מזבח לה' בימי אברהם

לאחר שעסקנו בתולדות עבודת ה' במזבחות אצל אדם הראשון קין, הבל ונוח, בכוונתנו לבחון סוגיה זו אצל האבות. נתייחס תחילה למאפיינים כלליים של עבודת ה' במזבחות אצל האבות, ואחר כך נתייחס באופן מפורט לעבודת ה' במזבחות אצל כל אחד מן האבות אברהם, יצחק ויעקב.

עבודת ה' במזבחות אצל האבות

א. עבודת ה' בימי האבות: מזבח וקרבן

בבואנו לבחון את עבודת ה' במזבחות בימי האבות, יש להבחין בין שני אופנים בעבודת ה' של האבות: העלאת קרבנות, ובניין מזבחות ומצבות.

קרבנות ממש מצינו אצל אברהם אבינו בהקרבת האיל בעקדה (בראשית כ"ב, יג) ובמובן מסוים בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, ט-י, יז); אצל יעקב אבינו בהר הגלעד (בראשית ל"א, נד) ובדרכו למצרים (מ"ו, א) [ובבית אל יצק שמן על ראש המצבה (בראשית כ"ח, יח; בראשית ל"ה, יד)]. פרט לכך, אין שום הקרבת קרבנות אצל האבות או אצל בניהם השבטים.

מזבחות, לעומת זאת, בנו האבות כולם. אברהם בנה ארבעה מזבחות: בשכם (בראשית י"ב, ז), בין בית אל ובין העי (בראשית י"ב, ח), בחברון (בראשית י"ג, יח) ובהר המוריה (בראשית כ"ב, ט)^[1]. יצחק בנה מזבח אחד, בבאר שבע (בראשית כ"ו, כה). ויעקב בנה מזבחות בשכם (בראשית ל"ג, כ) ובבית אל (בראשית ל"ה, ז).

הדבר המעניין הוא שברוב המזבחות אין מוקרבים קרבנות. ליתר דיוק: התורה אינה מתארת יחד עם בניין המזבח הקרבת קרבן עליו. נראה כי אף ששורשה של המילה מזבח הוא זב"ח, יש לבניין מזבח כשלעצמו משמעות נצחית, שאינה קשורה רק בזביחת קרבנות^[2].

שניים יוצאים מן הכלל הזה: בעקדה הקריב אברהם איל על המזבח שבנה, כדי להעלות עליו את יצחק; ומסתבר מאוד שאת זבחיו בבאר שבע הקריב יעקב על המזבח שבנה שם יצחק - אף שהתורה אינה כותבת זאת. באופן מפורש מצינו, אם כן, אצל האבות^[3] מזבח וקרבן עליו רק בהר המוריה, וביתר המקומות יש מזבחות בלא קשר לקרבנות.

מלבד זאת הציב יעקב אבינו מצבות בבית אל, נסך עליהן נסך ויצק עליהן שמן (בראשית כ"ח, יח; בראשית ל"ה, יד). יעקב הוא האב היחיד הבונה מצבות; המצבות הבאות נזכרות בתורה אצל משה רבנו, למרגלות הר סיני (שמות כ"ד, ד).

ב. המזבחות שבנו האבות - סקירה

"ראה בלעם הרשע כמה היה ערום. התחיל אומר 'את שבעת המזבחות ערכתי' (במדבר כ"ג, ד) - לא אמר שבע מזבחות, אלא 'המזבחות', אלו הן משנברא אדם הראשון עד עכשיו שבע מזבחות בנו..."                                   (תנחומא צו א).

כאמור, שבעה מזבחות בנו האבות: אברהם בנה ארבעה, יצחק בנה אחד, ויעקב - שניים.

מעניין לבחון את המקומות בהם בנו האבות את מזבחותיהם: אברהם בנה בשכם, בין בית אל ובין העי, בחברון ובהר המוריה; יצחק בנה בבאר שבע; ויעקב בשכם ובבית אל. כל אחד מהאבות בנה במקומות המאפיינים את מעשיו ואת אזור נדודיו ומגוריו: אברהם בונה מזבחות לאורך עיקר מסלולו בארץ, משכם ועד חברון. יצחק בונה מזבח בבאר שבע, ששם עיקר מקום מגוריו, בקרבת ארץ פלשתים. ואילו יעקב הולך בדרכו של אברהם ובונה בשכם ובבית אל, מקומות שיש להם זיקה לבני רחל דווקא: שכם היא בירתו של יוסף, בגבול נחלות אפרים ומנשה; ובית אל היא הגבול העתידי בין שבטי אפרים ובנימין.

באופן מיוחד עוסקים המדרשים במזבחות שבנה אברהם אבינו, וכך אומר המדרש:

"אמר רבי אלעזר: ג' מזבחות בנה^[4]: אחד לבשורת ארץ ישראל, ואחד לקנינה, ואחד שלא יפלו בניו"

                                             (בראשית רבה ל"ט טז).

