תולדות עבודת ה' במזבחות (יח) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ו)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יח) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ו)


בשיעורים האחרונים עסקנו בהרחבה בסוגיה של משמעות היתר אכילת בעלי החיים. היתר זה מבטא שינוי דרמטי ביחס לבעלי החיים, כשהדבר מלווה גם במעבר מהרמוניה בין האדם לבעלי החיים למורא של האדם על בעלי החיים.

הזכרנו כי בהקשר זה התורה מתייחסת לשתי סוגיות נוספות: איסור אכילת דם בעלי החיים ואבר מן החי, וכן איסור שפיכות דמים. בשיעור זה ברצוננו לבחון מדוע התורה אוסרת את דם בעל החיים ומה הקשר בין איסור זה לבין היתר אכילת בעלי החיים.

ניתן לומר תחילה בפשטות כי ברגע שניתן היתר להרוג את בעלי החיים, לשחטם ולאכלם, התורה מיד מסייגת ואומרת שעל אף ההיתר לאכול את הבשר, אסור לאכול את הדם, וחז"ל דרשו אף את איסור אבר מן החי.

ישנה מחלוקת בחז"ל מה פירוש הפסוק "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד). מחד, בתורת כהנים על אתר עולה השאלה "יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת? ת"ל 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ'".

מאידך, הגמרא בסנהדרין מביאה מחלוקת תנאים, וכך לשונה:

"ת"ר 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' - זה אבר מן החי. ר' חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה 'בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ' לא תאכל, 'דָמוֹ בְּנַפְשׁוֹ' לא תאכל. ורבנן, ההוא למישרי שרצים הוא דאתא"            (נט.).

לפי חכמים אסור לאכול אבר שנתלש מבהמה בחייה, כל עוד נפשה קיימת. לפי רבי חנינא בן גמליאל יש לקרוא את הפסוק כאילו הוא מתייחס לשני איסורים נפרדים: "בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" - איסור אבר מן החי; "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" כשהמילה "דמו" מתייחסת ל"בנפשו" – איסור דם שניטל מבהמה בחייה.

לתנא קמא, המילה "דמו" באה ללמד כי מותר לבן נח לאכול אבר שנתלש משרץ חי. הלשון "בנפשו דמו" מלמדת כי לא אסר הכתוב אלא אבר של בעל חיים שדמו נקרא "נפשו" והבשר נקרא "בשר", להוציא שרף שאין דמו חלוק מבשרו אלא נחשב כחלק מבשרו ואינו קרוי "דם".

בכוונתנו להתמקד באיסור אכילתם הדם. איסור אכילת הדם מוזכר רבות בתורה, ועובדה זו מעידה על החשיבות שהתורה מייחסת לנושא.

סקירת איסור אכילת דם בתורה

איסור אכילת הדם מובן בתורה במקומות הבאים:

"כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ג-ד).

ההופעה הראשונה של איסור אכילת הדם היא אצל נח. לאחר שהתורה התירה אכילת בעלי חיים היא מחדדת כי אכילה זו אינה כוללת "אבר מן החי" או "דם מן החי", וזאת כיוון שיכולה להיות מחשבה כי היתר הריגת בעלי החיים מאפשר את אכילת בשרם ודמם.

 

"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ"   (ויקרא ג', יז).

"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:  כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז', כו).

שני אזכורים אלו מופיעים במסגרת קרבן השלמים. קרבן שלמים במהותו הינו קרבן בו חלק מן הבהמה מוקרב לגבוה, חלקה הולך לכהנים והחלק השלישי הולך לבעלים.

התורה מדגישה שוב כי היות והיא מתירה לאדם לאכול חלקים מן הקרבן, הרי שהיתר זה מסויג ואינו כולל דם עוף ובהמה, עד כדי כך שאיסור האכילה עונשו בכרת.

 

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם" (ויקרא י"ז, י).

האזכור הרביעי של איסור אכילת דם סמוך לבניין המשכן, וכבר הזכרנו שהתורה מגדירה שחיטת חולין לאחר בניית המשכן כשפיכות דמים. לכן, במדבר שבו כל אכילת בעלי החיים נלוותה להקרבתם כשלמים, "אכילה משולחן גבוה", התורה מדגישה שוב את האיסור ביחס לדם.

