בראשית | מזבח לה' בראשית האנושות

עורך: אביעד ביננשטוק, תשע"ג

פתיחה

עד עתה, במרוצת שנה זו עסקנו בהיבטים שונים של המזבח: התבוננו בשמות השונים של המזבחות, ראינו את היחס בין מזבחות אדמה למזבחות אבנים, ועסקנו במספר הלכות מרכזיות הקשורות בו ובמשמעותן הרוחנית. בין ההלכות בהן עסקנו: איסור העליה במעלות למזבח, איסור לטעת אשרה בצמוד למזבח ובחיוב להצמיד את הסנהדרין אצל המזבח.

משיעור זה ואילך, בכוונתנו לעסוק בתולדות עבודה ה' במזבחות, תוך ניסיון להבין את תפקיד המזבח בכל תקופה ואופי העבודה בו. בהמשך הסקירה נתייחס גם להופעת הבמות, ונבחן מהי זיקתן לעניין המזבחות.

אדם הראשון

בפשטי הפסוקים אין התייחסות מפורשת לפולחן כלשהו שאדם הראשון עבד את ה' במשך חייו - לא לפני החטא ולא אחריו, וגם לא לצורת הפולחן אם הוא התקיים. אולם, במדרשי חז"ל מופיעה התייחסות רחבה לנקודה זו.

התייחסנו בשיעורינו השנה למשמעות שחז"ל מייחסים לבריאתו של האדם ממקום המזבח בהר המוריה, בנוגע לבריאתו מן האדמה, ממקום כפרתו, מקום שלם טהור וקדוש.

המדרש בהתייחסו לאזכור המפורש הראשון בתורה לבנות מזבח על ידי נוח, מייחס את תחילת בניין המזבח לאדם הראשון וכך לשונו:

"ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח, כ)... ר' אליעזר בן יעקב אומר: על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון שנאמר 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' (תהילים ס"ט, לב)"             (בראשית רבה ל"ד, ט).

הרמב"ם, בעקבות המדרש מתאר מסורת של בניית מזבחות על ידי אדם הראשון, קין והבל בהר המוריה, שאינם מוזכרים כלל בפסוקים, ואלו דבריו:

"המזבח מקומו מכוון ביותר. ואין משנין אותו ממקומו לעולם.

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא"    (הל' בית הבחירה פ"ב, הלכות א-ב).

מעניינת העובדה שהרמב"ם מדגיש את המסורת על מקום המזבח, בעוד אין הוא מציין כלל את המסורת על בריאת העולם מאבן השתייה. דבר זה תואם את השקפתו הכללית, המדגישה את המעשה האנושי המתייחס אל המציאות
הא-לוהית ורואה בקדושה פועל יוצא של מעשה זה, כמו גם  את תפיסתו כי עיקר תכליתו של המקדש בעבודת האדם. זו, ככל הנראה, הסיבה שהרמב"ם רואה דווקא במזבח, ולא בקודש הקודשים, את המקום המיוחד שבמקדש, ודווקא המזבח, "מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".

הפסוק המצוטט בסוף מדרש זה מכוון למדרשו של רב יהודה שאמר:

"שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' "  (שבת כח:).

הכתוב אינו מפרט אימתי הקריב אדם הראשון את קרבנו, איזה קרבן היה זה, באילו נסיבות הוקרב ולשם מה. הערתו של התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (בראשית ח', כ) כי אדם בנה את המזבח כאשר שולח מגן עדן בגלל חטאו, תואמת את מהותו של המזבח כמקום תיקון וכפרה, ואת דברי חז"ל כי אדם הראשון "ממקום כפרתו נברא", ומרמזת על מהות הקרבן וצביונו^[1].

הווה אומר: כבר בבריאה מתחילה דרך התיקון של האדם והתקרבותו לא‑לוהיו על ידי עבודת הקרבנות, המקיימת את העולם (אבות פ"א, משנה ב). בראשית הבריאה מתחיל גם הקשר בין האדם לבורא, שתכליתו לקרב ולהעלות את האדם עצמו, ואת העולם כולו עמו, חזרה אל מקורו, וכבר בשלב בראשיתי זה מתבטאת סגולת הר המוריה במעשי האדם - בבניית המזבח ובהקרבת הקרבן. אכן, המדרש רואה בעבודת הקרבנות את ייעודו הראשון של האדם, מרגע שהושם בגן עדן:

"דבר אחר: 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב', טו) - אלו הקרבנות, שנאמר 'תעבדון את הא‑להים' (שמות ג', יב), וכתיב 'תשמרו להקריב לי במועדו' (במדבר כ"ח, ב)"                                                           
                                                                (בראשית רבה טז ד).

