תולדות עבודת ה' במזבחות (יג) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יג) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים


תולדות שחיטת חולין של בעלי חיים ומשמעותה

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בעניין איסור הבמות, והתייחסנו למציאות שלפני המשכן ולהקמת המשכן. בעקבות תיאור התורה בחומש ויקרא פרק י"ז התחלנו לבחון את יחס התורה לשחיטת חולין עם הקמת המשכן, והבאנו שלוש סיבות לאיסור שחיטת חולין במדבר.

על מנת להבין לאשורו איסור זה, ברצוננו לבחון את יחסה של התורה כבר מתחילת בריאת העולם, לשחיטת חולין ולאכילת בעלי חיים. באיזה אופן השפיע מצבם הרוחני והמוסרי של אנשי חטא המבול על נושא זה, מה נתחדש בכך עם בניין המשכן ומה משתנה בעניין עם הכניסה לארץ.

תחילת הבריאה

א. עשב מזריע זרע לעומת כל עשב השדה

בפרק א' התורה מתארת את בריאת האדם ואת המזון שניתן לו בצורה הבאה:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן" (שם, כט-ל).

התורה מתירה לאדם לאכול "אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ואת כל העץ שמכיל "פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע", בעוד לבעלי החיים הותר לאכול רק "כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב". האדם אוכל רק את העשבים בעלי הזרעים ואת פירות העץ שיש להם זרעים, והחיות אוכלות ירק עשב ולא את פירות העץ.

מציאות זו משתנה בעקבות חטאו של אדם הראשון, וכך אומרת התורה:

"וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג', יז-יח).

מכאן ואילך אדם יכול לאכול את כל סוגי העשבים. כלומר ישנו כאן מעבר מעשב מזריע זרע ועץ ובו פרי עץ זורע זרע לעשב השדה.[1]

וכך מבאר זאת הרמב"ן:

"נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ. ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים. ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו (סנהדרין נט:). והוא פשוטו של מקרא...

"וטעם 'אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' - שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ. אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו 'וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (להלן ג', יח)(א', כט ד"ה הנה).

גם החזקוני הסביר:

"הנה נתתי לכם - נותן אני עתה לכם..

"את כל עשב זרע זרע - כגון תבואה וקטנית ופירות האילן אלו הן למאכל אדם, אבל לכל חית השדה נתתי את כל ירק עשב כגון כרוב תרדין וכיוצא בהן. וכשחטא אדם נגזר עליו לאכול עשב שנאמר 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר וגו' וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (להלן ג', יח) הוא שנאמר 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' (תהילים מ"ט, כא) שאם הותר לו בשר אם כן מצינו חוטא נשכר"   (שם).

בתחילת הבריאה ישנה הבחנה ברורה בין מאכל האדם למאכל בעלי החיים: עשב זורע זרע ופרי עץ לאדם, וירק עשב לבעלי החיים. בעקבות חטאו של אדם הראשון, נמשל האדם לבהמה והושווה מאכלו למאכל הבהמה - "יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה".

העונש שבהשוואה זו עולה בפסוק "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג', יח), לשיטת הרד"ק שם שמבאר "תאכל עשב השדה תחת שהיית אוכל פירות עצי הגן".

החטא גרר אחריו ירידה ברמתו הרוחנית של האדם הבאה לידי ביטוי בכך שהוא אוכל את מזון בעלי החיים ובכך הוא מתדמה להם.

החזקוני מוסיף, כי אם היו מתירים לו בשלב זה לאכול בשר "היה חוטא נשכר".

מדוע לאסור אכילת עשב שאינו מזריע בתחילת הבריאה?

נראה כי אכילת עשב כזה, פירושה השמדתו של העשב, נטול יכולת ההתרבות הטבעית. מותר לאכול עשב מזריע זרע מפני שיש לו יכולת פרייה ורבייה ועל כן אין באכילתו כל השמדה. במובן זה, ייתכן לראות את הדמיון בין מצב זה לבין איסור אכילת בשר הכרוך בהריגת בעלי החיים, ועל כן השלב הבא לאחר המבול הינו ההיתר להרוג בעלי חיים ולאכלם.