גם כאן מוזכר עונש כרת, והתורה מתייחסת אליו בחומרה גדולה מאוד. ההנמקה של התורה בפרשה זו לאיסור אכילת הדם היא כפולה:

1.       "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" - ישנה זיקה עמוקה בין הדם לנפש. בבעל החיים ישנה חלוקה בין הבשר שהוא החלק החומרי, ובין הדם המבטא את נקודת החיים של הבהמה ואת נפשה.

2.       "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" - ייעודו של הדם הוא להיות על המזבח לכפר על נפשות ישראל. מפני מעלת הדם שהוא הנפש, מטרתו היא הזאה על המזבח, ובכך הוא מועלה לגבוה. איסור אכילתו על ידי האדם קשור לשייכות הדם לקב"ה, למקור החיים.

"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, יד-טו).

האזכור החמישי הוא במסגרת החיוב להקריב דווקא "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" את הקרבנות השונים. קדשים שנפל בהם מום יכולים להיפדות ולהיאכל בכל מקום.

גם כאן ניתן היה להעלות אפשרות כי מתוך שהותר לזבוח ולאכול את הבשר, אין כל הגבלה בכך. לכן באה התורה ומזהירה ומזכירה את העובדה שהיתר אכילת בשר הבהמה אינו כולל את הדם שלה.

 

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (דברים י"ב, כג-כה).

האזכור האחרון הינו בהמשך אותה פרשייה בספר דברים המתארת את אכילת בשר התאווה עם כניסת בני ישראל לארץ והתיישבותם הרחק מהמקום אשר יבחר ה'.

ההיתר המפורש של שחיטת חולין בכל מקום בלא כל זיקה למקדש, יכול להתפרש בטעות כהיתר לאכול אכילת חולין את הבהמה כולה, כולל דמה. לכן שבה התורה ומזהירה ביתר תוקף "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם". הנימוק של התורה הוא שוב "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ואין לאכול את הנפש עם הבשר אלא לשופכו על הארץ כמים.

מהו הטעם לאיסור אכילת הדם?

א. ייעודו של הדם לגבוה

האבן עזרא כותב ביחס לאיסור אכילת חלב ודם:

"כל חלב לה' זה הכלל, ואחר שהחלב והדם לגבוה הם אסורים לכם" (ויקרא ג', טז, ד"ה כל חלב).

ובלשונו של הרב הופמן בפירושו לפסוק:

"את שהאדם מקדיש מן הקרבן אשה לה' לא יאכל הוא עצמו מתוך יראת כבוד, והדם נועד לכפר בו את נפש האדם ומייצג באופן סמלי את הרוח, היינו את החלק האלוקי של האדם ולכן בל ייכנס הדם לתוך גופו של האדם".

האיסור לאכול את הדם וכן את החלב, הוא כיוון שייעודם לגבוה, ועל כן לא ראוי לאוכלו. מעבר לשייכות הדם לקב"ה, לא מבואר מהי הסיבה לכך שהדם והחלב מיועדים לגבוה.

הרמב"ן בפירושו התייחס גם לסוגיה זו והביא שלושה נימוקים בהמשך למה שהוזכר לעיל: "אין לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לא-ל" (ויקרא י"ז, יא).

 

ב. עבודה זרה

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר כי היו נוהגים לשחוט בהמה ולאכול את בשר השחיטה סביב דמה, כיוון שהיו מדמים שהשדים יאכלו את הדם שהוא מזונם, והאדם את הבשר. על כן אסרה התורה את אכילת הדם. מעבר לאיסור אכילת הדם עצמו, הזהירה התורה מלהתקבץ סביבו ולאכול, והציווי "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא י"ט, כו) נובע מהרצון להתמודד ולהילחם נגד עבודה זרה זו.

וכך דבריו של הרמב"ם:

"ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאב"ה[1], ועם כל זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים.

"והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמין במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כלם על שלחן אחד ובמושב אחד, ויבאו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם, אלו כלם דעות שהיו נמשכין אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם.

"ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חזוק באסורו כמו שעשתה בע"ז בשוה, אמר ית' ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמ"ש בנותן מזרעו למלך ונתתי את פני באיש ההוא, ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד ע"ז ואכילת דם שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ע"ז והיא עבודת השדים.

"וטהרה הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וקדש הוא ובגדיו, וצותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כלה לשופכו שם לא לאספו, ואמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, ושם ישפך, וכמו שאמר ואת כל הדם ישפך וגו', ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' א-להיך, וצוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן, אמר על הארץ תשפכנו כמים, ואח"כ הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, אמר ולא תאכלו על הדם.

