תולדות עבודת ה' במזבחות (יא) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ו)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יא) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ו)


בשיעור הקודם, הבאנו מספר ראיות לקשר הישיר בין הברית למרגלות הר סיני ומעמד הר סיני לבין המשכן. בשיעור זה נביא ראיות נוספות לקשר ביניהם ולמשמעותו.

1. טהרת ישראל והתקדשותם בהר סיני מקבילה לטהרת ישראל והתקדשותם במקדש בעלייה לרגל

גם כאן, ההתגלות של ה' למשה במעמד הסנה בהר חורב מהווה הקדמה ראויה לעניין קדושת המקום לדורות.

במעמד הר סיני מצווה הקב"ה את משה:

"וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג', ה).

הדגשת קדושת הר חורב וחובת השלת הנעלים מקבילה להתקדשות וההיטהרות של בני ישראל לקראת העלייה לרגל, שבאה לידי ביטוי לדורות באחד מדיני מורא מקדש והוא לא להיכנס להר הבית במנעלו.[1]

גם ההכנות לעליה להר מקבילות להכנות לעליה להר הבית: משה מצטווה בעלייתו השנייה להר לקדש את העם ולהכינם לקבלת עשרת הדברות "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות י"ט, י). בירידת משה הוא אומר לעם "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שם, טו).

התוספות בשבת (פו. ד"ה מנין) מסביר כי פרישת ישראל מנשיהם הייתה כדי שיקבלו עליהם את התורה "באימה וביראה ברתת ובזיע".

על פי המכילתא ההגבלה הייתה סביב ההר כולו, דבר המלמד כי בעצם מחנה ישראל הקיף את ההר מכל צדדיו, ועל כן היה צורך להציב גדר וגבול סביב ההר.

יסודות הטהרה והקדושה כפי שמובאים כאן מקבילים למתרחש לדורות סביב הר הבית במקדש בירושלים. הן הפרישות מן האישה על מנת לא להיטמא בטומאה שיוצאת מגופו המונעת את הכניסה להר הבית והן דיני מורא מקדש הנוהגים גם כן בהר הבית - ראשיתם בהר סיני.

קיימת גם הקבלה יסודית בין קדושת הר סיני לבין קדושת המשכן והמקדש לדורות. ההבדל המהותי ביניהן הינו כי קדושת הר סיני והמשכן הינה קדושה התלויה בהתגלות ובהופעה הא-לוהית במקום, ועל כן כשזו פוסקת, הקדושה נפסקת כאמור "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שם, יג). אמנם יש כאן איסור נגיעה ובמקדש יהיה איסור כניסה בלבד, אך האיסור כאן פג במשוך היובל (עם התקע קול השופר) מה שאין כן במקדש בו הקדושה קבועה וקיימת.

2. בבניין המזבח ובהעמדת כהנים לעבודה מתייחדת בסיני העבודה בעזרה

בעליה השלישית של משה להר, מצטווה משה להעמיד כוהנים להקריב ולקדשם כאמור "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ" (שם, כב). עצם הופעת הביטוי 'כהנים' מבשר במובנים רבים את בחירת הכהונה שתתרחש עם בניין המשכן. בחז"ל ובראשונים מובאות עמדות שונות ביחס לשאלה אם מדובר על נדב ואביהוא או דווקא על הבכורות,[2] אך עצם הזכרת הכהנים מקבילה לשבט לוי ולכהנים שיעבדו כשיבנה המשכן.

3. בהר סיני מעניק משה לשבעים מזקני ישראל סמכות לדון כסנהדרין שבמקדש

התורה אומרת "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, ט), לאור הציווי לעלות להר ולהשתחוות (שם, א). המשנה במסכת ראש השנה (כה.) לומדת מפסוק זה על הסמכות הבלתי מעורערת שניתנה לסנהדרין מהר סיני ועד סוף כל הדורות. וכך שואל רבי דוסא:

"ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה"

הזקנים העולים להר נקראים "בית דינו של משה".

