תולדות עבודת ה' במזבחות | 17 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 5

 

לאחר שבחנּו בשני השיעורים האחרונים את הדעות על פיהן הותר בשר לאכילה מסיבות מציאותיות או בגלל מעלתו של האדם, נתבונן בשיעור זה בעמדה לפיה היתר אכילת הבשר מסמל את הירידה הרוחנית של האדם בעקבות החטאים שהביאו למבול. לפני כן, נתייחס לדעה מעניינת לפיה ישנו קשר בין היתר בשר תאוה לבין אכילת הבשר כקרבן.

הקשר בין הקרבת קרבן לבין היתר בשר תאוה

במדרש האגדה לפרשת נח^[1] נאמר כך:

"'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי' (בראשית ט', ג) – הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר".

על פי הסבר המדרש, כל זמן שאדם לא מקריב קרבן לגבוה אין הוא יכול לאכול בשר תאווה. ההיתר לאכול בשר בעל חיים נובע מכך שנתן להורגו עבור הקרבת קרבן, והיות ולמטרה זו התירה התורה להרוג בעל חיים, הותרה מכוח זה גם אכילת בשר תאווה לאדם.

קרבנו של נח הינו הקרבן המפורש הראשון המופיע בתורה עם מזבח ומושגי קרבנות כפי שהם מוכרים לנו מספר ויקרא (בהמה טהורה, עולות, ריח ניחוח), ולכן המדרש מייחס היתר זה לקרבנו של נח.

אמנם אף קין והבל הביאו מנחה – קין מפרי האדמה והבל מבכורות צאנו, אך הדבר נעשה ללא מזבח וללא מושגי הקרבנות המוכרים מספר ויקרא. על פי חז"ל, גם אדם הראשון הקריב קרבן, אך אין לכך כל זכר בפסוקים עצמם.

המדרש מביא כאן סיבה נוספת – "שהכל למיתה הם עומדים". עד כמה נימוק זה קשור לנימוק הקודם? האם הקרבת קרבן ממיתה את הבריאה תוך נתינת דמה לגבוה, או שזהו נימוק חדש ונוסף – כיוון שנגזר מוות על בעלי החיים, אזי אין בעיה להמית אותם על מנת לאכול את בשרם?

המשך המדרש, מתייחס לשאלה זו, וכך מסביר מדוע נאסר בשר תאווה לאדם הראשון. המדרש עונה כי בימי אדם הראשון לפני החטא לא היתה מציאות של מוות, ואין סיבה להתיר בשר תאווה. רק לאחר אדם הראשון הותר הבשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר – שאכילת הבשר לא תתפרש כשכר למי שחטא^[2].

לאמר, אכילת גבוה היא המתירה את בשר החולין להדיוט. ללא הקרבה לגבוה לא ניתן היה לאכול אכילת חולין, ורק ההקרבה על המזבח מאפשרת ומתירה אכילת חולין.

היתר אכילת בשר כסמל לירידה הרוחנית של האדם

האברבנאל בפירושו לדברים מתאר את התהליך שהתרחש מתחילת הבריאה – מאדם הראשון ועד לנח – כירידה מוסרית משמעותית:

"והיותר נכון אצלי בדרוש הזה הוא שנאסר הבשר לאדם מפני שלימותו, ושהותר לנח ובניו מפני רשעת טבעם.

"וביאור זה הוא כי הזנת האדם בצמחים היא טובה ונאותה מאוד... אמנם מזון הבשר הוא בהפך כל זה כי הוא מוליד דם רותח אדומיים, נוטה ומוכן לאכזריות וחמה והתגברות בזדון, והוא מוכן להתעפש ומביא מהרה אל המות, מלבד מה שאמרו בהריגת הבעלי חיים למוד האכזריות ושפיכות דם חינם...

"וברצות ה' לישר דרכי אדם הראון להדרכיו במעגלי צדק והגעתו לשלמותו ציוה עליו שיתפרנס מהצמחים היותר שלמים... וכאשר החל האדם לרוב והרעו מאבותם והשחית כל בשר את דרכו, אע"פ שהיה נזון מן הצמחים ולא מן הבשר, עד שנתחייבו כליה בימי דור המבול, ראה ה' יתברך שלא היתה ההנהגה הטובה אשר נתן לאדם מועילה בהם כפי תכונתם, ולכן התיר הבשר לנח ולזרעו. כאומר: אכלו מה שתרצו בין מן הצמחים בין מן הבשר, 'כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל' (בראשית ט', ג), לפי שכבר אין תקנה ברוע תכונתכם שתתוקן ע"י ההנהגה כי אם ע"י עונש... ולכן התיר להם את הבשר – הטובה הוא אם רע, באמרו מיד 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' (שם)...

