תולדות עבודת ה' במזבחות | 15 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים| 3

 

לאחר שעסקנו בשאלה מדוע נאסר הבשר לאדם הראשון ברצוננו להתייחס לשאלה מדוע הותר הבשר לאחר המבול.

לאחר יציאת נח מן התיבה, בנין המזבח והקרבת העולות, אלוקים מברך שוב את נח ובניו עם חידושה של הבריאה לאחר המבול, וכך דבריו:

"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ב-ו).

ישנם כאן ארבעה נושאים:

1.       שינוי היחס שבין החי לבין האדם, ומעתה מורא האדם יהיה על כל בעלי החיים. בניגוד להרמוניה ולחלוקת התפקידים בין כל הנבראים מן האדם למעלה ועד ירק עשב והדומם למטה, כפי שהיו בימי אדם הראשון, מעתה ישנו יחס של יראה ופחד המוטל על ידי האדם על בעלי החיים.

בלשונו של הרב הירש בפירושו:

"כך ניתק הקשר בין אדם ובעל חי; בעלי החיים יראים מפני האדם; האדם חדל להיות נגיד ומצוה ומדריך; הוא חדל להבין את בעלי החיים, והללו נסוגים מפניו בפחד" (בראשית ט', ב).

2.       היתר להרוג בעלי החיים ולאכלם.

3.       איסור לאכול מן הדם של בעלי החיים, או על פי חז"ל לאכול אבר מן החי.

4.       איסור שפיכת דמם של בעלי החיים, או על פי חז"ל לאכול דם מן החי.[1]

ישנו קשר פנימי בין ארבעת הנושאים. היות והאדם אמור עתה להרוג את בעלי החיים כדי לאכול אותם, בעלי החיים מעתה יראים מן האדם.

כיוון שמופיע כאן היתר מרחיק לכת להרוג בעלי חיים, באה התורה ומגבילה היתר זה, שלא יכלול את דם הבהמה ולפי חז"ל אבר מן החי. כנגזרת מכך, מזהירה התורה בחומרת הריגת האדם ושפיכת דמו.^[2]

הנושא העיקרי שבכוונתנו להתייחס אליו בשיעורים הבאים, הוא הסיבה להיתר הריגת בעלי חיים ואכילתם, לאחר יציאת נח מן התיבה לאחר המבול.

ניתן לחלק את התשובה למספר כיוונים עקרוניים:

1.       הכיוון הראשון הינו הסברים מציאותיים מעשיים המבארים מדוע בעיתוי הזה השתנתה המציאות. אחת השאלות המרכזיות היא האם שינוי מציאותי זה מצביע על מעלתו של האדם או שהוא ביטוי לנפילה מוסרית ולירידה רוחנית.

2.       הכיוון השני, אלו ההסברים לפיהם בעקבות המבול ישנה עלייה רוחנית, אם זה מצד מעשי האדם בהצלת בעלי החיים, אם מצד ההבחנה היותר חדה בין מדרגת האדם למדרגת בעלי החיים, ואם מצד הזיקה בין מעלת האדם ותורתו לבין אכילת הבשר.

3.       הכיוון השלישי, אלו ההסברים המצביעים על נפילה מוסרית שגרמה בסופו של דבר לירידת האדם. על פניו זהו תהליך מתמשך מתחילת הבריאה, המהווה המשך ישיר להשחתה המוסרית שהביאה בסופו של דבר למבול עצמו, כשהדעות השונות סובבות סביב הפגם המוסרי בהריגת בעלי החיים שנחשב כשפיכות דמים, והמדרגה הנמוכה והתוצאות הקשות של עצם אכילת הבשר.

נתחיל לעמוד על שתי הסיבות הראשונות בשיעור זה, ונמשיך בכך בשיעור הבא.

סיבות מציאותיות להיתר אכילת בשר[3]

א. קיצור חיי האדם והבדלי החום, חילוף עונות השנה

הרב הירש בפירושו מתייחס לנימוק זה ואלו דבריו:

"משנשתנו חיי האדם, הוא זוכה במזון חדש. מסתבר, שגם זה תלוי בקיצור חיי האדם: מה שנעשה עד כה במשך שבע מאות עד שמונה מאות שנה, ייעשה מעתה במשך שבעים עד שמונים שנה: וההתפתחות המהירה דורשת מזון מן החי. זאת ועוד: הבדלי החום, חילוף עונות השנה והאקלימים, כל אלה יש בהם טעם להתיר מזון מן החי. על ידי כך האדם תלוי פחות במזון מגידולי קרקע.

