שפיכת מים לחצר

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין פח – שפיכת מים לחצר

המשנה (פח עמוד א) חידשה גזירה בעניין שפיכת מים בחצר הסמוכה לרשות הרבים:

"חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה".

טעם האיסור הוא שהמים עשויים לזרום לרשות הרבים ובכך יעבור השופך על איסור הוצאה. אמנם לא ברור מדברי המשנה מהו הטעם לחלק בין חצרות בגדלים שונים ומה בדיוק תפקיד העוקה. הגמרא (בדף פח) מביאה מחלוקת בעניין זה:

"מאי טעמא?
אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות - אדם רוצה לזלפן, פחות מארבע - שופכן. אי דעביד עוקה - שרי, אי לא - אסור.
רבי זירא אמר: ארבע אמות - תיימי, פחות מארבע אמות - לא תיימי".

שני האמוראים מסכימים שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, ולכן כאשר יש עוקה שמחזיקה סאתים הוא יכול לשפוך את המים כך שייכנסו לתוכה. מחלוקתם היא בשאלה מדוע מועילה חצר של ד' אמות להתיר את השפיכה גם בלי עוקה: לדעת רבה ההיתר הוא משום שבחצר חשובה כזו אדם רוצה לזלף את המים בהדרגה על פני החצר כך שלא ייצאו החוצה, ואילו לדעת רבי זירא ההיתר הוא משום שבחצר כזו המים ייבלעו באדמה ולא ייצאו לרשות הרבים.

הגמרא מביאה נפקא-מינה בין שתי הדעות:

"מאי בינייהו? - אמר אביי: אריך וקטין איכא בינייהו".

כאשר החצר ארוכה וקטנה, ואין בה ד' על ד', אין היא חצר חשובה שבני אדם מזלפים אותה, וממילא טעמו של רבה אינו שייך. לעומת זאת, טעמו של רבי זירא שייך גם בחצר כזו, ובביאור הדבר נחלקו הראשונים:

א. דעת רש"י (ד"ה דאריך) היא שלדעת רבי זירא המוקד הוא בשטח פני החצר, שצריך להיות 16 אמות מרובעות כדי לבלוע את כל המים. ממילא, הכוונה בביטוי "אריך וקטין" היא למשל לחצר באורך שמונה אמות וברוחב שתי אמות, ששטחה זהה לחצר של ד' על ד'.

ב. דעת ר"ח ורב האי והראב"ד (מובאים ברשב"א ד"ה אבל) היא שמדובר בחצר באורך של ד' אמות בלבד וברוחב צר יותר מ-ד' אמות. הרשב"א הקשה על שיטה זו שלא ייתכן לומר שחצר ברוחב אמה בולעת כמו חצר ברוחב ד' אמות.

רוב הראשונים קיבלו את דעת רש"י, וכך פסק גם השולחן ערוך (או"ח שנז, א). עם זאת, מדברי הגמרא בהמשך הסוגיה נראה דווקא כפירוש השני. הגמרא השוותה בין מחלוקת רבה ורבי זירא למחלוקת התנאים במובאת בהמשך המשנה הנ"ל (פח עמוד א):

"רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים - שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג, והמים יורדין לביב".

דעת רבנן היא כרבה שדווקא שפיכה לשם זילוף מותרת, ואילו דעת ראב"י היא כרבי זירא שדי בכך שהמים יעברו בביב של ד' אמות וייבלעו בתוכו. קריאה פשוטה של דברי ראב"י מעלה שההיתר שלו עוסק בתעלה צרה באורך ד' אמות, ודי בכך כדי שהמים ייבלעו, וכך פירשו גם רוב מפרשי המשנה (רמב"ם, ברטנורא, תפארת ישראל). ממילא מסתבר שגם היתרו של רבי זירא ב"אריך וקטין" מתייחס לחצר באורך ד' אמות וברוחב קטן יותר.

אמנם למעשה פסק השולחן ערוך (שם, ב) שגם הביב שעליו דיבר ראב"י הוא ביב ברוחב ד' אמות, וצריך עיון.

הרב אברהם סתיו