הרב שפיגלמן מציע במאמרו לראות שלב ביניים נוסף. אנו יודעים, שבעקבות החטא הקב"ה עשה לאדם כותנות עשויות עור. ייתכן שכשם שנאסר על האדם לאכול את בשר החיות, כך נאסר עליו אף להשתמש בעורותיהן, כיון שכל שימוש הכרוך במות החיה נאסר על האדם. על ידי תפירת בגדי העור, הבהיר הקב"ה לאדם הראשון שהוא ירד בדרגה ומותר לו להשתמש בעורות בעלי החיים.

ב. אכילת בעלי חיים

אין כל איסור מפורש בתורה לאדם הראשון לאכול בעלי חיים וכן לאכול דם של בעלי חיים. עם זאת, בפסוקים עולה כיוון מסוים:

§         ניתן כמובן לדייק מכך שהתורה מתירה עשב זורע זרע ועץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, שמותר לאכול רק זאת, ומעבר לכך, כולל כמובן את בעלי החיים, אין היתר אכילה.

§         כמו כן, לאחר המבול אומר הקב"ה לנוח: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט', ג). מכך שהדבר נאמר לנוח מובן שדבר זה התחדש לאחר החטא, כיוון שבעקבות המבול משתנה היחס בין האדם לבעלי החיים.

§         בהקשר זה, מדגישה התורה "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (שם, ד). בין אם הדבר מתפרש כשיטת רש"י באיסור אכילת אבר מן החי, ובין כשיטת הרמב"ן כאיסור אכילת דם.

§         כמו כן, מוסיפה התורה כאן את איסור הרציחה "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ... שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (שם, ה-ו).

עם זאת, מעבר לדיוקים הללו הדבר לא נאמר מפורשות בתורה.

הגמרא בסנהדרין מתייחסת אל הדברים וכך לשונה:

"אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב 'לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ' (בראשית א', כט-ל) - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר 'כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל' (שם ט', ג). יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו - תלמוד לומר 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' (שם, ד)"           (נט:).

הגמרא לכאורה מחברת בין סוף פסוק כט לתחילת פסוק ל:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן".

ונוצר ה"פסוק": "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ".

וכך מפרש רש"י על פסוק זה:

"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ - השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי וגו' כְּיֶרֶק עֵשֶׂב' (להלן ט', ג) שהתרתי לאדם הראשון, 'נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל'".

שאלה מרכזית לבירור סוגייתנו הינה בירור היחס שבין שתי אמירות נפרדות של הקב"ה. מחד, מסופר בפסוקים:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כח).

ומאידך, מיד לאחר מכן מסופר:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן" (שם, כט-ל).

מהי משמעות ברכת הרדייה בפסוק כח, וזאת בהשוואה לכאורה ליחס האדם לבעלי החיים בפסוקים כט-ל, המתבטא בהיתר שימוש בהם למלאכתו, תוך שהאדם שותף להם במזונותיו ואינו רשאי להפוך אותם עצמם למאכלו.[2]

האם נאסרה אכילת בשר לאדם הראשון?

לכאורה ראינו כדבר פשוט בגמרא בסנהדרין בדברי רב כי ךאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר, אך מהמשך הסוגיה שם נראה כי קריאה פשוטה בפסוק כח מפרשת את הרדיה בבעלי החיים כהיתר אכילת בשרם, ובעקבות דברי רב, הגמרא מפרשת באופן שונה את הלשון רדיה, במשמעות עשית מלאכתו של האדם בסיוע בעלי חיים.

נביא מדבריהם של מספר המפרשים, הסוברים כי הותר לאדם הראשון לאכול בשר בעל חיים.

א. הסמ"ג

כך כותב הסמ"ג בפירושו הארוך:

"ומלת '[וּרְדוּ] בִּדְגַת' כוללת את התכסיסים בציד הדגים מקרקע הים והנהרות והכנת המינים המותרים באכילה בכלי בישול ואכילתם, והוצאת המרגליות מן הצדפים, וההשתמשות בחלקי העור והעצמות הראויים (לשימוש) וכל מה ששייך לזה...

"ומאמרו 'וּבְעוֹף' מתאים לתחבולות השונות בציד העופות [העפים] באוויר ואילופם לצוד אלה את אלה, ולהכין להם מאכלים למזונו (של האדם) וסממנים לתרופות וכדומה לזה...

