תולדות עבודת ה' במזבחות (יד) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ב)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יד) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ב)


בשיעור הקודם התחלנו לבחון את תולדות שחיטת החולין. מעבר לשלבים הראשונים בהם אדם הראשון שאכל עד עתה זרע ועץ פרי אוכל מעתה ירק עשב כבעלי החיים עקב חטאו, נשאלת השאלה, ממתי מותר לאדם לאכול את בעלי החיים.

ראינו מספר מפרשים המבינים כי מתחילה הבריאה מותר לאדם לאכול בעלי חיים. בשיעור זה, נתבונן בדעה המרכזית בחז"ל ובראשונים על פיה ההיתר לאכול מבעלי החיים ניתן רק לאחר המבול.

בהקשר זה, יש לעסוק בשתי סוגיות, האחת – מדוע לאסור על אכילת בעלי חיים, השניה – מדוע לאחר המבול להתיר לאדם את אכילת בעלי החיים.

מדוע אסור לאדם לאכול מבעלי החיים?

א. לא הותר לאדם להשתמש בבריאה של הקב"ה

היד רמ"ה למסכת סנהדרין (נט:) כותב:

"דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוי עלויה בפירוש קאמרינן, אלא לא הותר לו קאמריי דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ליה לא אשתרי מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד".

לאמר, אין איסור אכילת בשר מפורש, אלא מסברא פשוטה – אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא שיטול רשות מרבו. לפי רבי מאיר הלוי אבולעפיה – היד רמ"ה, התפיסה הבסיסית היא שכל מה שנברא שייך ישירות לקב"ה ולא לבני האדם, ובשר לא הותר לאדם ועל כן הדבר אסור אף על פי שהאדם לא הוזהר על כך.

ב. עדין לא נתברכו החיות לכן היה חשש התמעטות הבהמות ולכן נאסרו

המהר"ל מפראג בחידושי אגדות לסנהדרין (נט:) אומר כך:

"לא היה [מותר לו] בשר לאכילה וכו'. יש מפרשים הטעם, מפני כי עדיין לא נתברכו החיות מפני הנחש שעתיד להתקלל ולא תהא הנחש בכלל, ומעתה הבהמות אם יהיו צדין ואוכלין אותם יהיו מתמעטים והרי לא נתברכו ויהיו חסרים, שלכך הוצרכו הדגים לברכה מפני כי צדין מהם, ולכך אסר להם. וכאשר יצא נח מן התיבה נתברכו הבהמות ואז הותר לבני נח הבשר".

החיות לא נתברכו עדיין, ואם היו צדין ואוכלין אותן, בעלי החיים היו מתמעטים, ועל כן נאסרה אכילת בשר לאדם הראשון לאחר המבול, נתברכו הבהמות וממילא הותר לבני נח לאכול בשר, שהרי פקע החשש מהפגיעה במינים.

ג. איסור אכילת בעלי החיים עד נח שהדבר ניתן לו בזכות טרחתו בהם

הרד"ק בפירושו לבראשית כתב כך:

"נתן לכל אחד וא' יחוד האברים הצריכים לו, נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף שהם השנים והצפרנים עם הגבורה, ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום יישוב כמו איל וצבי ויחמור והדומים להם כלי המרוצה והקלות עם המורך ומאלה תבין לשאר הנבראים, והכל חכמה מאתו יתברך וא-ל אמונה הוא ואין עול, ואף על פי שאלה טורפים ואלה נטרפים, הוא יתברך הכין מזונם להנטרפים בענין הנאות להם כמו לטורפים בענין הנאות להם ועת מות לכולם, ימותו הנטרפים מיתת עצמם או מיתת הטרף שוה להם, והוא להם סבה מקרית, ועת ופגע יקרו את כולם, כי גם הטורפים יהיה להם סבה מקרית במיתתם פעמים ע"י אדם או על ידי מקרה אחר בא עם מיתתם.

"ויתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולתי הטרף אע"פ שרוב מחיתם בטרף... אעפ"כ בעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב... כי הא-ל נתן את כל ירק לאכלה לטורפים כמו לנטרפים כמו שאמר 'וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ... אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה'.

"'לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' – זה הנזכר בפסוק (כל עשב וכל עץ), ולא התיר להם הבשר לאכול עד אחר המבול ולא ידענו למה.

"ואולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו כי דור המבול עתיד להיות, ונח עתיד להציל עמו שאר החיים, אמר לתתם לו חלף עבודתו בהם, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כל שכן האדם"    (א', כה).

וכן בפירושו על היתר האכילה לאחר המבול:

"ונראה כי לפיכך התיר הבשר לנח, לפי שטרח בבהמה ובעוף ובחיה וברמש להחיותם אתו בתיבה, כי לצורך האדם נבראו, בין למלאכתו בין לאכילתו, אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם אלא עד נח (שאז הותר לו) לפי שטרח בהם"         (ט', ד).