"אמנם בהר סיני כשבאו ישראל לבקש שלמות, ראה השי"ת שלא היה ראוי לאסור מהם הבשר בכללו, בשגם הוא בשר ויצרם גובר עליהם, ולא היו במדרגת הפשיטות כאדם הראשון, ולא היה גם כן ראוי להתירו כולו, כי לא היו ככה משולחים ומתיאשים מן הרפואה כדור המבול...

"משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים. אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים אומר לו "דבר פלוני לא תאכל" וזה שאין בו כדי לחיים אומר "כל מאי דבעי הבו ליה".

"כך לדורות המכעיסים שהיו מנח עד אברהם 'כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל', אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, אמר 'אֶת זֶה תֹּאכְלוּ... אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ' (ויקרא י"א)" (דברים י"ד, ג).

האברבנאל רואה את אי אכילת הבשר על ידי אדם הראשון כדבר המבטא את שלמותו – אין באדם אכזריות לשפוך את דם בעלי החיים לחינם, ואכילת הצמחים נועדה להדריך את האדם במעגלי צדק ולישרו ולהביאו לשלמות. בדור המבול, השחית כל בשר את דרכו ונתחייבו כליה, וה' התיר אכילת בשר לנח ולזרעו כאפשרות יחד עם אכילת הצמחים.

ההיתר להרוג בעלי חיים ולאכלם

הרמב"ן אומר כך:

"וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.

"ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש... כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה"      (בראשית א' כ"ט).

הנחת היסוד של הרמב"ן היא שעקרונית כל החי היה אמור למות במבול ורק בזכות נח ניצלו שניים או שבעה לקיום המין. היות והם ניצלו בזכות נח, הרי קיומם עבורו מקנה לנח את יכולת השליטה המוחלטת בבהמה, ואפילו במחיר חייהם לצורך אכילת האדם.

אמנם, הרמב"ן סבור כפי שראינו בשיעור הקודם כי ישנו פגם מוסרי בהריגת בעלי חיים לצורך אכילת אדם ועל כן נאסרה אכילתם לאדם הראשון. עצם הצלת בעלי החיים והטיפול בהם בתיבה בזמן המבול עצמו, אף הם מעידים על יחסו המוסרי של נח לבעלי החיים.

עדיין לא ברור עד כמה התגמול על הצלתם מהווה סיבה מספקת לסגת מן הגישה המוסרית הבסיסית הרואה פגם בהריגת בעלי החיים לצורך אכילתם על ידי האדם.

עמדת הרב קוק

בחזון הצמחונות והשלום, הרב רואה בהיתר לנח ולבניו לאכול את בעלי החיים נפילה מוסרית של המין האנושי שהביאה עליו את עונש המבול, ובעקבות זאת ישנה נסיגה מוסרית וויתור למין האנושי. חילקנו את דברי הרב קוק לפסקאות, לאו דווקא לפי הסדר המקורי, ונשתדל לעמוד על דבריו:

אות ו': ההיתר בשעת הנפילה המוסרית

"...ראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו שיתנער ויבוא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בעלי חיים ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במידת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כי אם ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו, שנפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר, עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו, ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שבמוסר העצמי, 'נִתְעָב וְנֶאֱלָח שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה' (איוב ט"ו, טז).

"כמה מגוחך הדבר, כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנו לו לדרך צדקה הרחוקה להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם א-להים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפוך נחלי דמים, כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה (- החסידות) האנושית במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדבר בעלי חיים.

"על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מהערך של אפשרות הסבל של כוח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו".

תחילה הרב אמר כי במצב ההשחתה אליה הגיע האדם במבול אין המעלה המוסרית של בעלי החיים ראוי לו, היא אינה במדרגתו העכשווית. כל זמן שאדם לא תיקן את יחס האדם אל שאר בני האדם, אין להעמיס עליו את המשפט המוסר ביחס לבעלי החיים עדיין לא הגיע הזמן, ובמצב זה, אין זה הוגן לדרוש מן האדם לעסוק בכך.