"ובמלה 'וּבַבְּהֵמָה' נתן לו את שלטון ההנהגה והכח להשתמש בכל אחת מהן, ולאכול את בשר (בעלי החיים) הראויים לאכילה, בדרכי בישול שונים ובסוגי המאכלים השונים, ולהתרפאות במה שיש בו משום רפואה, ולרכוב על הראויים לרכיבה, כגון הפרדים, ולדעת כל מזון מהן – כיצד יזוז אותו.

"ושתי שאלות נשאלות כאן, ועל שתיהן אותן התשובות. הראשונה, אמר לאדם 'הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב', משמע שלא התיר להם אכילת בשר. והשנייה, איך זה שאמר (כזאת) לכל הארץ, והרי אנו רואים שהאריה (ושאר) החיות הטורפות אוכלים בשר ולא עשב!

"ובשתי השאלות האלה שתי תשובות. הראשונה, התורה מדברת רק על הרוב ומניחה את המועט... והיות ורוב אכילתו של האדם הם הצמחים, ובלעדם אי אפשר לו להתקיים, בעדו שאכילת הבשר מצויה פחות, ואין בה הכרח, ובעלי החיים גם הם אוכלים על פי רוב עשב ורק מיעוטם אוכל בשר, הזכיר הכתוב את המצוי ביותר והשמיט את המועט...

"והתשובה השניה, מנע את האדם מלאכול את בשר בעלי החיים ומנע גם את בעלי החיים מלאכול זה את זה רק בזמן הראשון, מפני שלא היה להם אלא מספר קטן מכל מין, ולו היו אוכלים זה את זה היו כולם כלים ונכחדים, ולפיכך דחה את (היתר אכילת בשר) עד שרבו, ואז התיר להם".

רס"ג מבין כי משמעות היתר הרדייה בבעלי החיים כוללת היתר אכילת בשר, והוא מניח כי העולם המתואר בבראשית פרק א', הוא העולם המוכר לנו היום - טבעם של בעלי החיים כטורפים לא השתנה.

בתשובתו השנייה הוא טוען כי אכן בראשית הבריאה הייתה מניעה זמנית לאכילת בשר בכדי לאפשר לבעלי החיים הנאכלים להתרבות; ממילא, כבר בימי קין והבל הותרה מחדש האכילה. את המילים "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים" (בראשית ד, ג), מפרש הסמ"ג:

"המתינו עד שהתרבו וולדות בעלי החיים בארץ באופן שהם יאכלו ויקריבו ולא יביאו (את בעלי החיים) לידי כליון".

הרב סמט מביא בדבריו[3] את הסברה של משה צוקר בספרו על תרגום רס"ג לתורה שפירוש רס"ג נוצר עקב צורך פולמוסי. הקראים אסרו אכילת בשר בלא קרבן ואחת מהראיות שלהם היא כי לא הותר בשר לאכילה אלא לאחר שהקריב נוח.

אחד מאבות הקראות במאה ה-9 דניאל אלקומסי מבאר כך:

"כל האוכל בשר בגלות הוא טמא ככתוב 'כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ' (הושע ט', ד), כי לא היה בשר מותר בלא מזבח מימי אדם עד הקריב נח ואחרי כן כתוב 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' (בראשית ט', ג), על כן אסור בגלות לאכול בשר"    (הושע ט', ב).

תפיסת הקראים כי אין היתר לאכול בשר אלא לאחר שהוקרב קרבן על גבי המזבח, ועל כן לאדם הראשון לא הותר לאכול בשר עד הקמת המזבח על ידי נוח והקרבת קרבנותיו, ודבר זה התיר את אכילת הבשר.

לפי תפיסתם, בגלות לאחר חורבן המקדש, כאשר אין עבודת קרבנות במזבח, אין גם היתר לאכול בשר, ובדומה לדורות שקדמו לנח. הדבר נובע ישירות מן החורבן, כדברי דניאל אלקומסי בביאורו לצפניה (ב', ג) - "והתאבלו אל ציון ועזבו בשר ויין". דבריו דומים מאוד לטענת הפרושים אליהם נטפל רבי יהושע לאחר חורבן הבית בבבא בתרא (ס:) הטוענים "נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח, ועכשיו בטל?".

