תגובה למאמר: 'מלאכות שאישה עושה לבעלה'

תגובה למאמר "מלאכות שאשה עושה לבעלה" / אלי ליפשיץ

 

כותב המאמר דן בחיוב מלאכה האם הוא כלפי הבעל בלבד, או שהחיוב הוא כלפי כל בני הבית, והוא תולה שאלה זו במחלוקת רבינו שמשון ורבינו תם בענין גרושה מנקת האם רשאית היא להנשא לאחר. רבינו שמשון סובר שרק אלמנה המשועבדת לבעלה להנקה אסורה להנשא לאחר, וגרושה שאינה משועבדת לבעלה - מותרת להנשא. מוכח מדבריו, לדעת הכותב, שחיוב מלאכה הוא כלפי הבעל בלבד. לעומתו רבינו תם סובר שאף גרושה אסורה להנשא, ומוכח מדבריו, לדעת הכותב, שחיוב האשה הוא כלפי כל בני הבית. וכשם שגרושה משועבדת מתנאי הנישואין להנקה, כך היא משועבדה לכל המלאכות.

ההבנה שחיוב המלאכות הוא כלפי בני הבית תמוהה מאוד, מדוע אשה משועבדת לבני ביתה? ומהו מקור השיעבוד וסיבתו[1]? וכן קשה לקבל את המסקנה, שגרושה משועבדת למלאכות. בפרט לאור העובדה שהכותב לא ביסס את דבריו ולא הוכיח אוהם.

בנוסף לקושיא מסברא, קשה על דבריו מהגמרא (נט:) האומרת שגרושה שנדרה שלא להניק את ולדה, אין הבעל כופה אותה להניק. ואם ולדה מכירה כופים אותה ונותנים לה שכרה. ולפי דבריו שגרושה משועבדת לא מובן מדוע הבעל מעלה לה שכרה.

ההבנה שלדעת רבינו תם גרושה משועבדת למלאכות מבוססת על שתי הנחות:

א. גרושה מחוייבת להניק את בנה.

ב. דין הנקה זהה לשאר המלאכות.

הנחה "א" נתונה במחלוקת בין הראשונים. הרשב"א (ס. ד"ה ת"ר) סובר שאף לר"ת שגרושה אינה רשאית להנשא היא אינה מחוייבת להניק את בנה, והריטב"א (נט: ד"ה נתגרשה) סובר שגרושה מחוייבת בהנקה.

הנחה "ב" אינה הכרחית. ניתן לחלק בין דין הנקה לחיוב מלאכה, בשני מישורים - האחד - קשור לענינינו בשיטת ר"ת, והשני - מלמדנו על מהוה חיוב מלאכה ואופיו:

1. דין הנקה בנוסף להיותו חיוב מלאכה של אשה לבעלה, מהוה חיוב של אם כלפי בנה, ולכן נראה בסברא שלדעת הריטב"א שגרושה חייבת להניק אף מזנה חייבת להניק[2].

2. שנינו בתוספתא (פ"ה ה"ג): "מלאכות שהאשה עושה לבעלה שבעה גופי מלאכה ושאר לא הוצטרכו לימנות... נדרה שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו, ובית הלל אומרים כופה ומניקתו..." (התוספתא מצוטטת בגמ' נט:).

לפום ריהטא משמע שלכולי עלמא אשה משועבדת למלאכות, ומחלוקת בית הלל ובית שמאי היא בחיוב הנקה בלבד, לדעת בית הלל אשה משועבדת אף להנקה, ולדעת בית שמאי אין אשה משועבדת לבעלה להנקה.

שיטת בית שמאי מובנת. חיובי האשה נובעים ממעמדה כ"קנין כספו" של בעלה, ולכן היא מחוייבת לשמש את בעלה. הנקה שאינה כלולה בצרכיו האישיים. אינה מחובותיה.

את שיטת בית הלל ניתן להבין באחת משתי הבנות:

א. חיובה הבסיסי של האשה הוא לשמש את בעלה. בנוסף לחיוב שימוש חיבוה חכמים בהנקה, חיוב הנובע מהמציאות הפיסיולוגית הקיימת.

ב. בית הלל חולקים על ההבנה הבסיסית של בית שמאי, ולדעתם חיובי האשה נובעים מהגדרתה כ"עקרת בית" - אשת איש מעצם הגדרתה האישית מחויבת לנהל את משק ביתה. ואף הנקה כלולה בניהול משק הבית.

לפי הבנה זו ניתן להבין את דברי ר' חייא (נט:): "אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה"[3]. לעומת בית הלל הסוברים שאשה מוגדרת כ"עקרת בית" ומתפקידה לנהל את משק ביתה, חולק ר' חייא וסובר שאשה אינה מוגדרת כ"עקרת בית" שאין אשה אלא ליופי, וממילא פטורה היא מעשיית המלאכות[4].

