תולדות עבודת ה' במזבחות | 23 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 11

 

לאחר שעסקנו בשיעורים האחרונים בהיבטים שונים של יחס התורה לדם בכלל ולחובת כיסויו בשחיטת דם חיה או עוף בפרט, לאורך הפרקים המתאימים בספר בראשית ולאורך ספר ויקרא פרק י"ז[1], בכוונתנו להשלים את התבוננותנו בנושא הדם בעיון בפסוקים שבספר דברים פרק י"ב.

התורה בדברים י"ב מתייחסת בכמה היבטים לעובדה שעם כניסת עם ישראל לארץ הקב"ה יבחר במקום אחד שבו הם יקריבו את קרבנותיהם, וזאת בניגוד לכנענים המקריבים על ההרים הרמים, הגבעות וכל עץ רענן, וכן בניגוד למה שנוהגים ישראל במדבר להקריב בכל מקום שהוא. עתה, בבואם אל המנוחה ואל הנחלה, ישראל מחויבים להביא את קרבנותיהם רק למקום אחד שה' יבחר. גם את המעשר, הבכור, הביכורים, הנדרים והנדבות יש לאכול רק במקום אשר יבחר ה'.

עם כניסת בני ישראל לארץ, רבים מישראל יגורו במגורי קבע הרחוקים ממקום המקדש, ועל כן מתיר הכתוב לזבוח בהמות כאוות נפשו של האדם, מה שנאסר בויקרא י"ז.

בהקשר זה, חוזרת התורה על איסור אכילת הדם ובכך בכוונתנו לעסוק בשיעור זה. באזהרת התורה להעלות את העולות רק במקום שה' יבחר ולא בכל מקום ומקום, היא מתירה לאכול בשר חולין בכל מקום:

"בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, טו-טז).

בהמשך הפרק, כשהתורה מתייחסת לאכילת בשר בריחוק ממקום המקדש, נאמר:

"אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"       (דברים י"ב, כב-כה).

ציווי זה מביאה התורה בניגוד לקדשים ולנדרים שיש להביא אל המקום אשר יבחר ה':

"וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל: שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"    (שם, כז-כח).

בפרשתנו, עם כניסת בני ישראל לארץ והיתר אכילת בשר תאוה, מתחדשים שלושה עניינים בהשוואה למה שהתורה כתבה על איסור אכילת הדם בספר בראשית ובספר ויקרא[2].

1.       האחד הוא הדגשת התורה "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם". מדוע התורה הדגישה זאת כאן?

2.       השני הוא "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". מה טעם אמירת התורה לשפוך את הדם כמים (התורה חוזרת על כך פעמיים בפרשתנו, ופעם נוספת בדברים ט"ו ביחס לקרבנות בעלי מומים)?

3.       השלישי (וגם עליו התורה חוזרת בפרשתנו פעמיים) כי אי אכילת הדם "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (פסוק כד, ולקמן כח).

מחד, ההקפדה על כך מניבה טוב לאדם ולבניו עד עולם, אך מאידך, ישנו קשר בין מצווה זאת לעשיית הישר והטוב בעיני ה'.

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש

ולא תאכל הנפש עם הבשר

לכאורה זיהוי הדם כנפש ואיסורי אכילת הדם ואבר מן החי כבר ידועים ומפורשים בבראשית ובויקרא. מדוע התורה חוזרת על האיסור כאן ובעיקר מדוע הניסוח הוא רק חזק לבלתי אכול הדם?

א. היו שטופים בדם

רש"י על אתר מצטט את הספרי:

"אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה".

ב. להחזיק במצוות

דעתו של רבי שמעון בן עזאי בספרי היא:

"לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם שהוא קל להישמר ממנו שאין אדם מתאווה לו הוצרך לחזקך באזהרתו קל וחומר לשאר מצוות".

על פניו אדם אינו מתאווה לדם ולכן קל להישמר ממנו, ובכל אופן התורה מזהירה "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם", מכאן ניתן ללמוד קל וחומר מאזהרה זאת לשאר המצוות.

ג. הדם מובלע בכל האברים

הרשב"ם על אתר נותן הסבר מאוד מעשי ומציאותי – היות והדם מובלע בכל האברים נדרשת זהירות והקפדה מרובה להוציאו ועל כן צריך חיזוק בתחום זה.

ד. שלא יזבחו לשעירים

הרמב"ן (גם הספורנו מביא נימוק דומה) לשיטתו רואה בזביחה לשעירים סכנה גדולה וכך הוא מנמק כאן את הדגשת התורה "רק חזק לבלתי אכול הדם":

"ומדרש רבותינו (ספרי מב) ב'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם' ו' לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ' (פסוק כה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה. וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו.

"אבל הלשון שאמר 'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם' אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו "השמר לך לבלתי אכול הדם". ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א', ז) 'רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי' וכן אמר יהושע לישראל (שם כ"ג, ו) 'וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה'. וזה במצות כולן ו"לשמור" ירמוז ללא תעשה ו"לעשות" ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת?

"אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא י"ז, ז) 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' וכתיב (להלן ל"ב, יז) 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ' והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם. וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג' מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות.

"ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו"

תחילה הרמב"ן שואל מדוע התורה משתמשת בלשון חיזוק. מצינו לשון זו במצוות בדבר ה' ליהושע ותשובתו כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד היו מקבצים הדם לשדים וכביכול מתחברים עמהם באכילת הדם. באכילה זו היו מתנבאים ומגידים עתידות. במובן זה, הציווי שלא לאכול דם מבטא את החובה להחזיק בתמימות ובאמונת ה'.

"על הארץ תשפכנו כמים"

א. ניגוד לשפיכות דמים

הרב הופמן מבאר שאף על פי שדם חולין אינו נזרק על המזבח ואין שייך כאן מה שנאמר בויקרא (י"ז, יא) בטעם איסור אכילת הדם, בכל זאת אסור לאכול את הדם אבל מאידך גיסא לא נצטווינו לכסות את דמם כמו שנצטווינו בצבי ואייל (ויקרא י"ז, יג), אלא על הארץ תשפכנו – "ואין זה נחשב כאילו דם שפך".

נסביר את דבריו. בספר ויקרא התורה ציוותה:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ"  (ויקרא י"ז, ג-ד).

נראה על פי פשטי הפסוקים שבניגוד לאזהרת התורה הזו, עם הגעת ישראל לארץ כעת ישנו היתר שחיטה מחוץ למחנה ולכן אין כאן שפיכות דמים. הניגוד לשפיכות דמים – בחינת רצח – היא שפיכת הדם על הארץ כמים.

ב. שפיכת דם כמים – ניגוד לכיסוי הדם

הרמב"ן בפירושו לדברים, מתייחס לסוגיית שפיכת הדם כמים וכך דבריו:

"ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם י"ז, יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי, וזה טעם "על הארץ" לא "בארץ" שיכסנו בעפר. וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו.

"ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא"כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר.

"ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן ט"ו, כג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו.

"והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה' להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים"      (י"ב, כג-כה).

ניתן היה להעלות על הדעת כי התורה תחייב לכסות את דם הבהמות כשם שיש לכסות את דם הצבי והאייל. הבנתו את עניין הדם היא כך: במדבר, כשהצאן והבקר הוקרבו כשלמים, הבשר היה אסור עד לזריקת הדם על המזבח, והיות והחיות אינן קרבות על גבי המזבח, נצטווינו לכסות את הדם.

לכאורה על פי תפיסה זו ישנן שתי אפשרויות בעניין הדם:

1.       זריקת דמו על המזבח בבהמות המוקרבות.

2.       כיסויו אם אין מקריבין את דמו.

עם כניסת בני ישראל לארץ והיתר אכילת בשר תאווה בבקר ניתן היה להעלות על הדעת אחת משתי האפשרויות הבאות:

1.       חובה לכסות דם בשר בהמה בשחיטת חולין של בשר תאווה.

2.       אכילת בשר התאווה בפני עצמו.

אפשרות אחרת – להותיר את הדם על פני השדה – אינה מתקבלת לפי הרמב"ן, מחשש שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם.

בכל אופן, באה התורה במצב החדש הזה ואוסרת את אכילת הדם עם הבשר או בפני עצמו, ועל כן התורה הזכירה הלכה זאת בבכור בעל מום. בספר דברים אומרת התורה כך:

"וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (ט"ו, כא-כג).

על פי הרמב"ן, היות ודם זה לא ניתן לזריקה על גבי המזבח בגלל המום, ניתן לאכול את הבשר כמובן ללא הדם, ויש לשפוך את הדם על הארץ בדומה לדם שחיטת חולין שלא מועלה על גבי המזבח.

גם בבעל מום הייתה קיימת אפשרות תיאורטית לחייב את זריקת דמו על המזבח, אלא שבגלל המום אפשרות זו נפלה ואין לנהוג קדושה בדמו. מצד שני, אין היתר לאכול את הדם ועל כן יש לשפוך אף אותו כמים.

הרמב"ן מסביר כי יש להפריד בין המדבר לבין הארץ הנושבת: במדבר קיים האיסור של שפיכת דם הבהמה מפני שישנו חשש מעשי של פולחן השעירים ולכן אסור שם להראות את הדם על פני השדה. האפשרות היחידה היא לזבוח אותו במזבח לפני ה' ובדרך זו יתרחקו מאפשרות החטא של השעירים.

לאחר שעזבו את המדבר והתיישבו בארץ, ריחוק התיישבותם מן המקדש הביא להיתר בשר תאווה. אין חשש שיזבחו את הדם לשעירים אם יישפך דם הבקר והצאן על הארץ ואילו בדם חיה ועוף שצדים בשדה וביער המנהג לשחטם שם. ישנו דמיון מסוים בין שדה ויער ובין המדבר, ועל כן נשארה לגביהם מצוות כיסוי הדם כפי שהייתה במדבר.