"וכבר פירשנו את דעת חז"ל, המתאימה לחקירות הגיאולוגים: לפני המבול היה החום יציב, הצמחייה הייתה מרובה: על ידי כך היה שפע של מזון מן הצומח, ולא היה צורך במזון מן החי. אין התורה רוצה בצמחונים, ואין היא סולדת מפני אכילת בשר; נהפוך הוא: מצוה לאכול בשר ביום טוב (עי' ספרי, דברים ט"ז, יא). אילו היינו במצבנו הפיסי המקורי, לא היה מותר לנו לאכול בשר; אך עתה הבשר הוא צורך לאדם.

"אולם, מיד עם היתר הבשר, נכנסות לתקפן הלכות מאכלות אסורות. וכן מצינו לאחר מכן, משניתנה תורה לישראל: אין לך מאכל שנאסר בתורה, שאיננו מאכל מן החי: מתחילה הוא נאסר דרך כלל, וגם אחר כך הותר רק בהגבלות רבות.

"כנגד זה, אין לך צמח ממיני הצמחים, שהוא אסור באכילה, כשהוא לעצמו, חדש, ערלה וכלאי הכרם תלויים בעניינים אחרים.

"הפסוק הבא מפרש את איסור אבר מן החי: הרי זה האיסור הראשון מהלכות מאכלות אסורות; והוא נוהג בכל בני נח, ולא בישראל בלבד" (ט', ג).

ב. אחרי המבול לא נותרו עצי פרי ולא עשב הארץ ולכן הותר הריגת בעלי חיים לאכילתם

כך דברי האברבנאל בפירושו:

"ולמה הרשה לנח אכילת הבשר מה שלא הרשה לאדם הראשון? היה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר, כמו שאמר 'וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל' (ב', ט), ונאמר לו 'מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל' (שם, טז).

"אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי. ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב, ולכן התיר להם אכילת הבשר" (ט', א).

לכאורה צריך עיון על פי דעה זו, מדוע בגלל צורך רגעי בנקודת זמן ספציפית זו, הותרה אכילת בשר בעלי החיים לאורך הדורות.

ג. בגלל קלקול המזונות והנדידה הותרה אכילת בשר לבריאות האדם

המלבי"ם בפירושו טוען כך:

"כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את בני האדם כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים, שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו..."  (ט', ג).

מעכשיו אדם הראשון מתחיל להיות נפוץ על פני כל הארץ ולא בכל מקום הצמחים מספיקים למחייתו ולכן הותר הבשר.

כאמור, המכנה המשותף בין כל הנימוקים הללו, הוא שהם מציאותיים ואינם באים לבטא השקפת עולם ברורה או עקרונית בסוגיית אכילת בעלי החיים.

היתר הבשר כעדות למדרגה הרוחנית הגבוהה של האדם

הגמרא בפסחים אומרת כך:

"תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר 'זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף' (ויקרא י"א, מו) כל העוסק בתורה – מותר לאכול בשר בהמה ועוף, כל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף"            (מט.).

לכאורה, על פי גמרא זו, ישנה זיקה בין לימוד תורה לאכילת בשר.^[4]

ביטוי לתפיסה זאת מובא גם בכלי יקר בפירושו וכך דבריו:

"ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו, כי הדומם הוא הפחות שבכל הנמצאים ניזון מעצמותו, והצומח ניזון מן הדומה כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי ניזון מן הצומח, והאדם מין המדבר ניזון מן הבע"ח.

"והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו, אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה נמשל כבהמות נדמה, ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתווסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל המזון מתהפך לטבע הניזון ואדם כשיאכל מן הבע"ח נתווסף שלימות אל החי לבא במדרגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל?"   (ט', ג).

הנחת היסוד היא כי האכילה הינה העלאת הדרגה של הדבר הנאכל לדרגתו של האוכל, אך אם האוכל נמצא באותה הדרגה באיזה היתר הוא אוכל את הדבר הנאכל?!

המהר"ל אף הוא, הן בחידושי אגדות והן בנתיבות עולם מתייחס למשמעות דברי רבי כי עם הארץ אסור לאכול בשר.

