תולדות עבודת ה' במזבחות | 6 | מעמד הברית למרגלות הר סיני | 1

בשיעור הקודם התחלנו לעיין בבניין המזבח ושתים עשרה המצבות למרגלות הר סיני המתוארים בסוף פרשת משפטים. עסקנו ביחס בין מיקום המזבח למיקום שבירת הלוחות, וממילא בהשלכות סוגיה זאת על קדושת הר סיני.

בשיעורים הקרובים, בכוונתנו להמשיך לעיין במספר היבטים של סוגיה זו, וזאת על מנת להבין את מהותה של הברית שנכרתת לרגלי הר סיני, את משמעות הקרבנות המוקרבים בה על ידי נערי בני ישראל ואת הזאת הדם על המזבח ועל העם.

בחרנו קצת להרחיב בעיון בברית למרגלות הר סיני בגלל חשיבותה המיוחדת, ובגלל החידושים המשמעותיים שלה בעולם הפולחן: ביחס בין מזבח למצבה, בזהות מקרבי הקרבן (נערי בני ישראל / בכורות) ובטיב הקרבנות המוקרבים (שלמים ולא רק עולות).

אין בכוונתנו להקיף את העיון בסוגית הברית על כל היבטיה אלא להתמקד בה בנושאים הקשורים לעיוננו.

מעמד הברית

בנית המזבח ושתים עשרה המצבות הינן חלק ממעמד הברית למרגלות הר סיני. התורה מספרת את האירועים בסדר הבא:

§         ה' מצווה את משה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה).

§         העם עונה: "כל אשר דבר ה' נעשה" (שם, ח).

§         ה' מצווה את משה לומר להם להיות נכונים ליום השלישי (שם, יא) לקראת ההתגלות האלוקית.

§         נאמרים עשרת הדברות (העם נבהל וביקש שלא לשמוע את המצוות ישר מפי הגבורה. ה' נענה לבקשה, מוסר את המצוות הבאות דרך משה לישראל, ולא באופן ישיר).

§         לאחר שמסר ה' למשה את המצוות עליהן ביקש לכרות את הברית עם ישראל, ה' מצווה את משה לעלות אל ה' עם אהרון, נדב, אביהוא ושבעים הזקנים.

§         משה הולך אל העם ומוסר את דברי ה' ואת המשפטים והם מבטיחים לשמור אותם.

§         משה כותב את כל דברי ה' על ספר ומתחיל בכריתת הברית: בונה מזבח, מקים שתים עשרה מצבות, זובח עולות ושלמים, מחלק את הדם לשני חלקים, זורק מחצית מהדם על המזבח.

§         משה קורא מתוך ספר הברית, והעם בתגובה שב ומבטיח לשמוע בקול ה'. משה זורק את המחצית השניה של הדם על העם ובכך נכרתת הברית.

§         לאחר כריתת הברית, משה, אהרון, בניו, והזקנים עולים אל ההר כמצווה^[1].

מתוך מכלול האירועים בכוונתנו לעסוק בכמה סוגיות:

1.       עיתוי הפגישה: האם לפני מתן תורה או לאחריו.

2.       משמעות בניין המזבח ושתים עשרה המצבות.

3.       מקריבי הקרבנות: נערים/ בכורות.

4.       פרטי הקרבנות: עולה, שלמים, זריקת הדם על המזבח ועל העם.

מעמדה המיוחד של הברית

אין ספק במשמעות המיוחדת של הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל, ובחשיבות שמייחס לה הכתוב. ביסוד הברית נמצאים עשרת הדברים, כמפורש בפסוקים:

"...ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים"  (שמות לד, כח).

 "ויגד לכם את בריתו אשר ציוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ד', יג).

 וכן בהקדמת התורה לעשרת הדברות בספר דברים נאמר:

"ה' אלוקינו כרת עמנו ברית בחורב לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" (דברים ה', ב-ג).

ברור כי אף על פי שספר הברית כולל בתוכו יותר מצוות מעשרת הדברים והם נוספו בספר על ידי משה, עשרת הדברים נקראים דברי הברית כי הם מהווים את יסודם של כל המצוות ושל בריתו של הקב"ה עם ישראל.

לגבי כריתת הברית עצמה מצטווה משה לעלות עם אהרון, נדב, אביהו ושבעים מזקני ישראל שיהיו שותפים כמה שאפשר כמייצגים את כל בני ישראל, הכוהנים והשופטים[2]. עם ישראל כולו חייב להיות שותף מלא בכריתת הברית, הכוהנים הגדולים ובניהם, והשופטים נבחרו לייצג את כל העם. בכריתת הברית ראו כל בני ישראל במידה מסוימת את מי שכורת אתם ברית, בדרגות קרבה שונות. האצילים[3] ראו את אלוקי ישראל... "ויחזו את האלוקים", ואילו העם ראה את "מראה כבוד ה' כאשר אוכלת בראש ההר". 

