תולדות עבודת ה' במזבחות | 25 | איסור הבמות | 2

 

לאחר שעסקנו בשיעורים האחרונים בסוגיית שחיטת החולין ויחס התורה לכך, אנו חוזרים לעיין בסוגיית איסור הבמות (שאותה התחלנו בשיעור "תולדות עבודת ה' במזבחות י"ב").

ברצוננו להשלים היבט אחד הקשור בבשר תאווה לאור האמור בחומש דברים פרק י"ב, והוא האפשרות לראות באכילת הבשר לא רק היתר אלא מצווה.

כי תאווה נפשך לאכול בשר – מצווה

בשיעור הקודם הבאנו את ההבנה המקובלת אצל רוב המפרשים ולפיה עם כניסת ישראל לארץ והתיישבותם בכל חלקיה, אף ברחוקים מהמקדש, התורה מתירה אכילת בשר תאווה היות ואי אפשר להביא את הבשר כשלמים כפי שנהגו לפי דעת רבי ישמעאל במשכן במדבר.

רבנו סעדיה גאון מונה את "כי ירחיב" כמצוות עשה: "רחב גבוליך והתאוית תדשנה טובי ותשבע" (מצווה צ"ה). לאחר שה' ירחיב את גבול ישראל, מצוות עשה היא לאכול בשר[1].

בביאור הרב ירוחם פערלא על ספר המצוות לרס"ג הוא מעלה את האפשרות שרס"ג מנה את "כי ירחיב" כמצוות עשה, מדין "לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתיאבון". אך מהרמב"ם משמע שזה איסור מדבריהם בעוד רס"ג סובר שהוא מדאורייתא, וישנה מצוות עשה שאדם יכלכל דבריו בדעת ודרך ארץ ושיהא חס על נכסיו כפי יכולתו.

בסוף דבריו הוא מסיק שמדובר בלאו הבא מכלל עשה, והוא נחשב כעשה למרות שדרכו של רס"ג למנות בדרך כלל לאו הבא מכלל עשה במניין הלאוין. לרס"ג יש מצווה חיובית לאכול בשר אם ירחיב ה' גבולו, והרב פערלא מקשר זאת לדברי הירושלמי בסוף קידושין (פ"ד הי"ב):

"רבי כהן בשם רב אמר עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראתה עינו ולא אכל מפני שהוא עובר בעשה".

הרב משה ליב שחור בספרו אבני שוהם, מבאר על פי עקרון זה את שנכתב אצל שלמה (מל"א ה', ב-ד): "וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר...". הואיל ושלמה רודה בעבר הנהר ונתקיים בו "כי ירחיב ה' את גבולך", לכן העלה שלמה על שולחנו בשר לרוב לקיים מצוות עשה.

כמובן, זהו חידוש גדול לומר כי אכילת הבשר הינה מצווה. לעניות דעתנו, הלשון "כי תאוה נפשך לאכול בשר" מתבארת כביקורת של התורה, ובניסוחו של הרב קוק, גערה של התורה באדם המתאווה לאכול בשר; לא שבח, ובוודאי לא מצווה. על כן הכיוון של רס"ג למנות זאת כמצוות עשה הוא מחודש מאד.

בין ויקרא פרק י"ז לדברים פרק י"ב

בשיעור האחרון שעסקנו בנושא זה ("תולדות עבודת ה' במזבחות י"ב), הובאה המשנה בזבחים (פי"ד מ"ה) המתארת את השלבים השונים של היתר ואיסור במות. ביחס לשלב בו הוקם המשכן ראינו מספר טעמים לאיסור שחיטת חולין במדבר מחוץ למשכן: מניעת עבודה זרה, זביחה לשעירים במדבר, הדם הנשחט מיועד למזבח ושחיטה מחוץ למשכן נחשבת כרצח.

התורה מתייחסת בשני מקומות לריכוז העבודה והקרבת הקרבנות במקום אחד: ויקרא פרק י"ז ודברים פרק י"ב. נרצה לדון ביחס שבין הפרשות, ומה משתנה מספר ויקרא שמתאר את ישראל במדבר סביב המשכן, לספר דברים שמתאר את כניסת ישראל לארץ, כל שבט בנחלתו. מהם השינויים בין הווית המדבר לבין הכניסה לארץ בסוגייתנו[2]?

בספר ויקרא שבו המוקד הוא קדושת המשכן והנובע ממנה, יש התייחסות מקיפה לנושא הדם. על פי פשטי הפסוקים, אין מציאות של אכילת בשר חולין אלא רק בשר שלמים. אם אדם מקריב בחוץ ואינו מביא את דם הבהמה למשכן הוא שופך דמים ועונשו כרת.

בספר דברים החידוש הגדול הוא בעצם בחירת המקום. במדבר השכינה שורה במבנה המשכן, ובארץ ישראל הקב"ה בוחר במקום, ואל אותו מקום יש להביא את הקרבנות הנדרשים ושם לאוכלם.

