דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף צא | תדיר ומצוי

 

במשניות בתחילת הפרק (פט.) נאמרו שני כללים: "כל התדיר מחברו קודם את חברו" ו-"כל המקודש מחברו קודם את חברו". הגמרא (צ:-צא.) דנה במקרה בו שני הכללים הללו מתנגשים: "תדיר ומקודש, איזה מהם קודם?". במהלך הדיון מנסה הגמרא להוכיח שמקודש קודם לתדיר מכך שחטאת ואשם קודמים לשלמים. ראיה זו נדחית על ידי רבא:

"

אמר רבא: מצוי קאמרת? תדיר קמיבעיא לן, מצוי לא קמיבעיא לן."


כלומר, למרות שקרבן השלמים נפוץ יותר מקרבנות החטאת והאשם, אין הוא נחשב כ-'תדיר' משום שתדירותו איננה חובה מוגדרת אלא רק תדירות מציאותית שמגדירה אותו כ-'מצוי'.

רב הונא בר יהודה חולק על הבחנה זו של רבא:

"אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אטו מצוי לאו תדיר?"


לדעת רב הונא בר יהודה אין חילוק בין 'מצוי' ל-'תדיר', וכל דבר שנפוץ יותר מחברו נחשב כתדיר ממנו.

נראה שביסוד מחלוקתם עומדות שתי הבנות שונות של דין תדיר-

א. רב הונא בר יהודה מבין שהתדירות הופכת את הקרבן לחשוב ומרכזי יותר, ועל כן הוא קודם לחברו. משום כך, גם תדירות מקרית שאיננה מחויבת הופכת את הקרבן לבעל משמעות גדולה יותר.

ב. רבא מבין שהתדירות היא סימן לכך שהקרבן בסיסי ויסודי יותר, ועל כן הוא קודם לקרבנות הנדירים יותר שמהווים מדרגה נוספת על גביו. ממילא, דווקא תדירות מחויבת יכולה ללמד על אופיו הבסיסי של הקרבן, ולא תדירות מציאותית.

השלכה אפשרית של חקירה זו הינה שאלה בה התחבטו הראשונים והאחרונים- האם דין תדיר יוצר רק קדימה בסדר הקרבת הקרבנות, או שמא הוא מהווה גם שיקול לדחייה מוחלטת של קרבן אחד מפני חברו (כגון שיש רק בהמה אחת וצריך להחליט לאיזה קרבן לייעד אותה). מסתבר שאם התדירות הופכת את הקרבן לחשוב ומשמעותי, הוא יכול גם לדחות לגמרי קרבן שאינו תדיר. לעומת זאת, אם התדירות מלמדת רק שהקרבן הינו בסיסי וראשוני, ייתכן שכאשר יש לבחור קרבן אחד בלבד נעדיף דווקא את הקרבן המיוחד והנדיר יותר.

רב הונא בר יהודה מוכיח את עמדתו מברייתא:

"והתניא: אוציא את הפסח שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה!"


ברייתא זו מביאה הוה אמינא שדווקא אדם שמבטל קרבן פסח ייפטר מחטאת, משום שפסח אינו תדיר, ואילו המבטל מילה יהיה חייב חטאת משום שהיא תדירה. תדירותה של המילה לא נובעת מחיוב, שהרי אין הכרח שייוולדו ילדים באופן תדיר, ומכאן מוכיח רב הונא שמצוי הוא כתדיר.

הגמרא דוחה ראייה זו בשתי דרכים:

"מאי תדירה? תדירה במצות.
ואיבעית אימא: מילה לגבי פסח כי תדיר דמיא."


שתי הדחיות קשות להבנה. בביאור הדחייה הראשונה כתב רש"י "שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות", ונראה שקשה ליישב זאת עם פשט הברייתא (ראה שפת אמת כאן). בביאור הדחייה השנייה כתב רש"י שברית המילה "מצויה היא הרבה מפסח" ועל כן היא נחשבת כתדיר, וקשה להבין מדוע דבר שמצוי הרבה ייחשב כתדיר.

אמנם לאור דברינו לעיל ניתן ליישב את הברייתא היטב. הברייתא לא דנה כלל בדיני קדימה בין מצוות, אלא בחשיבותה וחומרתה של מצוות המילה לעניין חיוב חטאת. ממילא, גם רבא מודה שלעניין חשיבות המצווה יש משמעות גם לתדירות מציאותית, ואין צורך בתדירות מחוייבת, ועל כן במקרה זה אכן 'מצוי' הוא כ-'תדיר'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)