המזבח לבשורת ארץ ישראל הוא המזבח בשכם, המקום הראשון בו נראה אליו ה' בארץ; המזבח לקניינה של ארץ ישראל הנו בחברון, המקום הראשון שקנו ישראל בארץ; והמזבח שלא ייפלו בניו הוא בין בית אל ובין העי, ששם תתנהל מלחמת העי בימי יהושע.

בתורה שלמה (בראשית י"ב, ח, בהערות לאות קכד) "בשם כתב יד ספר חמאת החמדה נדפס ממנו לקוטים בגנזי ירושלים ח"ג מביא מאמר דאברהם בנה ארבעה מזבחות וזו לשונו":

"'ויבן שם מזבח' - ארבעה מזבחות בנה אברהם.

אחד בשכם באלוני מורה [ונראה לי שכפר על מכירת יוסף בשכם שעתידין אחיו למכרו שם ועל עגלי ירבעם בן נבט שטעו ישראל אחריהם וששם חידש יהושע הברית].

ומזבח שני בעי, והיא ראשית הארצות שכבשו בחרבם ונהנו ממנה.

ומזבח שלישי באלוני ממרא אשר בחברון, ששם נמשח דוד להיות נשיא לעולם [וגם יראה לי בעבור שהייתה מילתו לשם הקב"ה ובנה שם מזבח].

והרביעי בהר המוריה, ששם בנה שלמה בית עולמים, מפני שהייתה עקדת יצחק שמה"^[5].

לפי שני המדרשים, מטרת המזבחות אינה הקרבת קרבנות, אלא הם באים לבטא עניינים מסוימים הנוגעים למקומות שבהם הוקמו. מה שמוסכם על הכול הוא שבניין המזבחות אינו קשור רק ל'כאן ועכשיו' – למתרחש בימי אברהם אבינו עצמו – אלא הם חלק מראייה עתידית של אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל, שהמזבחות באים לבטאם או אף להשפיע עליהם, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.

ג. מזבח והיראות, מצבה ודיבור

בתורה, קיימת הבחנה ברורה בין מזבח ומצבה. המזבח קשור במהותו בהיראות ה' וכך נאמר במזבח הראשון של אברהם:

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה... וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב, ו-ז).

וביאר הרמב"ן שם:

"וטעם 'לה' הנראה אליו', כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה, אבל נאמר לו 'לך לך מארצך' (בראשית י"ב, א) בחלום הלילה או ברוח הקדש. ויתכן שירמוז 'הנראה אליו' על סוד הקרבן, והמשכיל יבין".

הרב שעוועל מפנה בהערותיו שם לרקאנטי על אתר:

"'לה' הנראה אליו'. באמרו 'לה'' רמז לשם הגדול יתעלה. ובאמרו 'הנראה אליו' רמז לשכינה הנראית לנביאים. נמצא סוד הקרבן לתפארת ישראל ולשכינת עוזו. אמנם הנראה מכוונת רבותינו ז"ל כי בזה הפסוק רמז אל השם הנכבד המקבל מן הקרבנות תחילה".

על יצחק נאמר בהיותו בבאר שבע:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ‑לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"

                                                             (בראשית כ"ו, כד-כה).

וביעקב בחזרתו מחרן:

"וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ‑ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ... וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵ‑ל בֵּית אֵ-ל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱ‑לֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו... וַיֵּרָא אֱ‑לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד^[6] בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ"    (בראשית ל"ה, א, ו-ט).

נמצאנו למדים שכל אחד משלושת האבות בנה מזבח בעקבות היראות ה' אליו: אברהם – במקום שכם, באלון מורה, עם כניסתו לארץ; יצחק בבאר שבע; ויעקב בבית אל, כהשלמת נדרו עם חזרתו לארץ ישראל. היראות ה' אל האבות, תוצאתה אפוא בניין מזבח, וכאמור, הדגש הוא על עצם בניין המזבח, בלא כל קשר להקרבת קרבן.

לעומת המזבח, קשורה המצבה שהציב יעקב בחזרתו לבית אל, לאחר ההיראות השנייה אליו שם, לבחינת הדיבור דווקא:

"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן"   
                                                                      (בראשית ל"ה יד).

במובנים רבים, בחינת הדיבור פנימית וגבוהה יותר מבחינת ההיראות, החיצונית יותר. ה' נראה בחצר העזרה ובהיכל, אך בקודש הקודשים – במקום הפנימי ביותר – לא ניתנת האפשרות לראות את הארון (אין זה מקרה שהכניסה לפני ולפנים כרוכה בהקטרת קטורת, המהווה חציצה מהותית בין האדם לבין גילוי השכינה מבין שני הכרובים), והתגלות ה' שם מאופיינת דווקא בשמיעת קול ה' היוצא מבין שני הכרובים. ואכמ"ל^[7].

מזבחותיו של אברהם אבינו

א. המזבח בשכם

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה... וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'^[8] הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב ו-ז).