"וכאשר התמיד מריים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו ולהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, צוה יתעלה שלא יאכל בשר תאוה במדבר כלל, אבל יהיה הכל שלמים, ובאר לנו סבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר למען אשר יביאו בני ישראל וגו', ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אבל נשאר ענין החיה והעוף, מפני שלא יבא קרבן מחיה כלל ולא יקרב עוף שלמים, וצוה יתעלה אחר זה שכל חיה ועוף שמותר לאכלם, כשישחט יכסה דמו בעפר, עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו, ונשלמה הכונה להפר האחוה בין מי שאחזם שד באמת, ובין שדיהם"      (חלק ג', פרק מו).

ג. אכילת דם בעלי חיים מביאה לעובי וגסות בנפש האדם

האברבנאל טוען שאכילת הדם גורמת לבהמיות האדם, והוא מרחיב נימוק זה בפירושו:

"והטעם השני הוא שנאסר הדם באכיל' מצד עצמו לפי שהנזון ישוב לטבע המזון והיו לבשר אחד וכאשר יאכל אדם דם כל בשר אין ספק שיתחבר דם הנאכל עם דם האוכל האנושי והיו לאחדים ויתילד מזה עובי וגסות בדם האוכל ובנפשו הנשוא' בו ותשוב האנושי קרוב לטבע הדם הבהמי שהי' בבשר הנאכל.

"כי הנה כל אשר יאכל האד' בשאר המזונות לא יעשה זה לפי שהם ישתנו בשנויים ועכולים רבים באצטו' ובכבד ובעורקים וידחו מהם מותרו' רבים עד שישוב המזון לטבע הנזון. אבל הדם להיותו כבר מבושל ומעוכל בשלמותו כב"ח כאשר יאכל אדם אותו יקחהו הטבע האנושי כמו שהוא ולא יעשה בו העכולים והשנויים שיעש' בבשר ובשאר המזונות וכאשר יאכל יקח הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר ויתמזג דם האדם ויזון מדם הבהמ' ונפש האדם החיונית בתאוותי' תתאו' כנפש הבהמ' וזוהר השכל הנשפך עליה יחשך ויגעו דמים בדמים להרתיח החום הטבעי ביותר ולחבר אליו טבע הנפש הבהמית עד שיקנ' בזה האדם האוכל את הדם טבע בהמי ונפשו הנמשכת אחרי המזג תתאוה לתאות הבהמיות ומזה יתחייב אליהם ר"ל לאנשים האוכלי' את הדם שמרה תהי' באחרונ'.

"והטעם בזה ביאר יתברך כאן באמרו ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ר"ל שלהיותם בני ישראל ששר עם א-להים ועם אנשים והוא ישורון ישר ונפשו מרוחק מהבהמו' כל נפש מכם השלמים באמונותיכם ובמדותיכם לא תאכל דם. ולא די שלבני ישראל השלמים אסרתי זה אבל גם הגר הגר בתוכם לא יאכל דם עד שהצד ציד שיבא מן השדה שלא יוכל להביאו אל פתח אהל מועד לפי שמביאין הציד אחר שמת צויתי שישפוך את דמו וכסהו בעפר כדי שלא יבא לאכלו.

"ונתן הטעם בזה באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואין פירש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירש"י (בראשי' ט') וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב"ן. אבל פירושו שהדם הוא מתחבר לנפש ודבק עמו וכן כתב הראב"ע דמו בנפשו הוא דבק עם הנפש כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי דם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו'. ולדעתו בי"ת בנפשו במקום עם כמו וברכבו ובפרשיו. בתופים ובמחולות. יאמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כדי שלא תתערב הנפש החיונית שבכם בנפש הבהמית כי עם היות שתיהן נפשות חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי כמו החיות אשר בשאר ב"ח שאינו מוכן לקבלו. ואפשר לומר שבי"ת דמו בנפשו כבי"ת הפעל כמו יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו. יאמר שהדם הוא ככלי לנפש הנשוא' בו והנפש היא מהוה את הדם כי היא פועלת העכול ומזאת הבחינ' יאמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפועל הנפש וצדקו א"כ שני המאמרים: האחד שהנפש בדם בהתיחסות הדבר לנושאו, והשני שהדם הוא בנפש כי הוא מפעולתה" (ויקרא י"ז).