בעלייה להר סיני מיוצגות כל סמכויות השלטון: משה כנביא וכמלך, אהרן ככהן גדול, נדב ואביהו ככהנים המשרתים ושבעים הזקנים כבית דינו של משה וכממשיכי מסורת התורה מסיני לכל הדורות, וזאת מול שנים עשר שבטי ישראל הניצבים למרגלות ההר בכדי לקבל את התורה.

מבנה זה מייצג את הסדר הראוי והקבוע של עמידת עם ישראל והתייצבותו לפני הקב"ה לדורות.

4. משה קובע את מקום מושב הסנהדרין בהר אצל המזבח

הירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ח) למד מדברי משה לזקנים - "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שם, יד), את סדרי הדין, בית המשפט והסנהדרין. ייתכן כי הביטוי "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה" רומז אל המקום בו היו קודם – בסמוך למזבח, ואם כך מכאן המקור לסמיכות הסנהדרין אצל מזבח.[3] ולדורות, החיוב להסמיך את הסנהדרין למזבח ומקום לשכת הגזית במקדש בסמוך למקום העבודה ראשיתו כאן בהר סיני.

5. מקום עליית משה בראש ההר – קדש הקדשים

משה נכנס למחנה שכינה כמפורש "וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שם, טז). חז"ל למדו בגמרא ביומא (ג:) כי כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים, וכך לדורות, כהן גדול המופרש מביתו ללשכת פלהדרין שבעה ימים קודם יום הכיפורים (יומא פ"א מ"א).

הדירוג בין האנשים המלווים את משה, מקום עמידתם ועצם עליית משה עד פסגת ההר, מקבילים לכניסת כהן גדול לפני ולפנים ביום הכיפורים.

מצינו שלוש הקבלות:

1.       כיסוי הענן את ההר וכיסוי הענן את אוהל מועד (שמות כ"ד, טו-יח).

2.       השראת כבוד ה' על הר סיני וכבוד ה' המלא את המשכן (שמות מ', לד-לה).

3.       קריאת ה' אל משה ביום השביעי מתוך הענן וקריאת ה' אל משה והדיבור אליו מאוהל מועד (ויקרא א', א).

נקודות דמיון אלו מצביעות באופן מובהק על הקבלה מלאה בין אופי השראת השכינה בהר סיני לאופי השראת השכינה במשכן, ובין קריאת ה' למשה בשני המקומות מתוך הענן.

במובן זה, ראש הר סיני וקדש הקדשים מקבילים וזהים במהותם ובתפקידם. בנוסף, קיימת הקבלה מהותית בין הר סיני, מקום המשמש כמקור הנבואה במתן תורה, ובין קדש הקדשים, מקום בו ה' נועד אל משה מבין שני הכרובים (שמות כ"ה, כב).

6. המצבה הראשונה בה מצטווים ישראל בתום מעמד הר סיני - הקמת מזבח

התורה מתארת לאחר מעמד הר סיני את ציווי ה' למשה:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ', כא).

ישנן דעות שונות בראשונים האם מדובר על ענין היתר במות או על המזבח אשר במשכן. לדעת מי שסובר שמדובר על המזבח שבמשכן מתברר כי המשכה הישיר של ההתגלות בהר סיני הינה החובה לבנות מזבח. יש כאן מעין השלמה של המעמד בציווי על בניין המזבח.

במדרש הגדול על אתר אומרת:

"גדולה עבודה שהרי לא פתח הכתוב אלא בה 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו' (שמות כ', כ)... וכן את מוצא בכניסתן לארץ שלא פתחו אלא בעבודה תחילה... וכן את מוצא בעלייתן מן הגולה שלא פתחו אלא בעבודה תחלה... אף לעתיד לבוא אין פותחין אלא בעבודה תחלה"  (מדרש הגדול שמות כ', כא).