הכתוב מדגיש כי בניין המזבח הוא על ההיראות לאברם^[9]. התגלות זו מקיימת בעצם את ההבטחה הא‑לוהית "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב א), ועל כך – כמו גם כהכרת הטוב על הבטחת הזרע והארץ - מודה אברם לה' בבניין מזבח. וכדברי המדרש (בראשית רבה לט טו): "לא בנה מזבח אלא על בשורת ארץ ישראל". וברד"ק שם: "כטעם הודאה לא‑ל שנראה אליו ובשרו בארץ ההיא שהיא טובה ורחבה זבת חלב ודבש שיתננה לזרעו".

וכן הוא ברמב"ן שהובא לעיל. וידויק בדברי הרמב"ן שם שכתב "ויתכן שירמוז 'הנראה אליו' על סוד הקרבן", כלומר: לדעתו גם הקריב אברם קרבן. וכן איתא בבמדבר רבה:

 "...כשם שעשה אברהם בשעה שאמר לו הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת', מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו', ואין מזבח אלא קרבן"                                             (במדבר רבה י).

ברם, כבר עמדנו לעיל על כך שבפשטי המקראות אין כאן קרבנות (וכבר הדגשנו לא פעם כי יש ללמוד לא רק ממה שהתורה כותבת אלא גם ממה שאינה כותבת).

ב. המזבח בין בית אל ובין העי

"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"

                                                           (בראשית י"ב, ח).

החידוש כאן הנו הקריאה בשם ה',^[10] שהיא מגמה מרכזית אצל אברהם, וחוזרת גם בהמשך: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ‑ל עוֹלָם" (שם כ"א, לג). דברים אלו מבארים וממחישים את דברינו בעניין מהותה של המצבה (כפי שהרחבנו על כך בשיעורים 20 ו-21 השנה).

משמעות הקריאה בשם ה' היא פנייה לכל באי עולם לעבוד את ה', לקבל עול מלכותו עליהם ולקיים את מצוותיו, וכפי שמבאר ריש לקיש בגמרא במסכת סוטה על האשל בבאר שבע:

"אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם?! משל א‑להי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"         (י:).

אונקלוס תרגם את הצירוף "ויקרא בשם ה' " כלשון תפילה: "וצלי בשמא דה' ". וכן פירש רש"י: "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" (על פי בראשית רבה לט טז). ברם, נראה כי פשוטו של מקרא כדברי הרמב"ן:

'ויקרא בשם ה' ' – פירש אונקלוס: שהתפלל שם, כמו 'קראתי שמך ה' מבור תחתיות' (איכה ג', נה). והנכון, שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו וא‑להותו לבני אדם. כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה 'ואברכה מברכיך', היה למוד ללמד ולפרסם הא‑להות. וכן אמר הכתוב ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח 'אל תירא כי אתך אנכי' (בראשית כ"ו, כד), שבנה מזבח 'ויקרא בשם ה' ' (שם, כה), כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל, ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז): מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה.

וכן פירש רד"ק. ובאבן עזרא בלשונו הקצרה: "וטעם 'ויקרא בשם ה' ' – תפלה, או קריאת בני אדם לעבוד השם". והמדרש (בראשית רבה לט טז) מוסיף: "דבר אחר: 'ויקרא' – התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה".

ג. המזבח בחברון

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'"

                                                    (בראשית י"ג, יד-יח).

וביאר רד"ק: "שהיה קורא לבני אדם לשם ה' אל מקום המזבח אשר בנה, ובכל מקום שהיה קובע שם מקום היה בונה מזבח וקורא בשם ה' "^[11].

סיכום

הראנו בשיעור זה כי עבודת האבות מתאפיינת בבניית מזבחות במקומות שונים, ונראה כי ישנה זיקה מיוחדת בין המזבח לבין המקום שהוא נבנה. מזבחות אלו, על פי פשטי הפסוקים אינם משמשים להקרבת קרבנות. מן ההקשר נראה כי הם משמשים לקריאה בשם ה' ולכינוס, על המשמעויות השונות של עובדה זו (הכנסת אנשים תחת כנפי השכינה, פרסום שם ה' ותפילה). אף על פי שעיקרו של מזבח וכלשונו משמש להקרבת קרבנות, כאן הוא משמש לשימושים אחרים.

בחנו בשיעור זה את עבודת ה' של אברהם אבינו עם היכנסו לארץ ועד (ולא עד בכלל) מעשה העקדה. הדגשנו מאוד את עניין בניין המזבחות, שיש בו חידוש: עד ימיו של אברהם מצינו בניין מזבח (עם הקרבת קרבן) רק פעם אחת, אצל נח; ואילו כאן אנו מוצאים את אברהם בונה מזבחות הרבה, במקומות שונים ולמטרות שונות.

יהא עניינם של המזבחות ושל הקריאה בשם ה' אשר יהא, מסתבר שעל רקע העבודה הזרה הנפוצה בכנען, יש כאן ניסיון ראשון ליצור מוקדים לעבודת ה' בערים מרכזיות לאורך מסלולו של אברהם. הווה אומר: מלבד הערך המיוחד של כל מזבח במקום בו נבנה, הופכת הקריאה בשם ה' את השתרשותו של אברהם בארץ למעשה בעל משמעות רוחנית ודתית, המכוון לקרב את תושביה הכנעניים של הארץ לאמונה בא‑ל אחד.