וראה גם במדבר רבה ד ח, שם מצוין אדם כראשון בשלשלת כהונה, הממשיכה באבות העולם, ומגיעה בסופו של דבר עד שבט לוי^[2].

ניתן כמובן להבין היטב את רצונו של המדרש להראות כי מראשיתה של הבריאה האדם רוצה להתקרב לקב"ה על ידי הקרבת קרבנות, וכבכורו של עולם ממנו מתחילה העבודה בבגדי כהונה שנמסרים מדור לדור.

ננסה להתבונן בהמשך השיעור מדוע על פי התורה המזבח הראשון המפורש הינו המזבח שנבנה על ידי נוח לאחר יציאתו מן התיבה בסוף המבול, ולא לפני כן אצל אדם הראשון או אצל קין והבל.

קין והבל

תיאור ראשון של הבאת מנחה מתואר בסיפורם של קין והבל. גם כאן התורה כלל אינה מדברת על בניין מזבח ולא על הקרבת קרבן, אלא על הבאה ומנחה:

"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"          (בראשית ד', ג-ד).

התורה לא מפרטת כיצד נעשתה בפועל הבאת המנחה על ידי קין והבל, וייתכן שבאופן הם פשוט הונחו על האדמה עצמה וה' שעה למנחתו של הבל. כך אומר הרד"ק על אתר:

"ולא זכר אם בנה מזבח אם לא כמו שאמר בנוח 'ויבן נח מזבח לה'' (ח, כ). וכמדומה לי שלא שחט הקרבן אלא הניחו חי קשור באותו המקום הקבוע לו, כדי שייחד עליו אש מן השמים לאכלו כמו שהיה עושה לקרבן אביו. כי לא היו שוחטים כי לא היו אוכלים בשר ובד"כ הבל הקריב בלא הפשט וניתוח ומכאן ואילך בהפשט וניתוח" (בראשית ד', ד).

על פי הרד"ק, הקרבן הראשון המוקרב בתורה – הבאת המנחה הראשונה לא מוזכר בה מזבח ועל כן ההנחה שאף שחיטה לא היתה אלא הנחה חי קשור במקום קבוע על מנת שתרד עליו אש מן השמים לאוכלו כי לא היו אוכלים את הבשר ועל כן אף לא שחטו אותו. הרד"ק (בראשית ד', ג) פירש על פי חז"ל (שבת כח:) כי "שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר 'מקרין מפריס' (תהילים ס"ט, י), ובניו למדו ממנו, וכל אחד הביא מהמלאכה שהיה מתעסק בה להודות לא-ל על הטובה שנתן לו בעבודתו"^[3].

לא ניכנס לדעות השונות המתייחסות לשאלה מדוע התקבל קרבנו של הבל ונדחה קרבנו של קין וכן לשאלת מה טיב הריב בין האחים. נביא כאן את סיכומו של רד"צ הופמן בפירושו לספר ויקרא בנוגע לאופי קרבנותיהם של קין והבל:

"הקרבנות הראשונים הובאו על ידי קין והבל. אלה נקראים 'מנחה', כלומר: מתנה (בראשית ד', ג). הביטוי 'מנחה' הוראתו בכל מקום שהוא נמצא במקרא: מתנה, שמוגשת לגדול במעלה ובכוח (שאר התשורות נקראות בשם 'משאת' או 'מתנה'). יש שמגישים את המנחה הזאת לשר גבוה משום שיש בכוחו לגזול מן המגיש את כל הונו. רוצים להתפשר עם העריץ ומקריבים את החלק כדי להציל את הנותר. אבל המנחה עשויה גם לשמש סימן להכנעה תחת העליון. מודים באדנותו של זה ואת עצמו משימים לעבד, שכל מה שקנה הוא שייך לרבו. במקרה זה מכבדים את האדון ביקר ובעידית, ורק את הנשאר מחזיקים לעצמם. מסוג זה האחרון היה קרבנו של הבל. הוא הביא את מתנתו מבכורות צאנו וחלבהן בכוונה הרצויה לה', שרצונו לשים לרגלי אדוניו האמיתי את המובחר והמשובח שבנכסיו כדי לקבל מידו את השארית אך כנדבת חסד.