גם הרב קוק בדרכו, בחזון הצמחונות והשלום, רואה במובן מה את שפיכת הדם לארץ כמים כניגוד לכיסוי הדם. כפי שהסברנו בעבר, הרב רואה בכיסוי דם חיה ועוף הסתרת הבושה ורפיון המוסריות. מדוע אם כך לא לכסות אף דם בהמה כשהתורה מתירה לאכול בשר תאווה עם הכניסה לארץ?

"כי הבהמה שעל כל פנים היא מתפרנסת מיד בעליה, אין האדם עדיין ראוי אפילו להתחיל בה כח של הכרת צל של בושה, בשחטו אותה, תחת אשר יפרנסנה וידאג לצרכיה. ואילו היה הכיסוי נוהג גם בבהמה, כבר היתה ההתעוררות של הגירוי המוסרי יותר מן המדה הראויה המכוונה במשקל א-להי, לפי ערכם של מספר הדפיקות שצריכה כל פעולה לדפוק על דלת הלב האנושי הסגור עד שיפתח. אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי.

"וזאת משוערת היא יפה בדעתו של א-ל דעות, יוצר רוח האדם בקרבו. די לנו באיסור דם החמור, המעורר על כל פנים שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם. אם היתה הבושה מתחלת להרשם בשחיטת הבהמות הביתיות היתה פועלת פעולה נגדית, להתרגל לעבור על הרגש של המוסר הפנימי, יותר ממה שהיתה יכולה לפעול על המניעה הגבוהה באחרית הימים.

הרב בראייתו למרחוק טוען כי אם כיסוי הדם היה נוהג לא רק בחיה ועוף אלא גם בבהמה ביתית שאדם מפרנס ומטפל בה המשמעות המוסרית של קביעה זו הייתה מעבר למדה הראויה בחשבון הכולל של הטווח הארוך, ועל כן לגבי בהמה התורה הסתפקה באיסור הדם המחדד לאדם כי שפיכת דמים אינה מדה מוסרית הוגנת לאדם.

בהמשך, הרב קוק מסביר שציד חיה ועוף שאינם סמוכים על שולחן האדם ואין מזונותיהם עליו, הרי ראוי להתבייש ליטול את חייו לצורך האדם וזוהי אכזריות שאין לה כל מקום. מה שאין כן לגבי הבהמה הביתית שהאדם מפרנס אותה גם לעת זקנתה כשלא תוכל לעבוד את עבודתה, על כן לגבי הבהמה התירה התורה לשפוך את הדם על הארץ כמים ולא חייבה לכסות את דמה כפי שחייבה לגבי חיה ועוף שאינם סמוכים כלל על שולחנו.

וכך דבריו:

"טז. שינוי היחס לחיה ועוף ובהמה:

"ולעניננו נשכיל, שאם יעלה האדם במעלה זו תחלה, להשכיל ולהכיר מצד מעלת שלמות החסידות מחוזק הרושם של הערת השכל המלאה, כי החי שאיננו סמוך על שלחנו, שאין מזונותיו עליו, רק הוא התנפל עליו ויודהו, ציד חיה או עוף, אשר יאכל, שעול הוא לטול את חייו לצרכו, ושראוי להתבושש מפני השפלות המוסרית הזאת, שהשפל כל כך האדם, עד שמדה אכזריה זאת היא ראויה לו להנהגה מעשית, לא פחות ממה שהוא מתבושש מכל שפלות טבעית שבו ועוד לא יגיע בזה גם להרגשה המוסרית היותר עליונה מה הרבה, לפרנס גם את החי הסמוך על שלחנו, הבהמה הביתית, ולפי המדה הכללית גם לעת זקנתה, כשלא תוכל עוד לעבוד את עבודתה, מפני ההכרה המוסרית, הנובעת מהכרת דרכי ה', המלאות צדק ואמת, עד שאפילו לעזוב לנפשו את החי, שעבד את עבדותו שנים רבות, והורגל כבר בחיים ביתיים, גם כן יורגש כמעט בההערה השכלית הרוממה הצומחת מגזע הערת התורה הא-להית.

"על כן לא יתכן להיות שוה הרושם של זביחת חיה ועוף, שברוב הם ניצודים, לזביחת הבהמה, הנתונה ברוב על אבוסה, הנזונית על ידי בעליה ויגיע כפו, ונופלת עליו למשא לעת זקנה, כשאינה מוכשרת למלאכה. על כן לא יתכן להיות הכיסוי של הדם נוהג בבהמה, על הארץ תשפכנו כמים".

ג. שפיכת דם כמים – דרך מעשית שלא יהיה ראוי לאכילה

הספורנו בפירושו כותב:

"עשה באופן שלא יהיה ראוי לאכילה וזהו שתשפכהו על הארץ כמים ולא תצניעהו כמו שמצניעים היין והשמן ושאר המשקין לאכילה ולשתיה" (דברים י"ב, כד ד"ה לא תאכלנו).

לפי הספורנו, שפיכת הדם על הארץ כמים הינה היפוך של הצנעת הדם לאכילה ולשתיה כדוגמת היין והשמן.

בשיעור הבא, נשלים את עיוננו בדברים י"ב ונסכם את יחסה של התורה לשחיטת חולין, אכילת בעלי החיים ודם בעלי החיים.