בניגוד לשאר המאכלים שעוברים תהליך עיכול אצל האדם וכך מתבטלות ההשפעות שלהם, הדם מגיע לאדם כשהוא כבר מבושל ומעוכל בשלמותו, והוא מתמזג ישירות לתוך דם האדם. מציאות פיזית זאת משפיעה על נפש האדם החיונית שתתאווה בפועל כתאוות הבהמה עצמה, וכך נפש האדם נעשית בהמית יותר, היות והאדם בעצם מהותו יש בו חיות המוכנה לקבל כח שכלי, ומהות זאת נפגמת עם אכילת הדם.

ד. אכילת דם בעלי חיים – אכזריות

בעל ספר החינוך מנמק את איסור אכילת הדם במידת האכזריות בה נוהג האדם כאשר הוא אוכל מבעלי החיים:

"ואפשר לומר בדם עוד: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במידת אכזריות שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו; כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר: שאינה שכלית; גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים"         (מצווה קמ"ח).

ה. ייעודו של הדם לכפר

כך כותב הרמב"ן בחומש ויקרא:

"והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א', כט) 'הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וגו''. וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט', ג) 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל', כי חיותם בעבור האדם.

"והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה 'וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל' (קהלת ג', יט)...

"מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. והכתוב אומר (שם, כא) 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ'. ולכך אמר (פסוק יד) 'כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא', כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה':

"וזה טעם 'עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' - בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו. ושנו בספרי (ראה עו), 'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם' (דברים י"ב, כג), רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו'. 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ', להגיד מה גרם. 'וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר', זה אבר מן החי. זה רמז וראיה למה שפירשנו:

"ולכך צוה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצוה"  (י"ז, יא-יב).

האברבנאל מתייחס לדברי הרמב"ם והרמב"ן וטוען כי איסור שחיטת חוץ הוא משום "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא י"ט, כו) כדי שלא יתקבצו סביבו, וכדעת הרמב"ם להרחיק מעבודת השעירים, ואילו אכילת הדם נאסרה על ידי התורה מפאת הנפש.

ו. דם הבהמה תחת נפש האדם

בהמשך מפרט האברבנאל נימוק זה ומבאר כי הדם שולח מן הלב "כח חיוני והנפשי והזן". דם הבהמה תחת נפש האדם בגלל הנפש החיונית שבהם, וכשם שראוי לאדם לשפוך את נפשו, כך ישפוך את נפש הקרבן לנחת על מזבח השם ועל כן הדם מכפר.

כלומר, החיוניות של דם הבהמה אמורה להתבטא בנוכחותו על המזבח לכפרה במקום נפש האדם ודמו, ועל כן נאסרה אכילת הדם. כך לשון האברבנאל שם בהמשך דבריו:

"האחד שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו תשולח הנפש לכל האיברים להיות תולדתו ושלוחו מן הלב כמו שהתבאר בי"א מספר ב"ח שהורידים והשיירנים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בהם. והנה צוה שעל המזבח יקריב אדם את קרבנו ויהי' גוף הבהמ' ובשרה תחת גופו ובשרו של הבעל המקריב ויהי' דם הבהמ' מפאת הנפש החיונית הנשוא' בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש, כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממושש מתיחס אל הנפש כי אם הדם, כי כמו שראוי לאד' שישפוך את נפשו לפני ה' ולחמסה ע"ד כבוד שמו, ככה ישפוך את הנפש הקרבן תחת נפשו על מזבח השם כי רוח מלפניו יעטוף, וע"ז נאמר כאן 'כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר'.

"והתבונן אמרו כי נפש הבשר שביאר הכתוב בזה שאין הכוונה בו על הנפש המשכלת אלא על הנפש החיונית שהיא נפש הבשר והיא נשואה בדם. ולכך צוה יתברך שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על הנפשות.

"ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר. ענינו כי הדם בעבור הנפש הנשוא' בו יכפר עליכם ולזה תמצא שבאה כל האזהר' הזאת בלשון נפש לפי שהי' האיסור הזה מפאת הנפש זעם היות נפש האדם שכלית ונבדלת במין מנפש הבהמ' הנה הית' נפש הבהמ' כפרה על נפש האדם מפני שתוף השם גם שיכפר דם הקרבן על נפש האדם החיונית במה שחטא' בתאוותיה החיונית וצריכ' סליח' וכפר' בקרבן והנשמ' השכלית תהי' כפרת' בתשוב' ויושר אמונותי' וזהו הטעם והסה' הראשונה".

 



[1] הצאב"ה היתה כת אלילית באיזור חרן שהתיימרו להמשיך את הפולחן האלילי עתיק היומין.