ישנו איסור הקרבה מחוץ למקום זה, אך אין בו כרת אלא רק אזהרת "השמר לך". התורה מתייחסת לשינוי המציאות בגלל ריחוק האדם מן המקום אשר יבחר ה', וממילא מתירה אכילת בשר חולין בגבולין. אגב עניין זה מזכירה התורה את איסור אכילת הדם והיתר שפיכת דם הבהמות על הארץ כמים.

אם כן, התורה מתייחסת בשני מקומות לחשיבות העבודה במקום אחד: בספר ויקרא העוסק במשכן שבמדבר הציווי נועד למנוע זביחה לשעירים "על פני השדה" (חז"ל למדו מכאן לדורות כי הזובח בבמות כזובח בשדה), ובספר דברים החיוב להקריב בירושלים הוא בהנגדה לעובדי עבודה זרה הזובחים לאלוהיהם בכל מקום.

ואכן, כל העדויות שבידינו החל במקרא וכלה במחקר הארכיאולוגי בן זמננו, מראות כי עבודת האלילים בארץ כנען נשאה אופי הדומה במובנים רבים לעבודה בבמות: ריבוי מקומות, עבודה טבעית ("על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן") ועבודה של יחידים (בייחוד עבודות הקרבה) במזבחות ובמצבות.

אין זה אפוא מקרה שהתורה מזהירה שוב ושוב, בפרט לאורך ספר דברים (כמו בפסוקים דלעיל), מפני המפגש עם עבודה זרה ותובעת לאבדהּ, ומאידך גיסא מתירה עבודת ה' רק "במקום אשר יבחר ה'".

ניסוח יפה לכך מופיע בתנחומא, השם בפי משה במשאו ומתנו עם עדת קורח את הדברים הבאים:

"בדרכי עכו"ם יש נמוסים הרבה ואין כלם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית המקדש אחד"        (פרשת קרח סימן ה).

מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל

להלכה נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בפרשנות הפרשיות עצמן והיחס ביניהן. דבריהם מופיעים במקורות שונים. אנו נביא את דבריהם מהגמרא בחולין. המשנה אומרת "הכל שוחטין ולעולם שוחטין...", והגמרא שואלת:

"מאן תנא? אמר רבה רבי ישמעאל היא; דתניא 'כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר' (דברים י"ב, כ). רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה שבתחילה נאסר להם בשר תאווה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאווה" (טז:).

האם במצב של גלות ייתכן שיחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו "לעולם שוחטין". בתשובתה הגמרא מבארת את טעמו של רבי ישמעאל ואומרת:

"מעיקרא מאי טעמא איתסר, משום דהווי מקרבי למשכן, ולבסוף מאי טעמא אישתרו, דהוו מרחקי ממשכן, וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי!".

בשר תאווה נאסר במדבר כי היו קרובים למשכן ולכן כשנכנסו לארץ והתרחקו מהמקדש הותר לאכול בשר תאווה, וכל שכן כשגלו שהיו רחוקים עוד הרבה יותר מן המקדש.

רב יוסף מציע פרוש אחר למשנה:

"רבי עקיבא היא; דתניא 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ' (דברים י"ב, כא). רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ, נאסר להן בשר נחירה".

על פי שני התנאים עלינו להבין את המציאות במדבר סביב המשכן ואת השינוי שחל בין המדבר לארץ ישראל, בין ויקרא לדברים.

לפי רבי ישמעאל, ישנו שינוי מאוד גדול בין המדבר לארץ ישראל, בין הזמינות לקביעות, כיוון שהוא מקשר את היתר בשר התאווה לאיסור הבמות. בהוויה של משכן במדבר כשכל שבטי ישראל סביבו, אין צורך להתמודד עם איסור הבמות, ולכן יש איסור אכילת בשר חולין והכול מרוכז כהקרבה של שלמים במשכן.

עם הכניסה לארץ והתנחלות השבטים כל אחד בנחלתו, המרחק מן המקדש בהר המוריה מאפשר את קיום הבמות, ועל כן ניתן לאכול בשר תאווה בכל מקום ומקום. במדבר הקדושה מצויה רק במשכן עצמו, ואילו בארץ ישראל אמנם ישנה קדושה במקדש עצמו, אך מתאפשרת אכילת חולין בכל הארץ כולה.

לפי רבי עקיבא, אין הבדל מהותי בין המדבר לארץ ישראל. במדבר הותר בשר נחירה, ועם הכניסה לארץ נתחדש איסור הנחירה. ייתכן מאוד לתלות חידוש זה בכניסה לארץ ובקדושתה.

הרב הירש מסכם את המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל וכך לשונו:

"לדעת ר' ישמעאל, היו אסורים בבשר תאווה כל ימי שהותם במדבר; הווה אומר: היה אסור לשחוט שור, כבש ועז לשם אכילת בשר גרידא; אלא היה צורך להקדיש אותם לשם שלמים, להקריב אותם במשכן - ובשרם נאכל אחר כך לבעלים. רק בכניסתם לארץ הותר להם בשר תאווה; היתר זה נתבאר בדברים יב, כ-כא; ולדעת רש"י בחולין שם, הרי איסור בשר תאווה במדבר מבואר כאן בפסוקים ג-ז.