ברית זאת בעלת חשיבות מיוחדת במינה, והיא מבטאת את זיקת הנצח בין הקב"ה לכנסת ישראל. בעוד שהבריתות שקדמו לה בספר בראשית: ברית נח וברית האבות והשבטים, היו בריתות כל אחת בתקופתה וביחס לאירועים ולדמויות המיוחדות הקשורות בה, כאן לראשונה אחרי יציאת מצרים ובזיקה ישירה למתן תורה נכרתת ברית בין הקב"ה לבין בני ישראל. במובן זה, הבריתות שקדמו לברית זאת, מהוות מעין שלבים מקדימים לקראת המאורע המשמעותי הזה.

באותה מידה ייתכן לטעון כי הבריתות שנכרתו אחר כך, הברית בערבות מואב לקראת כניסת בני ישראל לארץ, הברית של יהושע בארץ ישראל בהר גריזים (והר עיבל ושכם) והבריתות שכרתו מלכי יהודה מסוימים, הם המשך ופיתוח של הברית היסודית הזאת שהתורה מזכירה מספר פעמים בספר שמות ובספר דברים.

בין ברית האגנות לעקידת יצחק

ידידנו הרב יונתן גרוסמן הראה במאמר^[4] באופן יפה מאוד, כיצד עקדת יצחק משמשת כסיפור רקע לברית האגנות. במסגרת זאת ניתן לראות כי בשני המקרים קריבה קבוצת אנשים אל עבר ההר, מעטים מתוכם ממשיכים ועולים במעלה ההר ושאר המלווים מחכים לשובם. מעבר לתוכן, ההקבלה מתבטאת גם בלשון - יש מילים וביטויים זהים בשני הסיפורים. בשני הסיפורים נבנים מזבחות, כאן נשלחים נערי בני ישראל, ואילו בעקידה – "אל תשלח ידך אל הנער".

משמעות ההקבלה לפיו היא כי ברית האגנות היא סוג של עקדת יצחק. כשם שאברהם כאיש פרטי התבקש לעקוד את בנו, כך עם ישראל כולו כציבור נדרשת להעלות את נעריו לשם ה', והנערים מקריבים עולות כתחליף להקרבתם.

מאידך גיסא, בעוד עקדת יצחק מבררת את יראת האלוקים ואברהם מעלה את יצחק לעולה, ברית האגנות למרגלות הר סיני מאופיינת בשמחה, באהבה, ובה לצד העולות מקריבים אף שלמים, והמשתה נעשה מתוך הברית עצמה "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, טו).

עקדת יצחק מתבצעת ביחידיות בבדידות והמזבח הנבנה על ידי אברהם נבנה בראש ההר. לעומתו, המזבח בברית האגנות נמצא למרגלות ההר. העם כולו משתתף בחוויית המפגש עם אלוקים.

מתי נתקיימה הברית?

המכילתא מביאה מחלוקת תנאים בסוגיה זאת וכך דבריה:

"מה עשה משה? בחמישי השכים בבוקר ובנה מזבח שנאמר וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר. העמיד שנים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל - דברי ר"י... ר' יוסי ברבי יהודה אומר: בו ביום נעשו כל המעשים"   (יתרו מס' דבחדש פ"ג).

לפי דעת ר"י הברית היתה לפני מתן תורה, ואילו לפי רבי יוסי ברבי יהודה הברית התקיימה אחרי מתן תורה. ייתכן להביא ראיה מסדר הדברים בספר דברים:

"ה' אלוקינו כרת עמנו ברית בחורב... פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש"  (ה', ג-ה).

מפסוקים אלו עולה לכאורה כי כריתת הברית קודמת לעשרת הדברות.

בהמשך למחלוקת התנאים נחלקו גם הראשונים בתאריכה של הברית, ובעיקר בזיקה בין הברית למעמד הר סיני. האברבנאל רואה בזה מחלוקת בין חכמי צרפת ורש"י בראשם, הטוענים כי הברית התקיימה לפני מתן תורה והם משתמשים רבות לאורך פירושם על התורה בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה. לטענתם, יש להפריד בין סדר הפרקים הכתוב לפנינו בתורה, לבין סדר התרחשות המאורעות. לשיטתם, מעבר להנמקה מדוע הפרשה מוקדמת בזמנה יותר מן המיקום שלה בסדר הפרקים, יש להתייחס לשאלה אם אכן סדר הפרקים שונה מבחינה כרונולוגית, מדוע התורה כתבה את הדברים בסדר הזה.