על פי הבנה זו, מעמד הר סיני קשור באופן ישיר בהבאת קרבנות (על פי הדעות המקדמות את פרק כ"ד לפני י"ט: ברית האגנות לפני עשרת הדברות, והמעמד מתחיל בהקרבת קרבנות), ומסתיים במצווה לדורות לבנות מזבח לעבודת ה' במקדשו.

7. השראת השכינה עוברת ישירות מהר סיני אל המשכן

על פי חשבון חז"ל, אם מתן תורה היה בתאריך ו' בסיוון ועל פי הפסוקים חנוכת המשכן הייתה בתחילת ניסן בשנה השנייה (תלוי במחלוקת התנאים האם א' או ח' בניסן), הרי שבין שני האירועים עברו כעשרה חודשים.

התורה מראש מבשרת כי קדושת הר סיני זמנית "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות י"ט, יג), ומבאר על אתר האבן עזרא:

"כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב, 'וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן' (שמות מ', לד). אז דבר עם משה באהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר, ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד".

רש"י מביא בפירושו למסכת תענית:

"וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר, ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים ביום קבלת עשרת הדברות, עד אחד בניסן שהוקם המשכן, ונסעה וזזה שכינה מן ההר וישבה לה על הכפורת"         (כא: ד"ה אל מול).

רש"י מתאר לכאורה מעבר ישיר מן ההר אל המשכן - כל זמן שלא נבנה המשכן שכינה שוכנת על ההר, ומשנבנה המשכן עברה השכינה מן ההר אל המשכן.

הרמב"ן (שמות כ"ה, ב ד"ה כאשר) מסביר בפירושו כי ההקבלה בין הפסוקים בסוף פרשת משפטים המתארים את השראת השכינה על הר סיני הענן וכבוד ה', לבין הפסוקים בסוף ספר שמות המתארים את השראת השכינה במשכן, מלמדת על המעבר מן הגלוי בהר סיני לנסתר במשכן. זאת, בהמשך לתפיסתו לפיה המשכן מהווה את המשך גילוי השכינה בהר סיני. הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר אומר כי עם מעבר השכינה למשכן הועתקו הסדרים המיוחדים שבהר סיני אל המשכן במדבר, כך הגבלת ההר, מינוי הכוהנים, המחיצות וכו'.

8. אופן ההתגלות וההיוועדות של ה' אל משה מבין שני הכרובים – המשך התגלות ה' אל משה בהר סיני

התורה מספרת:

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פט).

התנחומא הקדום (ויקרא א) מבאר את הפסוק וזו לשונו:

"ואם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה ששמעו את קולו ומתו בדבור ראשון... וכן הוא אומר 'נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ' (שה"ש ה', ו)... וכן הוא אומר 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' (במדבר ז', פט), קול שהיה שומע במתן תורה...

"שמא תאמר ישראל היו שומעים את הקול מבחוץ, תלמוד לומר וישמע [את הקול], הוא היה שומע את הקול בלבד. וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין? לפי שגזר הקדוש ברוך הוא על הדבור שיצא וילך אצל משה ועשה לו הקדוש ברוך הוא שביל, שבו יצא הדבור עד שיגיע למשה".

משמע, כי גם במובן טיב הקול שמשה היה שומע מבין שני הכרובים בקדש הקדשים ישנה המשכיות ישירה בין קול השראת השכינה בהר סיני לקול במשכן, לאמור המשכן ממשיך את מעמד השראת השכינה במשכן.

9. בהר סיני נמסרו למשה 'כללות' ובאוהל מועד 'פרטות'

הגמרא בחגיגה (ו.) מביאה בשם רבי ישמעאל כי "כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד" ומבאר רש"י על אתר:

"הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן, ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד, שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך, אלא 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו' (שמות כ', כא) ולא פירש מתן דמיהן, הפשיטן וניתוחן של עולות, והקרבת אימורין של שלמים" (ד"ה כללות).