בנתיב התורה הוא אומר:

"ר' אומר עם הארץ אסור לאכול בשר... פירוש כי אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאותו לו, ודבר זה מורה כי במדריגת האדם לא נמצא הבעל חי.

"ודבר זה בודאי כי במדריגת השכלי אין נמצא החמרי שהוא הבמה, ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר ולעשות הבמה עד שאינה נמצאת, כי במדריגת השכל אין מציאות לבהמה החמרית ולכך אוכל אותה. אבל עם הארץ אין לו מדרגה זאת לומר כי במדרגת עם הארץ לא נמצא הבעל חי שהרי אין אל עם הארץ השכל הא-להי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר.

"ודבר זה הוא הטעם שלא הותר הבשר לאדם הראשון, שהיה נקרא על שם האדמה החמרית ולא היה האדם במדריגה זאת שלא יהיה נמצא במדרגתו הבעל חי כיון שנקרא אדם על שם אדמה.

"ואף כי אדם הראשון היה חכם על כל, מפני כי אדם היה ראשון לכל אדם ובכחו כל אדם יש לו מדריגת האדם בלבד אשר האדם אינו שכלי לגמרי, אבל נח נקרא 'איש אדמה' שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית ולכך במדריגתו לא נמצא הבעל חי ואליו הותר אכילת בשר" (פרק ט"ו).

המהר"ל מציין כי אכילת בשר בעצם מכלה אותו עד שהוא לא בנמצא, והדבר מחדד מאוד את ההבדל העצום בין מדרגת האדם למדרגת בעל החיים. על כן, דווקא תלמיד חכם, המתייחד במדרגתו השכלית ונמצא במדרגה גבוהה מבעל החיים, יכול לכלות את הבשר. זאת, בניגוד לעם הארץ שאינו בעל "שכל א-לוהי" על כן נאסר עליו לאכול בשר. ונח, שהיה עליון יותר מאדם הראשון, ונקרא "אִישׁ הָאֲדָמָה" (ט', כ) שמשמעותו בעל ואדון לאדמה החומרית, יכול היה לאכול את בעלי החיים שהיו במדרגה פחותה ממנו.

ובחידושי אגדות לסנהדרין מסביר המהר"ל:

"אבל מפני מה נאסרו הדגים לבני נח, שהרי לא התיר להם אלא דוקא פרי העץ ועשב השדה. אבל דבר זה רמזו חכמים במה שאמרו (פסחים מט:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר', והטעם הוא כי עם הארץ שהוא חמרי לגמרי אין ראוי שיהיה על הבהמה החמרית. כי גם עם הארץ הוא בהמי, ואין האחד ראוי שיהיו גובר על השני לאכול אותו.

"ואדם הראשון נקרא אדם על שם שנברא מן האדמה, וכל הדורות עד נח מתיחסים לאדם הראשון שנברא מן האדמה עד שבא נח כי הוא היה 'איש האדמה' שהיה מושל על האדמה, ולכך אין ראוי שיהיה מושל על הבהמה וכל בעלי חיים עד שבא נח שהוא איש האדמה ואילו הותר לאכול בשר.

"ולפי הנראה דאפילו אם מתה מאליה נמי אסור לאכלה, דהא דומיא דירק עשב ממעטינן דוקא עשב השדה שאין בה נפש, אבל חיות השדה אפילו אין בו נפש אסור.

"ואין הטעם שחס הש"י על נפש הבהמה שלא להמית אות', רק (- אלא) שאין כל כך במעלה האדם שיאכל בשר שהיה לו נפש החיוני, ואם לא כן לכתוב בתורה התיר בהמה שמתה שיש לו לאכול וכל שכן עשב השדה"       (נט:).

בדבריו בחידושי אגדות, המהר"ל מנמק את עניין איסור אכילת בשר על ידי עם הארץ מפני שהוא חומרי לגמרי, ועל כן, אין ראוי שחומרי יאכל חומרי.

המהר"ל מבחין בין אדם הראשון שנברא מן האדמה לבין נח שנקרא 'איש האדמה', השולט על האדמה. כפי שהסברנו לעיל, היות ומדרגת נוח גבוהה יותר, הותר לו לאכול בשר.

הנימוק לכך אינו מחמת רחמי הקב"ה נפש הבהמה שלא להמית אותה, אלא שאין מעלת האדם כזו גבוהה עד שיאכל בשר, שהרי לאותו בעל חיים יש 'נפש חיוני'.[5]