לעומתם, חכמי ספרד מבינים כי הברית נכרתה לאחר מתן תורה ובהתאם למיקום המדויק שלה בסדר הפרקים שהוא גם סדר כרונולוגי. הרמב"ן בפירושו לאורך התורה כולה משתדל לרוב להוכיח כי יש מוקדם ומאוחר בתורה. הוא משתמש בכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה רק במקרים שהתורה עצמה מחייבת לסדר את הפרקים באופן שונה מן הסדר המופיע לפנינו.

נעיין בדעותיהם. ננסה להבין על סמך מה אלו מקדימים ואלו מאחרים למתן תורה ומהן המשמעויות של הטענות השונות.

הברית קדמה למעמד הר סיני

להלן הנימוקים וההסברים המובאים על ידי בעלי הדעה המקדימה את כריתת הברית לפני מתן תורה:

-          הלשון 'ואל משה אמר' הוא לשון עבר רחוק.

-          על פי דעה זו תוכן ספר הברית כדברי רבי במכילתא, הינן המצוות שניתנו קודם מתן תורה או כל ספר בראשית וספר שמות עד תחילת תיאור מעמד הר סיני (שמות יט, א). על פי דרך זו, את דברי התורה  "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (שמות כד, ג), הם מפרשים למשפטי אלוקים שנתנו לפני מתן תורה.

-          התורה בספר דברים (ה', כז) מתארת איך לאחר מתן תורה בני ישראל שבים לאהליהם ואילו לגבי משה נאמר "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנוכי נותן להם לרשתה" (שם, כח).

בין המצוות החוקים והמשפטים המנויים בדברים, ישנם כאלה שנאמרו למשה בזמן שהותו על הר סיני במשך 40 יום. לפי זה שהות משה על ההר 40 יום, מתחילה מיד עם גמר עשרת הדברות ואין ביניהם כריתת ברית כלשהי, ועל כן כל פרשת משפטים נאמרת קודם במרה ואחר כך כריתת הברית לפני מתן תורה.

ייתכן כי עשרת הדברות נאמרים לאחר גילויי השכינה המתוארים בשמות כד, י-יא. ואחר כך באה הדרישה אל משה לקבל את הלוחות על ההר[5].

הברית התקיימה לאחר מעמד הר סיני

הרמב"ן מקשה כמה קושיות על דעת המקדימים את כריתת הברית לפני מתן תורה:

- לפי הבנתם, הפרשיות מסודרות שלא כסדרן כי לפני כן נאמרו פרשיות שלאחר מתן תורה, ולפי דעתם חוזרת עתה התורה לספר דבר שקרה לפני מתן תורה.

התורה אומרת "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (שמות כ"ד, ג). לפי רש"י והמקדימים, הכוונה לדינים שנאמרו במרה, אך לפי דעתם הלשון ויספר לכאורה מתכוונת לאמירה חדשה ולא לחזרה על מה שכבר ידוע ונאמר ועל כן היתה מתאימה לשון אחרת לתאר את מה שכבר היה.

יחד עם הרמב"ן האבן עזרא והספורנו גם כן מאחרים את קיום הברית לאחר מתן תורה.

יוצא כי על פי הרמב"ן הסדר הכרונולוגי של המאורעות תואם את סדר המקראות:

לאחר עשרת הדברות, ה' מזהיר שוב את בני ישראל על איסור עבודה זרה (שמות יט, כ: "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), ומצווה את פרשת משפטים שגם בסופה מוזהרים שוב בני ישראל שלא לעבוד עבודה זרה עם כניסתם לארץ. ה' מצוה את משה לעלות אליו עם אהרון נדב אביהוא ושבעים מזקני ישראל. משה בא אל העם ואמר לו את פרשת כי תאמר ואלה המשפטים ובני ישראל קיבלו על עצמם את הכל בשמחה. למחרת היום נכרתה ברית משה בנה מזבח נערי בני ישראל הקריבו את הקרבנות, קראו את ספר הברית. בני ישראל התחייבו לקיים את הברית ומשה זרק את הדם על המזבח ועל העם, ומיד אחרי קיום הברית, משה למחרת מתן תורה עולה להר על מנת לקבל את לוחות האבן התורה והמצווה.

משמעות הדעות השונות

לא מצינו במפרשים התייחסות מפורשת למשמעות עיתויה של הברית , ונתייחס לעניין בתמצית.

הדעה המקדימה את כריתת הברית למתן תורה, רואה בברית תנאי או הכנה למתן תורה, או שעצם כריתת הברית מחייבת קיום מצוות מידי.

הדעה המאחרת את כריתת הברית לאחר מתן תורה רואה בקבלת התורה חלק מן המכלול עליו כורתים בפועל את הברית, וכל מה שקדם הינו הכנה לקראת מתן תורה.

מעמד הר סיני ועשרת הדיברות הינם מעשים שהכשירו את לבות בני ישראל והטו את דעתם להסכים לכריתת הברית ולהכנס בה בנפש חפצה ובלבב שלם.