ההבנות השונות באופי חיוב מלאכה משמעותיות לגבי היקף החיובו הגמרא (מא:) מביאה ברייתא האומרת: "אינו כופה (הבעל את אשתו) לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו, ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו". וברי"ף (כה: באלפס) הגירסא הפוכה: "ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו".

מסביר הטור (ס' פ) את החילוק בין בקר לבין בהמה, "לדעת הרב אלפס צריכה ליתן תבן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו", וביתר ביאור בתלמידי רבינו יונה (שטמ"ק ד"ה ולא): "לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה, מפני שאין זה תשמיש גופו ממש, אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הווי...". לדעתם הרי"ף סובר שאשה משועבדת לשמש את בעלה, ואינה משועבדת לנ"ל את משק ביתו.

את גירסת הגמרא מסבירים תלמידי רבינו יונה (שם): "דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני-שזה צורך גדיל הוא לביתא, אבל שאר בהמות שאינן צורך כל כך לבית לא". לגירסא זו מבינים תלמידי רבינו יונה, שאשה משועבדת לנהל את משק ביתה ואינה משועבדת לשמש את בעלה (וכך משמע בריטב"א ס"א: ד"ה גירסת רש"י).

הראשונים חולקים האם אישה חייבת לטרוח לפני בני ביתה ולפני באי ביתה; הריטב"א (מא. ד"ה משום), ר"ן (כה: באלפס ד"ה אין) והמאירי (סא: ד"ה אע"פ) סוברים שהאשה חייבת לטרוח לפני בני ביתה ולפני באי ביתה. תלמידי רבינו יונה (נט: ד"ה וכתבו) חולקים: "ומסתברא דדוקא לו אבל קמי בניו ובני ביתו לא מחייבה למטרח... דמאיזה טעם תתחייב היא לטרוח עם אנשים זרים".

לדעת תלמידי רבינו יונה האשה אינה חייבת לנהל את משק הבית אלא רק לשמש את בעלה[5], לדעת הריטב"א, המאירי והר"ן האשה חייבת אף לנהל את משק ביתה. ובדבריהם מתחדש שניהול משק הבית כולל בנוסף לטיפול בבני הבית (משפחה), טרחה לפני אורחים הנמצאים בבית.

ניתן להעלות הבנה שעל האשה חלים שני החיובים, גם החיוב לשמש את בעלה וגם החיוב לנהל את משק ביתו, אם כי יתכן שהחיובים הם ברמות שונות (נפקא-מינה לנודרת שלא לעשות מלאכות[6]).

 

[1] בהערה 5 הכותב מסתייג מהבנתו הרדיקאלית, ברם אף לאחר ההסתייגות ההבנה תמוהה.

[2] עיין הגהות מרדכי (יבמות ס' קו) הסובר שכופים מזנה להניק בנה, ואף ר' מרדכי טורמש"א (שם), החולק וסובר שאין כופים מזנה להניק, חולק רק בגלל סיבה צדדית שאין מי שיכופה להניק (ועיין שו"ע ס) יג סעיף יא, ובפתחי-תשובה ס"ק יח, יט).

[3] ההבנה היא לדעת הריטב"א (ד"ה הא דתני) שלדברי ר' חייא אשה פטורה מכל המלאכות, תוס' (ד"ה תני) סובר שאשה פטורה רק ממלאכות המכחישות את יופיה.

[4] אליבא דחקירה זו במהות חיוב מלאכות יתכן שאפשר להסביר את התלבטות הריטב"א בנוגע למלאכות ארוסה.

בסוגיה נז: כתב הריטב"א (ד"ה אוכלת משלו) שארוסה לאחר שנים עשר חודש הרי היא "כאילו נכנסה לחופה" "שחייב בכסותה ופרנסתה... והוא ג"כ זוכה במציאתה ובמעשה ידיה". והנה להלן (סג. ד"ה מיתיבי), בנוגע למלאכות, נסתפק הריטב"א, וכתב "וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייבת לעשות בצמר וודאי, ואולי חייבת ג"כ לאפות ולבשל" וצ"ע מדוע דווקא במלאכות נסתפק ומהו הספק.

יתכן להסביר ששורש הספק נעוץ בחקירה דלעיל. אם המלאכות ביסודן נועדו לשמש את הבעל אזי גם על ארוסה יחול החיוב. אך אם החיוב ביסודו הוא של "עקרת בית", אזי ארוסה, שוודאי אינה "עקרת בית" בבית הארוס - תהיה פטורה מהמלאכות - המערכת.

[5] תלמידי רבינו יונה אזלינן לטעמייהו שלעיל הם פסקו שגירסת הרי"ף היא העיקרית.

[6] לפי"ז ניתן לתרץ את הסתירה בין הגמרא בכתובות נט: לגמרא בנדרים פא: (עיין בראשונים בכתובות ובנדרים תירוצים שובים לשאלה זו).