הרד"ק בעצם לא נתן תשובה בהירה לשאלה הזאת.

העובדה שנח טרח ודאג לבהמה, לחיה, לעוף ולרמש האדמה, כך שיישארו חיים בתיבה, זיכתה אותו בהיתר אכילתם. לפני כן לא הותר לאכול מן הבהמה כי לא היתה סיבה להתיר, והרי עקרונית, עמדת הרד"ק היא כי בעלי החיים נבראו לצורך האדם בין למלאכתו ובין לאכילתו. איסור אכילת הבשר עד ימי נח הוא איסור זמני על מנת שבבוא העת היתר אכילתו לנוח יהיה שכר על טרחתו בקיום בעלי החיים בתיבה. היות וטרח בקיומם של בעלי החיים גם שכרו יהיה קשור ביתרון שהיה לו באכילת בעלי החיים.

ד. הרדיה בבעלי החיים נועדה לאפשר להם עילוי ושיתוף בחירות הא-לוהית

האדם מופקד על גורל נתיניו ואין תפקידו לאכול אותם. הרב הירש בפירושו מתייחס למשמעות עניין הרדיה וכך דבריו:

"'וְיִרְדּוּ' – "אדם" נתפס כאן מיד כמושג כולל לאנושות, ומכאן לשון הרבים. משמעות היסוד של "רדה": להוריד דבר ממרומי חירותו ולהביאו אל ידו – ושלטונו. כך: 'וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו... מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ' שאצל שמשון (שופטים י"ד, ט), וכן בלשון חז"ל: "רודה פת": להוריד את הפת הדבוקה בדפנות התנור. ומכאן: לשלול מדבר עצמאות וחירות ולהביאו לתחום שלטונו. משמעות "רדה", שלאחריו מושא ישיר: להשתלט על העצם כולו. מצאנו כן רק שתי פעמים במקרא: 'לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ' (ויקרא כ"ה, נג), 'רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם' (ישעיה י"ד, ו). בשני המקראות האלה הרודה עובר את גבול הסמכויות שניתנו לו. ואילו בשאר המקומות, הרי משמעות "רדה ב -": להשתלט על עצם מבחינה מסוימת של מהותו.

"ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים: תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות "בם" – לא "אותם"; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי החיים, בהם ובארץ עצמה; בבואו לקיים את תפקידו כאדם ישלול מהם מקצת מחירותם ויביאם לידו חלקית.

"אם ישלוט ביצורים כ"אדם" – בצלם א-להים ובדמותו – ברצון יקבלו את עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות הא-להית. העולם כולו ייכנע ברצון לאדם הטהור העובד את בוראו. אך אם ינצל האדם את מעמדו לרעה, ולא ישלוט ביצורים כ"אדם" – כנציג ובא כח לא-ל  –, אלא בכחו ובעוצם ידו, לא ברצון ייכנעו לו בעלי החיים.

"וכך הורו חכמינו: "את שהוא בצלמנו כדמותנו וירדו, את שאינו בצלמנו כדמותנו וירדו; זכו וירדו, לא זכו וירדו" (בראשית רבה ח, יב). ואכן, לא הרי "רדה" כהרי "כבש". "רדה" מציין רק את יחס השליט לעמו, שאף הוא איננו אלא יחס שעל תנאי. שונה הימנו "כבש", המציין בפסוק כ"ח את יחס האדם לדוממים.

"מצינו "כבש" בכבש, וכן בלשון חז"ל ב"דרך כבושה" (ומכאן גם "כבס", המציין את דריכת הכבסים), וכן עוד ב"כבשן": התנור ההופך ומשנה לחלוטין כל עצם שהושלך לתוכו. נמצאת הוראת "כבש": להכניע דבר בחוזק יד, לבל תהא לו תקומה; לשלוט בו שלטון מוחלט; או: להפוך ולשנות דבר מעצם טבע ברייתו.

"אך תפקיד זה, – להטביע על דבר את חותמו שלו ולהפכו לעבדו הנרצע, – תפקיד זה ניתן לאדם רק ביחס לטבע הדומם. הדוממים ישמשו לו כחומר ומכשיר ואמצעי למלאכת מחשבת לבו. האמנות האנושית היא הכבשן הגדול, ההופך את החומר ומחדש לו צורה. משום כך הוא אומר בפסוק כ"ח: 'ומלאו את הארץ וכבשה – ורדו בדגת הים ובעוף השמים' וגו'. הן גם ההמתה לא הותרה מעיקרה – ביחס לעולם החי!"  (בראשית א', כו).