"כנגד זה לדעת ר' עקיבא, "בשר תאוה לא איתסר כלל": גם במדבר היה מותר לשחוט ולאכול בהמת חולין; ולא בא הכתוב בדברים (שם) אלא לצוות על השחיטה; שכן בטרם נכנסו לארץ, היתה שחיטה נוהגת רק בקדשים בלבד; ואילו חולין יצאו מידי נבילה על ידי נחירה גרידא (ראה פי' דברים שם). לשיטה זו, הרי הפסוקים שלנו דנים רק בקדשים בחוץ - כפסוקים ח-ט לקמן"     (ויקרא י"ז, ג)[3].

לרבי עקיבא, כל הפרשייה עוסקת בקדשים - איסור שחוטי חוץ (במות). כך הבין רש"י על התורה, והדברים מבוארים גם בגמרא בזבחים (קו:-קז.): החלק הראשון (פס' ג-ז) דן בשחיטת קדשים בחוץ, והחלק השני – בהעלאתם בחוץ.

בין אם נאמר כדעת רבי ישמעאל ובין אם נאחז בשיטת רבי עקיבא, לפרשה מגמה ברורה: לרכז את בני ישראל ואת עבודתם סביב המשכן, כדי למנוע מהם לזבוח על פני השדה לשעירים. כך אומר המדרש:

"רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור). כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא י"ז, ז) 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם', ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים ל"ב, יז) 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים', ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה י"ג, כא) 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם', והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד ' אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וגו'' (ויקרא י"ז, ג)"   (ויקרא רבה פרשה כב סי' ח).

בני ישראל יצאו ממצרים שטופים במנהגי עבודה זרה, ובייחוד בעבודת השדים-השעירים[4]. איסור שחוטי חוץ, כמו גם איסור בשר תאווה לדעת רבי ישמעאל, נועד להרחיקם ממנהגים אלו, ולגבש את העם כולו לשבטיו סביב המשכן האחד שבו שוכן בקרבם ה' אחד. לענייננו, חשוב לשים לב כי ההרחקה מעבודת השעירים מהווה טעם ייחודי לאיסור שחוטי חוץ בתקופת השהות במדבר, וכפי שביאר הרמב"ם בפירוש המשניות:

"כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי במחנה והוא אמרו אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, ועשה טעם הדבר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה וזה הוא אסור הבמות, הרי עם חסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען והוא בזמן היותם בגלגל נסתלק הלאו הזה ונשאר ההתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות" (זבחים פי"ד מ"ה בתרגום הרב קאפח).

ייתכן שלאיסור הבמות במדבר טעם שונה מזה שיש לאיסור הבמות בארץ ישראל[5].

לסיום חלק זה ברצוננו לעמוד על המשמעות של היתר בשר תאווה עם הכניסה לארץ לשיטת רבי ישמעאל[6]. כאמור, במדבר היה המשכן לב המחנה, וסביבו התארגן העם לדגליו. הקִרבה הפיזית למשכן היא חלק מהאופי הכללי של הנהגת המדבר - הנהגה נסית מובהקת. כשם שזיקתו של הקב"ה לעם ישראל ודאגתו להם התבטאו במדבר בצרכים הבסיסיים ביותר בדמות עמוד הענן, עמוד האש, המן, השְּׂלָו והבאר – כך צריכים היו בני ישראל לכוון את כל הווייתם, ובכלל זה את חיי החולין שלהם, לקב"ה. במציאות זו אין מקום לבשר תאווה; אפילו אכילת בשר יכולה להיעשות רק מתוך זיקה למשכן בהקרבת שלמים. אין צריך לומר שלא ניתן להקריב קרבנות אלא במקום השראת שכינה דהיינו במשכן.

בארץ ישראל השתנתה המציאות בתכלית. בראש ובראשונה השתנתה המציאות מבחינה גאוגרפית. השבטים התיישבו בנחלותיהם השונות, שחלקן מרוחק ביותר מן המשכן (ובהמשך: מן המקדש). בתנאים אלו שוב לא ניתן לחייב את הכול להגיע למשכן ממרחקים כדי לאכול בשר, ובשר תאווה הותר.

השינוי השני הוא בגיבוש הרוחני סביב המשכן: מחנה ישראל השוכן לשבטיו בטל, וכל שבט עסוק בהתיישבות בנחלתו ובענייניו הפרטיים. ההתיישבות בארץ וביסוס האחיזה והשלטון בה הגיעו לשיאם בקביעות השראת שכינה – תחילה במשכן שילה, ובהמשך במקדש שבהר המוריה. במקביל, אין מתאפשרת אותה קִרבה מתמדת בין העם השוכן לשבטיו ובין המשכן שבלב המחנה. הוויה זו תאמה את ההנהגה הנסית של ימי המדבר, אך לא את המציאות הטבעית של הישיבה בארץ. אופייה של העבודה במשכן קשור אפוא למציאות הרוחנית הכללית של חיי עם ישראל[7].