ולכן נתקבלה מנחת הבל ברצון, לא מפני יתרונה העצמי, כי אם מפני שהייתה נראית כהבעה מוחשית של רגש עדין. לכן לא כתוב (בראשית ד', ד): וישע ה' אל מנחת הבל – כי אם 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'. אולם קרבנו של קין היה מן הסוג הראשון. הוא הכיר כי ברכת אדמתו הייתה תלויה בה' ושזה יש בכוחו ליטול ממנו את כל הונו, ולכן רצה להתפשר אתו ולתת לו את החלק כדי להבטיח לעצמו את הנשאר. ועל כן לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו: 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה'. במחשבות כאלו היו מלווים רוב הקרבנות של עובדי האלילים. פלצות אחזה אותם מפני 'קנאת האלים' והתאמצו לבוא לידי פשרה עם הכוחות העליונים, כביכול, שאיימו על חייהם ועל רכושם"     (כרך א, עמ' סד-סה).

נח

ההופעה הראשונה של מזבח בתורה הינה בבנייתו על ידי נח לאחר הצלתו מן המבול:

"ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהר ויעל עלת במזבח. וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי"           (בראשית ח', כ-כא).

הרב הירש מבאר את משמעות המזבח שנבנה על ידי נח^[4]:

"מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם – ובו הארץ, כביכול, מתרוממת אל על. משום כך מצאנו בספר יחזקאל (מ"ג, טו) שהמזבח נקרא בפשטות: 'הראל'.

ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי - כדי לעלות משם אל ה'. ובכן, שעה שנח בנה מזבח לה' - בארץ שניתנה לו שנית - הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה האדם ישים שם אבן על אבן – עד תהיה כל הארץ הראל מקודש.

הנה נח בנה מזבח לה' בארץ שניתנה לו שנית - והוא העלה עולות במזבח: באותה שעה הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש ה'. אכן, עתיד האדם לבנות שם בניין, השואף ומתרומם אל על; עתיד הוא לשום שם אבן על אבן, עד תהיה כל הארץ הראל. והאנושות תקריב שם את כל כוחותיה כדי לעלות ולהתקדם בעבודת ה'" (בראשית ח', כ-כא).

הרב הירש מבאר שמבנה המזבח וצורתו מלמדים כי עיקר עניינו - העלאת הארץ, כביכול, אל השמים, על ידי האדם. המזבח, המבטא את עבודת האדם, מסמל את התרוממות הארץ – הצד הגשמי של המציאות – אל על. אבל ההקשר של בניית המזבח מעניק למעשה משמעות נוספת: בהצלתו מן המבול ניתנה כביכול הארץ מחדש לנח;[5] ובבניין המזבח מקדיש הוא את הארץ מחדש לקב"ה.

לאור זאת נוכל להבין גם את מהות הקרבן ותכליתו. ההבנה הפשוטה היא שזהו קרבן הודאה על הצלתו,[6] וכך פירשו פרקי דרבי אליעזר (פרק כג), רד"ק, חזקוני ועוד. בחרנו להביא טעם זה בניסוחו הקולע של רד"צ הופמן בפירושו לספר ויקרא (כרך א, עמ' סה):

אולם אם קרבנו של הבל העיד על מחשבה אצילה, הרי לא היה זה בעצם אלא מנחה, כלומר מתנה. הוא נדב, אמנם, בעלי-חי, אולם בעלי-חי אלה, כיצירים חיים, לא היה ייעודם לסמל את חייו הוא כשייכים לה' ותלויים בו, אלא הם היו חלק מהונו, כשם שפרי האדמה היה חלק מרכושו של קין.

רק נח, שראה במו עיניו באבדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו, והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת 'נפש' בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו לבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', 'אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש' (איוב י"ב, י).

בכך רואה הרב הופמן עליית מדרגה: קין והבל הביאו לקב"ה מהונם, בעוד שקרבנותיו של נח מייצגים בעצם את האדם עצמו ואת העולם כולו.[7]

כיוון שני עולה במדרש במדבר רבה (יד יב):

למה הקריבו [הנשיאים, י"ל] מג' מינין? עולה כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות שנאמר 'ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח'... למה שעיר לחטאת? לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא 'וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם' וגו'.

לפי המדרש, בא קרבנו של נח לכפר על חטא, כפי שניתן ללמוד מן התוצאה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם".[8]

כמובן, שני הטעמים משלימים זה את זה: יש בבניין מזבח לשעה ולדורות ממד של עילוי הבריאה אל מקורה, על ידי זביחת בעלי חיים, שדמם-נפשם מייצג את האדם המקריב; ויש בכך גם ממד של כפרת חטא ותיקון המציאות, שהם מתפקידיו המרכזיים של המזבח.