הרש"ר הירש מתייחס להבדל בין יחס האדם לדומם כאשר האדם כובש אותו ועושה בו כרצונו לבין רדיית בעלי החיים, ומקביל זאת להבחנה הלשונית שבין "לרדות בם" ובין "לרדות אותם". שלטון האדם על בעלי החיים אינו שיעבוד והשפלה אלא עילוי להם ושיתופם בחירות הא-לוהית. אין הוא מכניע את בעלי החיים. הם תכלית לעצמם.

בהמשך לדברי הרב הירש, נוסף כאן עוד הערה הקשורה בהתבוננות ביחס בין האדם לבעלי החיים ובתפקידו של האדם בבריאה.

בעולם שבתחילת הבריאה, האדם הינו שליט על הממלכה ומושל בה. תפקיד המלך הוא לדאוג לסדר בעולם, להרמוניה בין החיות. האחריות הבסיסית על כל הנתינים בממלכה אינה מאפשרת את אכילת נתיניו אלא דאגה לקיומם. ברור כי האדם עומד בראש הפירמידה אך אין הוא רשאי לשלול את קיום נתיניו. בעולם כזה, גם מעמדם של בעלי החיים הינו מעמד גבוה ומכובד, אלו יצורים בעלי תכלית עצמאית המהווים חלק אינטגרלי של היצורים החיים בהרמוניה בעולם שנברא כשבראשים האדם ומתחתם עולם הצומח[1].

ה. בעלי החיים יש להם מעלה בנפשם

גישתו של הרמב"ן בפירושו מתייחסת אף היא למעמד בעלי החיים:

"הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ' (קהלת ג', כא)"           (א', כט).

יסוד האיסור הוא בכך שאין להרוג בעלי חיים כי הם קרובים במדרגתם ליצירת האדם ויש בהם דמיון לאדם בבחירתם.

ו. לא היתה לאדם תאווה לבשר כי נחשב בעיניהם כהריגת אדם

בעל הטורים בפירושו לתורה תמה על לשון התורה "וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן" (בראשית א', ל) – מה שייך לומר "ויהי כן", הלא לא יצא שום פועל אחר זו האמירה, דלא אמר להם אלא לסדר להם אכילתם.

והביא בשם אביו הרא"ש ז"ל:

"ויהי כן, שנתן להם הקב"ה בלבם שלא התאוו תאווה לאכול בשר והיה בעיניהם איסור הריגת אחד מבעלי החיים כמו שבזמן הזה בעינינו איסור הריגת אדם שאלמלא זאת לא היו יכולים לעמוד באותה צוואה".

הטור מובא בפירוש הרב כשר בתורה שלמה (הערות לפרשת בראשית א, ל ע' קן), ובעצם לפי תפיסה זו טבע האדם היה שלא התאווה לאכול בשר, כיוון שלא הייתה כל מחשבה כי ניתן להרוג בעל חיים. הריגת בעלי חיים נתפסה בעיניהם כהריגת אדם ועל כן אפשרות זאת לא באה כלל בחשבון.

ז. הריגת בעלי חיים – שפיכת דם חינם

ר' יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים (מאמר שלישי פרק ט"ו), פורס את משנתו בנושא היחס הראוי לאכילת בשר ולהריגת בעלי חיים. הוא מביא שני נימוקים:

-          הראשון: בהריגת בעלי חיים ישנה "אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם".

-          השני: אכילת בשר בעלי חיים יוצרת אצל האדם "עכירות ואטימות בנפש", ומעין מה שהתורה מבארת בחומש ויקרא "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (י"א, מג).

וכך לשונו:

"ובאור כל זה, לפי מה שאחשוב הוא ע"ז הדרך, כי מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, כמו שבאר הכתוב זה, שאחר שאסר לישראל קצת בעלי חיים אמר בסוף (ויקרא י') 'אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו', וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' חסר אל"ף, להורות על שהם מולידים עובי ואטימות בלב, וכן אמרו רז"ל (יומא דף ל"ט) ע"ז הפסוק 'עבירה מטמטמת נפשו של אדם שנא' 'וְנִטְמֵתֶם בָּם' אל תקרי ונטמיתם אלא ונטמתם'.

"ובעבור זה אע"פ שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע החזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם, ויתכן מה שאסר בזה ממזונות נאותים בשיחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים כחטה והשעור וכל דבר שיש בו זרע שראוי להזרע וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, ולשאר הבעלי חיים נתן להם לאכילה כל ירק עשב שאין בו זרע שראוי להזרע, וזה להעיר על היתרון שיש בין מין האדם לזולתו מבעלי חיים".

אף האברבנאל בפירושו (דברים י"ד, ג) מנמק שאכילת הבשר:

"מוליד דם רותח אדומיים, נוטה ומוכן לאכזריות וחמה והתגברות בזדון, והוא מוכן להתעפש ומביא מהרה אל המות".