אות ח': הרחקה מחברת בעלי חיים

"אחרי שמוסריותו של אדם עודנה תלויה ברפיון, אהבת עצמו הבהמית עלולה להתגבר עליו באין גבול, עד להשחית את כל חוקי הצדק והיושר, עד שכל הוד המוסר יהיה לו למשחק. – מובן הדבר שצריך הוא למצוא את עצמו עומד בספירה מרוחקת מחברת בעלי החיים השפלים מרחק עצום ועמוק, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם, שאז ירשימו עליו הדרכים הבהמיים שלהם להוריד רוחו אל עמק עכור של הבעלי חיים, שאין להם בעולמם כי אם מושגי הנטיות החושיות הטבעיות בכל צמצום והגבלתם המגושמת.

"ואילו היתה חובת המישרים נהוגה וערוכה נגד בעלי חיים כשם שהיא נוהגת בין אדם לחברו, היתה עוצרת הרבה בעד אותה התרוממות הרוח של הזקיפה האנושית... להתנשא... משפלות דרכי יתר בעלי החיים, שכל עולמם היא קיבתם והנאותיהם החומריות בלבד, ועלול היה אז ביותר להשכיח ממנו יתרונו האנושי להיות נחשב כבהמות שדי...

"על כן אין לשער כמה טובה השפיעה הדעה
הא-להית, שניתקה את האדם מן הבהמה מכל יחש".

במצב בו האדם כפר במוסריותו, אהבת עצמו יכולה להתגדר עליו ולהשחיתו. יש להרחיקו הרחקה קיצונית מבעלי החיים כדי שלא ירגיש האדם שהוא אחד מהם וירד לרמתם. המשך חייו בהרמוניה על בעלי החיים היה מונע מן האדם להתרומם ולהתעלות מן ההנאות החומריות, דבר שהיה משכיח ממנו את יתרונו האנושי.

אות י"א: דיברה תורה כנגד יצר הרע

"אף גם זאת, לו היו חובות המוסר נוהגים בשפע בין האדם לבעלי חיים גם בזמן העדר השלמות המוסרית, היו גורמים רעות רבות ועיכוב התפתחות למוסר האנושי גם מצד אחר. כי הנה רגש הטוב והיושר שבאדם מבקש את תפקידו, והוא הדופק גם כן לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ ומכריחם לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם...

"ולפעמים תמצא רשע עריץ בוחר לו ענין מוסרי, ושש לעשות צדק, כדי להשקיט בזה מוסר כליותיו והנחם הטבעי המפעם בקרבו. ואם ההתחסדות עם בעלי חיים היתה מפורסמת לחפץ של צדקה קבועה במין האנושי, וזאת היתה בהכרח באה עם סידור החיובים המוסריים נגדם, אפילו אם היו רק באופן שלילי, אז היינו פוגשים המון גדול של רשעי תבל, המשחרים לטרף כזאבי ערב, זובחי אדם באין חמלה, ומוסר כליותיהם, כשהיה מעיק להם, היו ממלאים ברווחה, על די חסידות עם בעלי חיים, שאין ביחשם אותן הסבות הגורמות לפשעים של שלטון האדם באדם לרע לו, הבאות לרוב בסיבת שנאה קנאה וכיוצא בהם שהרי בעלי החיים אינם משיגים את גבול מחייתם, כבודם ותאוותיהם של רשעי האדם הללו...

"על כן ראתה ההסכמה הא-לוהית, שרק היא יכולה לסול מסילות בקרב כליות ולב, לנתק את פתיל החיבור בין האדם לבעלי חיים, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת. ואז, רק אז, יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים".

אם במצב של חוסר שלמות מוסרית של האדם, בכל אופן עדיין היו חלות חובות המוסר ביחס לבעלי החיים, הרי שאותה חשיבות שהיה מפגין כלפי בעלי החיים, כבר לא הייתה בנמצא אצל האדם. לכן האדם היה מפנה את יצריו הנמוכים והאפלים כלפי בני אדם במקביל למוסריותו כלפי בעלי החיים, דבר שהיה פוגם בעצמותו שלו.