ייתכן כי ביאור רס"ג מגיע כהנגדה לדעת הקראים, ולכן נוקט כי אדם הראשון היה מותר באכילת בשר מכוח היתר הרדייה בו ניתנו לו בעלי החיים, ואם הוגבל בכך הרי שמדובר רק בזמן קצר בתחילתה של הבריאה עד שיתרבו בעלי החיים אך בימי קין והבל אכילת בשר כבר הותרה בשופי.

ב. שד"ל

בפירושו לפסוקים שהבאנו לעיל, מבאר שד"ל:

"'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם' – אף על פי שאינם משתעבדים לאדם לעבוד עבודתו, הנה האדם משתמש בהם לכל צרכיו, לאכילתו ולמלאכתו.

"והנה יש לשאול: למה לא הזכיר אכילת הבשר, לא אצל האדם ולא אצל החיות?

"וכבר האמינו רבים, שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול. וזה רחוק מאוד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שיניו הוא מוכשר לאכילת הזרעים ובשר בשווה, ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך.

"ונראה לי כי היתר אכילת הבשר נכלל בלשון (פסוק כח) 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם' וגו'. כי כן לנח, אחר שאמר 'וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ' וגו' 'בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ' (ט', ב), פירש ואמר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר (- לא הוצרך לפרש שהיתר הרדייה בבעלי חיים כולל במשמעות היתר לאכול את בשרם), ולנח, מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר שאינו אוסר שחיטת הבהמות.

"ויש להוסיף, כי מאמר 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם' הוא ראיה ברורה שהריגת בעלי חיים מותרת (- לצורך אכילה) כי איך ייתכן למשול בדגים בלי שייצאו מן המים וימותו? ואין לומר שהכוונה לעשות מהם אחרי מותם שמן דגים ולהשתמש בשיניהם, כי אין רידוי וממשלה להשתמש בדבר מת, אלא למשול בגוף חי, אם להעבידו אם להמיתו. ומה שאמרו (סנהדרין נט:) "הנהיג בעיזא ושיבוטא" – ההוא מלתא דלא שכיחא (- זהו דבר שאינו מצוי).

"נראה לי כי לא רצה הקב"ה לומר לאדם בפירוש כי הרשות בידו להרוג נפש חיה, כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם, ורק אמר לו שיהיה מושל ורודה בכל בעלי החיים. והיתר הריגתם לצורך אכילתם לאו בפרוש איתמר, אלא מכללא איתמר. אבל אחר המבול... כשרבו שופכי דמים, אז פירש ה' לנח ולבניו שהרשות בידם להרוג ולאכול בעלי חיים, אך אין להם רשות להרוג איש את אחיו"      (בראשית א', כח-ל).

שד"ל טוען כי לאדם הראשון הותר לאכול בשר, ומביא שלוש ראיות לטענתו:

1.      האדם בטבעו בהרכבת גופו ובצורת שיניו ובמערכת העיכול שלו, בנוי הן למזון מן הצומח והן למזון מן החי והבחירה איזה מאכל יאכל תלויה בבחירתו.

2.      היתר אכילת הבשר נכלל בלשון התורה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם", והדבר מוכח כיוון שאצל נוח נאמר מפורשות "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה", ואצל אדם הראשון ההיתר כלול בלשון "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם", וזאת מפני שהתורה מזהירה על שפיכות דם האדם, ועל כן מקדימה לכך שלא נאסרה שחיטת בהמות.

3.      לשון "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" היא ראיה ברורה שהריגת בעלי חיים מותרת. וכי ניתן למשול בדגים מבלי שיצאו מן המים וימותו?!

ג. הרלב"ג

הרלב"ג, בפרושו לפרשת בראשית (חלק ו) אומר:

"ואומרו 'וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב' וגו', הוא בריאה ונתינת טבע, לא מצוה; והעד הנאמן – אומרו בסוף העניין 'וַיְהִי כֵן' (שם, ל). ואופן הבריאה הזאת הוא שנתן בכח האדם שיהיו הצמחים מזון לו, עם היותם רחוקים מאוד מטבעו. וכן נתן זה הכח לשאר הבעלי חיים.