כמו כן, הריגת בעלי חיים מלמדת אכזריות ושפיכות דם חינם, ועל כן פסקה התורה:

"וברצות ה' לישר דרכי אדם הראשון להדריכו במעגלי צדק והגעתו לשלמותו ציוה עליו שיתפרנס מהצמחים היותר שלמים".

ח. ורחמיו על כל מעשיו – לא ייתכן מוסרית לשפוך את דם הבהמה כדי לאכלה:

בחוברת "חזון הצמחונות והשלום", ערך הרב הנזיר זצ"ל מספר פרקים של הרב קוק העוסקים בשאלת יחס התורה אל אכילת הבשר. תחילה הרב מדבר על הצדק בנוגע לבעלי החיים, שכולל שימת עין למשפטים של בעלי חיים, הצדק הטבעי אשר נטע יוצר האדם בקרבו מתקומם כנגד היחס הרווח בחברה לבעלי החיים:

"חסרון מוסרי כללי במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה לבלתי קחת חיי כל חי בשביל צרכיו והנאותיו".  

תוך כדי דבריו, הוא מתייחס לאיסור אכילת הבשר לאדם. הרדיה שהותרה לאדם הראשון אינה רדיה של מושל עריץ – חוק עבדות ושרירות לבו של האדם. עולם הצדק של הקב"ה מאופיין בפסוק "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ה, ט) ו"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (שם פ"ט, ג). הרב לא מעלה בדעתו כי טובה מוסרית נעלה כל כך תאבד מן העולם בלא שתבוא על פתרונה בעתיד.

"יש ענף עיקרי אחד של התקדמות האנושיות היות גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולטורא (- התרבות) הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצונים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, שימת עין למשפטם של בעלי חיים, במלא המובן.

"הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, על פי השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוספיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחת על פי דרכה, לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבעלי חיים. אמנם לא הספיקו, ולא יספיקו, עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו. ואף על פי שביחש לבעלי החיים הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה, הטמונה תחת גל אפר גדול מאוד, מכל מקום אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי בשביל צרכיו והנאותיו.

"וחז"ל לא התחכמו באותה התחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו, שרבנו הקדוש נענש ביסורין מפני שאמר לעגלא המובל לבי טבחא דערק תותי כנפיה, זיל לכך נוצרת, ורפואתו גם כן היתה על ידי מעשה, ברחמו על הני כרכושתא (בבא מציעא פה.)[2]. הנה לא עשו כמעשה הפילוסופים, לעשות חושך לאור כדי להתפשר עם החיים המעשיים, מפני שאי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאוד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש מוסרו על ידי שפך דם, יהיה גם דם בעלי חיים".

ט. לא הותר בשר לאדם הראשון

"אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדייה האמורה בתורה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כח) איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל, "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ה, ט), שאמר (שם פ"ט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".

"וביותר, שכבר העידה תורה שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז"ל בכתובים המוכיחים שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... לְאָכְלָה" (בראשית א', כט). רק אחר שבאו בני נח, אחר המבול, הוא שהותרה להם, "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (שם ט', ג). ומעתה האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך, שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות?! על אלה וכיוצא באלה נאמר (איוב ל"ו, ג): "אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק". העתיד, הוא ירחיב את צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת".

הרב אומר כי אי אפשר לדמיין כי הקב"ה המרחם על כל בריותיו, יעשה חוק נצחי כזה בו האדם ישפוך דם אפילו אם מדובר בדם בעלי חיים. הרב לא משתמש כאן במקרה במלה שפיכות דמים ביחס לבעלי החיים (כלשון התורה לגבי שחיטת חולין במדבר עם בניין המשכן – "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז ,ד)), אלא שהשימוש בביטוי זה מכוון בדבריו ככלל להריגת בעלי חיים כדי לאכלם ולא רק לתקופה המיוחדת של המדבר כשהוקם המשכן.



[1] הרב יוני גרוסמן, בשיעור פרשת שבוע בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון, בין העולם הראשון והשני.

[2] בתרגום לעברית: "אותו העגל שהובילו לשחיטה, הלך, החביא ראשו תחת כנפי כסותו של רבי (רבי יהודה הנשיא) והיה בוכה. אמר לו: לך, לכך נוצרת! אמרו (- בשמים): הואיל ואינו מרחם יבואו עליו ייסורין.

יום אחד הייתה אמתו של רבי מכבדת את הבית, היו מוטלים שם גורי חולדה ורצתה לכבדם. אמר לה: הניחי להם, כתוב "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". אמרו: הואיל ומרחם, נרחם עליו".