לעתיד לבוא, כשיגיע הזמן הראוי לשלמות המוסרית של האדם כלפי כלל הבריאה כולה, לא יהיה צורך בכל ויתור מוסרי, ויחסו אל שאר בני האדם מחד, ואל בעלי החיים מאידך יהיה מתוקן ומושלם, כל אחד במידתו לפי היחס הראוי לו.

אות ז': ויתור בשיקול דעת עליון

"לפעמים צריך לוותר על חלק רשום מדרכי המוסר, כדי שתהיה הוותרנות ההיא מכשרת את האדם למידתו היותר גבוהה, ואז גם אותו הוויתור קדוש ונשגב הוא. ואי אפשר לשקול הדברים כי אם בדעתו של אל דעות, בשקל הדעה האלוקית המקפת והכוללת כל 'אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ' (ישעיהו מ"א, ד).

"אלמלא הקדמנו מה שראוי לאחר, אז איבדנו את הכל. הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעלום ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כי אם מסיבת השאיפה הנפרזה, שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול, ובאין די שכל להגיע להחמכה הצפונה באמונה טהורה לדעת כוחה של התורה אלוקית, בין בדחיפתה את האנושות למעלה היותר רמה, בין בהחזיקה בידה לנהלה לאטה לפי כוחה. 'בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה' (הושע י"א, ד)".

אות י': ניצחון האמת המוסרית

"סוף כל סוף תנצח האמת המוסרית המוחלטת, דעת אלוקים בארץ באמת, עד שלא יהיה עוד צורך לאדם בשום ויתור מוסרי, ויהיה אפשר לעולם לעמוד במידת הדין, כמו שעלה במחשבה להיבראות, 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' (בראשית א', א)".

אות י"ב: תור המוסר הטהור והשלם

"ובבוא האנושות למטרת אושרה וחופשה השלם, בבואה עד מרום פסגת ההשלמה של דעת אלוקים צרופה, אל קדושת החיים המלאים בצביונם, אז יכיר האדם את יחשו אל חבריו ביצירה, בעלי החיים כולם, איך הוא ראוי להיות מצד המוסר הטהור, שאינו נזקק עוד לוויתורים של דוחק, לצירוף של מידת הרחמים עם מידת הדין, לוויתורים, שלא דיברה בהם תורה אלא כנגד יצר הרע, כי אם ללכת באורח טוב מוחלט. 'וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ' (הושע ב', כ)".

סיכום

הרב קוק מבין אף הוא כי היתר אכילת בשר חולין הינו מפני שאדם נפל ממצבו המוסרי. הרב כותב כי כל זמן שאדם לא תיקן את שפלות המוסר של שליטת האדם באדם להרע לו, אין כל טעם להתחסדות שאינה הולמת ביחס נעלה לבעלי החיים.

ישנו קשר ישיר בין מצבו המוסרי של האדם בכלל, וכביטוי מובהק לכך יחס האדם אל בני אדם אחרים, לבין היתר אכילת בעלי החיים^[3].

יתר על כן, כל זמן שאדם נמצא במדרגה מוסרית שפלה, חשוב מאוד להגדיל ולהעצים את הפער הבסיסי הקיים בין האדם לבין בעלי החיים שלא ירגיש האדם את עצמו כאחד מהם, כיוון שאז ישנה סכנה שיושפע מהתנהגות בעלי החיים ושרוחו תרד למדרגת בעלי החיים בכל החלקים החומריים העכורים והשפלים שלהם.

במצב כזה, לנהוג איסור באכילת בעלי החיים, הייתה משכיחה מן האדם את יתרונו האנושי. הדבר גם היה מונע את התפתחות המוסר כולו, ועל כן היתר אכילת בעלי החיים מנתקת בין האדם לבעל החיים ומאפשר לאדם להתרכז במעלה האנושית שלו.

רק הקב"ה היודע היטב את המציאות כולה יכול בשיקול דעת עליון לוותר בזמן מסוים על תיקון מוסרי, על מנת להכשיר את ההוויה כולה לתיקונה השלם והמלא בעתיד. אז, לא יידרש מן האדם שום ויתור מוסרי, וניתן יהיה להנהיג את העולם ברמה המושלמת והמתוקנת ביותר, היא מידת הדין בה עלה במחשבה לברוא את העולם.

בעתיד ההוא, תחזור המציאות של איסור אכילת בעלי החיים ושחיטתם לצרכי חולין, ויחזור היחס הנעלה לבעלי החיים מצד האדם.