המשכן מהווה מעין "הר סיני נודד" בו נאמרו מצוות רבות המבארות ומרחיבות את המצוות שניתנו בכללות בהר סיני.

10. לא נענשו ישראל על המצוות שנצטוו בהר סיני עד שנלמדו מחדש באוהל מועד

המדרש בשיר השירים רבה אומר כך:

"אמר ר' אלעזר אף על פי שנתנה התורה מסיני לא נענשו ישראל עליה עד שנתפרשה להם באהל מועד, [משל] לדיוטגמה שהיא כתובתה ומחותמת ונכנסה למדינה ולא נתחייבו עליה בני המדינה עד שנתפרשה להם במדינה.

"כך אף על פי שהתורה נתנה בהר סיני לא נענשו עליה עד שנתפרש להם באהל מועד, הה"ד 'עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי' (שה"ש ג', ד), זה הר סיני; 'וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי', זה אהל מועד שמשם נתחייבו ישראל על ההוראה"           (פרשה ב', ד ד"ה מאהל).

מעניין היחס בין הר סיני כ"בית אמי" לבין המשכן כ"חדר הורתי". התורה שמתפרשת מתוך המשכן והמצוות שניתנות לישראל דורשות לימוד והבנה כיצד לקיימן במציאות. "חדר הורתי" הוא גם מקום הוראה היאך לנהוג. לא רק שהמשכן ממשיך את הר סיני, אלא הר סיני הינו המקור והמשכן נובע ממנו, אך כמובן, בצורה מפורטת ומחייבת יותר.

11. צורת גילוי השכינה במקדש זהה לצורת גילויה בהר סיני

         א.         גילוי שכינה בערפל: בהר סיני נאמר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ', יח), ובבית ה' "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מל"א ח', יב). במשנת רבי אליעזר (פרק ח') בית המקדש ומקום השראת השכינה נקראים "ערפל".

          ב.         יום חתונתו זה מתן תורה יום שמחת לבו זה בניין בית המקדש: הקשר בין שני השלבים ברור, כשהאחד מוביל ישירות אל השני.

סיכום

בשני השיעורים האחרונים ניתחנו בעקבות הרב ישראל אריאל מקורות רבים המצביעים על קשר מהותי בין הברית למרגלות הר סיני ובין המעמד על ההר לבין המשכן. קשר זה הוא מהותי והוא מבטא את העובדה שראשית ההתקשרות הא-לוהית אל עם ישראל במדבר לאחר המכות במצרים, ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף היא בהתגלות פומבית לכלל עם ישראל תוך אמירת עשרת הדברות.

מעמד זה ממשיך על ידי בניית משכן אשר צורות ההתגלות שבו דומות לצורות ההתגלות בהר סיני, וכפי שהבאנו מהרמב"ן, המשך ההתגלות הינו בהסתר לעומת מעמד הר סיני, אך עקרונית הנוכחות והגילוי הא-לוהיים מנציחים לדורות את הר סיני, כשהמשכן מהווה מעין "סיני מיטלטל"  המשך ההופעה הא-לוהית המלווה את עם ישראל בתחנותיו השונות במדבר ואחר כך בארץ ישראל.



[1] כך נפסק ברמב"ם (בית הבחירה פ"ז ה"ב): "ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית".

[2] עסקנו בהרחבה בסוגיה זאת בשיעור הקודם, ועל כן לא נרחיב על כך כאן.

[3] כמופיע במכילתא (מסכתא דבחדש פרשה יא, ד"ה ואלה): "ואלה המשפטים אשר תשים. נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנ' (מל"א ב', כח) 'וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'". ועיין במשנה בסנהדרין (פו:), שהביאה: "שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית". להרחבה יעויין בשיעורינו דאשתקד ה'תשע"ג - "הצמדת הסנהדרין בצד המזבח" (שיעורים 16, 17, 18, 19, 20).