תולדות עבודת ה' במזבחות (יב) – איסור הבמות (א)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יב) – איסור הבמות (א)


את השיעורים האחרונים הקדשנו להיבטים שונים של הברית הנכרתת למרגלות הר סיני. בפרשיות הבאות התורה עוסקת בציווי ה' את משה על בניין המשכן ואחר כך בחטא העגל ובתיקונו, כאשר בניין המשכן באופן מעשי מפורט בפרשיות ויקהל-פקודי[1].

מציאות המשכן משפיעה באופן ישיר על כל אופי העבודה של בני ישראל את הקב"ה במובנים רבים, בריכוז העבודה דווקא במשכן, באיסור שחיטה מחוץ למשכן וגם בהבנת תפקיד הדם של הבהמה הנשחטת שצריך להיות מוזה על המזבח. בכוונתנו בשיעורים הקרובים לעסוק בסוגיות השונות כשחלק מן הסוגיות משולבות אחת בשניה.

ברצוננו לבחון את ההבדלים והמשמעויות של בניין המשכן בקשר לעבודת ה' במזבחות. על מנת להבין את השתלשלות עבדות ה' במזבחות נעמוד תחילה על איסור העבודה בבמות[2].

כבסיס לעיוננו בסוגיה זאת, נבחן את הנושא תוך עיון במשנה בזבחים. לאחר שנעיין בתולדות עבודת ה' במזבחות באופן כולל על מנת להבין את המערכת בכללותה ואת משמעויותיה נחזור ונעיין בכל תקופה בעזרת הפסוקים.

המשנה בזבחים מספרת:

"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות...

משהוקם המשכן נאסרו הבמות...

באו לגלגל והותרו הבמות...

באו לשילה נאסרו הבמות; לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה 'מְנוּחָה' (דברים י"ב, ט)...

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות...

באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה 'נַחֲלָה' (שם)" (פי"ד, מ"ד-מ"ח).

המשנה מבחינה בין מספר תקופות: קודם הקמת המשכן; הקמת המשכן ונדודיו במדבר; המשכן בגלגל עם הכניסה לארץ; משכן שילה; ימי המשכן בנוב ובגבעון; ולבסוף, בית המקדש בירושלים. מבין התקופות הללו, הותרה הקרבה שלא במשכן או במקדש רק קודם שהוקם המשכן ובהיותו בגלגל, בנוב ובגבעון, כאשר ביתר הזמן היו הבמות אסורות.

בשיעורים הקרובים ננסה להציג ולבחון את התקופות השונות בתולדות האיסור. כפי שנראה, החלוקה שבמשנה מוכחת מן המקראות, ומשקפת נאמנה את המתואר בתורה ובנביאים.

א. עד שלא הוקם המשכן

לפי המשנה, "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות". ואכן, לאחר התגלות ה' למשה בסנה והבשורה "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב), מבקש משה מפרעה שוב ושוב לזבוח לה' (שם, יח), לעבדו ולחוג לו (שם ד', כג; ה', א; ז', טז, כו; ח', ד, טז, כא-כה; ט', א, יג; י', ג, ח-ט, כד-כו). לאחר יציאת מצרים אנו מוצאים שתי דוגמאות לבניית מזבחות. הראשונה – לאחר מלחמת עמלק:[3]

"וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי" (שם י"ז, טו).

ודוק: התורה אינה מציינת הקרבת קרבנות; המזבח נבנה כביטוי של הכרת הטוב וזכר לדורות, ובכך דומה הוא לרוב המזבחות שבנו האבות (ראה שיעור 14 לשנת ה'תשס"ז).

מזבח שני בונה משה למרגלות הר סיני:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כ"ד, ד-ה).

אם כן, מעמד הר סיני לא שינה את האפשרות לבנות מזבחות ולהקריב עליהם – שהרי מעשה זה התרחש קודם לבניין המשכן, וכדברי המשנה. ההקרבה היא על ידי נערי בני ישראל, המתחנכים, ככל הנראה, לשרת בקודש; חז"ל ביארו כי נערים אלו הם הבכורות (מכילתא דרשב"י שם; במדבר רבה פרשה ד', ח; שם פרשה י"ב, ז), בהתאם לדברי המשנה בזבחים שם – "עד שלא הוקם המשכן... עבודה בבכורות". ואפשר שבמזבח זה נתקיימו דברי ה' למשה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג', יב).

שני מזבחות אלו מהווים דוגמא למציאות בה הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומהווים המשך לבניית מזבחות ולהקרבת קרבנות על ידי אבות האומה, כמתואר בספר בראשית.

ב. משהוקם המשכן – המשכן במדבר

על אופייה של עבודת ה' בעת היות המשכן ומחנה ישראל במדבר ניתן ללמוד רבות מפרשה אחת בפרק י"ז של ספר ויקרא. הפרשה נחלקת לשני חלקים. חלקהּ השני, שלא יידון כאן, עוסק בעיקר באיסור אכילת דם. החלק הראשון, בו נעסוק עתה, נחלק בעצמו לשני חלקים:

(1) "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".

(2) "וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו"              (ויקרא י"ז, ג-ט).

על דרך הפשט נראה פירוש הרמב"ן, שמדובר בשני איסורים שונים. האיסור הראשון (פס' ח-ט) הוא האיסור להקריב מחוץ למשכן, המכונה בהלכה 'איסור שחוטי חוץ', והוא בעצם המקור הראשון לאיסור במות. החלק הראשון של הפרשה (פס' ג-ז) אוסר לשחוט בהמה לאכילה מחוץ למשכן, ומתיר אכילת בשר באופן אחד בלבד: הבאתה למשכן כקרבן שלמים. הנה חלק מדברי הרמב"ן שם:

"והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב.

"ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה, כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות, רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם"          (ויקרא י"ז, ב).

בכך אסר הכתוב כל שחיטה שהיא מחוץ למשכן.

בכוונתנו כאמור להתייחס עתה לשתי הסוגיות המתחדשות עם בנין המשכן:

1.       שחיטת חולין במדבר מחוץ למשכן וכל הנובע ממנה ביחסה של התורה לענין שחיטת בעלי החיים ולדם.

2.       כפשטות לשון המשנה – "נאסרו הבמות"; האיסור להקריב מחוץ למשכן, הוא איסור הבמות.

שחיטת חולין במדבר מחוץ למשכן

התורה אוסרת בכל תקופת המשכן במדבר כל שחיטת חולין בה הבהמה לא מובאת אל פתח אוהל מועד. מה טעם איסור זה שהתורה מתייחסת אליו בחומרה רבה עד כדי עונש כרת?

א. מניעת עבודה זרה – זביחה לשעירים במדבר

הסיבה הראשונה המפורשת ומבוארת בתורה היא:

"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (שם, ה-ז).

החיים במדבר בטבעיותם ופראותם יכולים להביא את האדם החי בו את הצורך והעניין להקריב קרבן לכוחות המצויים במדבר, במקרה זה לשעירים "אשר הם זונים אחריהם". זוהי העבודה הזרה המאפיינת את החיים במדבר.

על פי הבנה זאת, הבאת הבהמה הנשחטת אל פתח אוהל מועד נועדה למנוע איסור עבודה זרה בזביחה לשעירים.

במובן זה, הבאה אל המשכן אינה נובעת מן הצורך או הרצון לרכז את כל שחיטת בעלי החיים במשכן אלא רק בכדי שלא תוקרב לשעירים שהם עבודה זרה האופיינית למדבר.

ב. הדם הנשחט כמיועד למזבח

בהמשך, התורה מנמקת את איסור אכילת דם בהמה כך:

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם"   (שם, יא-יב).

האיסור לאכול את הדם נובע מן העובדה כי המקום הראוי לו הוא המזבח ועל כן אסורה אכילתו שמונעת את אכילת הדם על ידי המזבח.[4] 

החשש הגדול שבקביעה הזאת הוא כי בזמן המדבר כשישנו משכן, גם שחיטה של בהמה לאכילת חולין מחייבת את הבאת הדם למזבח.

ג. שחיטה מחוץ למשכן נחשבת כרצח

הניסוח של התורה בעניין שחיטת בהמת חולין בלא הבאתו אל פתח אוהל מועד הוא מתמיה ביותר:

"דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ" (שם, ד).

שפיכת דם משמעותה היא רצח. לראשונה ענין זה מופיע לאחר המבול כשהתורה מתירה לאכול בשר בהמה אך אוסרת הריגת אדם בנימוק:

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו).

בפשטות הפסוק, שחיטה לצרכי אכילת חולין בלא הבאת הבהמה אל פתח אוהל מועד הינה שפיכות דמים – רצח. כאשר שדם הבהמה עולה על גבי המזבח במשכן, הוא מכפר על נפש המקריב.

דם הבהמה מכפר על נפש המקריב כי במובן מסוים דמו של המקריב היה אמור להיות מוזה על גבי המזבח ודם הבהמה מהווה תחליף לדם האדם עצמו. לכן, נועד דם הבהמה לכפר על הנפש ולא יעלה על הדעת כי השוחט יאכל את הדם עצמו.

סיכום

העולה, כי בעצם ישנם שלושה טעמים להבאת הבהמה אל פתח אוהל מועד במדבר ולאיסור שחיטת חולין מחוץ למשכן: מניעת זביחה לשעירים במדבר כחלק מעבודה זרה, ייעוד הדם להיות קרב על המזבח כי שם כפרתו והתייחסות לשחיטת בעלי חיים מחוץ למשכן כרצח.

על מנת להבין לאשורו את ענין רציחת בעלי החיים בעצם שחיטתם מחוץ למשכן, עלינו לבחון סוגיה זאת מראשיתה, מתחילת הבריאה דרך המציאות לאחר המבול ועד למצב במדבר לאחר הקמת המשכן.

 



[1] בהיבטים רחבים של בניין המשכן וחנוכתו עסקנו בהרחבה בשיעורים בשנת ה'תשס"ז ולא נתייחס אליהם כאן.

[2] בסוגית איסור הבמות עסקנו בשיעורינו בשנת ה'תשס"ח ונביא כאן את עיקרי הדברים על מנת לשמור על רצף תולדות עבודת ה' במזבחות.

[3] בשני אירועים אלו עסקנו בהרחבה בשיעורינו בסוף שנת ה'תשע"ג ובתחילת שנה זו.

[4] ידידי ורעי הרב יוני גרוסמן עסק בסוגיה זאת בדבריו לפרשת אחרי מות קדושים בבית המדרש הוירטואלי בישיבת הר עציון. דברינו כאן תואמים את דבריו. הרב גרוסמן מביא ראיה נוספת לכך שהדם מיועד להיות מוקרב על המזבח "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג', יז). כאן ברור שאיסור אכילת חלב ודם נובע מן העובדה שהם קרבים למזבח ואינם רכושו של אדם.