 

"מבואר מצד העיון (- הפילוסופי) ומצד התורה שהרצון האלוקי לא ישתנה, וכבר ייחשב (- על ידי חז"ל והמפרשים האחרים) שיחויב מזה המאמר (- של ה' לאדם הראשון) שישתנה רצון ה' במה שיצווה מהמצוות... שה' יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם, ואחר כך התירו לנח, אמר 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' (ט', ג). וזה שקר עצום, ראוי שיברח ממנו כל בעל דת.

"באלו העניינים וכיוצא בהם (- עקרונות האמונה), לא נביט למאמר אומר, כמו שהורה אותנו הרב המורה (- הרמב"ם), אבל נימשך למה שייאות אל שורשי התורה ועיון.

"והנה התיר להם לאכול מכל בעל חיים, ואמר להם שאין פשע בהריגתם אותם, כי הם כירק השדה ביחס אל האדם, והם כולם נמצאים בעבור האדם. ומנע מהם אבר מן החי, להיות בזה... מהנטיה אל התאוות... ואמר להם שלא יחשבו מפני שהתיר להם הריגת הבעלי חיים שיותר להם הריגתם קצתם לקצת, אבל יענישם ה' יתעלה על זה".

הרלב"ג מפרש את הפסוקים כקביעת מציאות ולא כהוראת ה' לאדם, ועל כן אין לשלול אכילת מזון מן החי לא לאדם ולא לבעלי חיים, כיוון שמזון מן החי קרוב יותר לטבעם של האדם ושל בעלי החיים. את ההיתר המפורש שניתן לנוח ולבניו לאחר המבול לאכול בשר - "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט', ג) מפרש הרלב"ג כאמירה עקרונית לבני נח בשעה זו: בעלי החיים נבראו בעבור האדם כשם שירק עשב נברא בעבורו, והיתר זה הוזכר דווקא בהקשר של איסור אבר מן החי ורציחה לבני נוח.

נקודת המוצא של פירושו את הפסוקים היא הקביעה שרצון ה' לא ישתנה ולא ייתכן שאסר אכילת בשר לאדם הראשון ואחר כך התיר לנח.[4]

סיכום

לאחר בחינת מאכלי האדם בתחילת הבריאה, והמעבר של אדם הראשון בעקבות החטא מאכילת עשב מזריע זרע ופרי עץ זורע זרע, לירק עשב יחד עם שאר בעלי החיים, התחלנו לבחון את עניין אכילת בעלי החיים על ידי האדם, תוך אזכור דעות הפרשנים לפיהם הותר לאדם הראשון לאכול בשר.

ברור, כי גם בחז"ל וגם בראשונים, הדעה המרכזית הינה כי נאסרה אכילת הבשר לאדם הראשון והדבר הותר רק לאחר המבול. בשיעור הבא, נבחן את הדעה לפיה נאסרה אכילת הבשר לאדם הראשון תוך ניסיון לעמוד על הטעמים לכך.

 

 



[1] בסוגיה זאת עסק הרב מאיר שפיגלמן בשיעורים בבית המדרש הוירטואלי על פרשות השבוע, בפרשת בראשית ה'תשס"ג ובשיעור זה נביא חלק מדבריו.

[2] בסוגיה זו עסק הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשת השבוע" לחומש בראשית ושמות (סדרה שלישית) בביאורו לפרשת בראשית, והבאנו בדברינו את עיקרי המקורות המובאים ומבוארים על ידו.

[3] עמ' 31 הערה 38.

[4] הרב סמט בהערותיו, מביא מספר דוגמאות בהן התורה שינתה את התייחסותה לנושאים שונים. כך לדוגמא: הקמת מצבה שהייתה אהובה אצל האבות, ושנואה בהמשך כי הפכו אותה לעבודה זרה (יעויין רמב"ן עה"ת בראשית כ"ח, יח); היתר בשר חולין עם כניסת בני ישראל לארץ לאחר שנאסר במדבר עם הקמת המשכן (יעויין רמב"ן עה"ת דברים י"ב, כ); סוגיית היתר במות בה הרחבנו ועוד.