תולדות עבודת ה' במזבחות (כו) – איסור הבמות (ג)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (כו) – איסור הבמות (ג)


בשיעור זה, נשלים את סקירת המשנה על תולדות איסור והיתר במות מן הכניסה לארץ ועד בניין המקדש. בשיעורים הקודמים בנושא הבמות התייחסנו לשני פרקי זמן: לשלב הראשון – עד שלא הוקם המשכן, ולשלב השני – משהוקם המשכן במדבר.

בהקשר זה, התבוננו ביחס בין ויקרא י"ז לדברים י"ב, וביסוד המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. בשיעור זה, נתייחס לשלבים הבאים:

1.       ערבות מואב – שנת הארבעים ליציאת מצרים.

2.       מן הכניסה לארץ עד בניין המקדש.

3.       באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר.

ערבות מואב – שנת הארבעים ליציאת מצרים

עד מתי בדיוק נמשך איסור הבמות של תקופת המדבר? לכאורה התשובה פשוטה: מהמשנה משמע שהבמות הותרו רק כשבאו לגלגל. ואולם מדברי התורה בפרשת ראה בתיאור איסור הבמות לדורות עולה אולי אפשרות אחרת. כך נאמר שם:

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם..."   (דברים י"ב, ח-יא).

המפרשים נחלקו בביאור המילים "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", והציעו פירושים מפירושים שונים.[1] ברם על דרך הפשט נראה כי הכתוב מתייחס לאיסור ההקרבה "בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" האמור בהמשך הפרשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ..." (שם, יג-יד). כלומר: לאחר כניסתכם לארץ, כשתבוא העת לבנות את בית הבחירה (וראה רש"י שם, יא), לא תוכלו עוד להקריב "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", בכל מקום שתרצו – דהיינו: בבמות – אלא רק במקדש.

מהו, אם כן, "פֹּה הַיּוֹם"? והלוא לכאורה הותרו הבמות רק לאחר הכניסה לארץ, כדברי המשנה! בפירושו לדברים י"ב (עמ' קסה-קסז) מציע רד"צ הופמן כי בני ישראל חדלו להיזהר באיסור במות כבר עם כיבוש עבר הירדן המזרחי, עוד קודם הכניסה לארץ, כיוון שטעמו – הרחקה מהקרבה לשעירים – בטל בעצם הביאה אל ארץ נושבת ועזיבת המדבר, וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות.[2] הצעה שנייה של הרד"צ הופמן היא שכוונת הביטוי "פֹּה הַיּוֹם" אינה כעת ממש, אלא 'בעתיד הקרוב': משיבואו לגלגל ועד סיום כיבוש הארץ וחלוקתה.[3]

מן הכניסה לארץ ועד בניין המקדש

מדובר בפרק זמן בן 440 שנה (על פי מל"א ו', א) הנחלקות על פי חז"ל (זבחים קיח:), לארבע תקופות: 14 שנות משכן בגלגל; 369 שנה בשילה; ו-57 שנים בנוב ובגבעון (13 בנוב ו-44 בגבעון). היסוד לחלוקה זו מופיע בפרק י"ב של ספר דברים (שבפסוק אחד ממנו כבר עסקנו), הקובע את איסור הבמות לדורות:

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם...

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ...

"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בּוֹ..." (דברים י"ב, ח-יא, יג-יד, יז-יח).

הכתוב תולה את איסור הבמות בביאה "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה", והמשנה בזבחים מפרשת כי "המנוחה" היא שילה, ו"הנחלה" – ירושלים.[4] ומוסיפה הברייתא:

"'אֶל הַמְּנוּחָה' – זו שילה; 'הַנַּחֲלָה' – זו ירושלים. למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה"   (זבחים קיט.).

כלומר: חז"ל ראו בכתוב זה מקור הן לאיסור הבמות בימי שילה ומן הביאה לירושלים ואילך, והן להיתרן בין שילה לירושלים. כפי שראינו לעיל הבמות הותרו גם בהיות המשכן בגלגל. ואכן בכל התקופות הללו מתאר המקרא הקרבה שלא במשכן או בבמה הגדולה.[5] למעשה, בסופה של תקופה זו אנו מוצאים לראשונה את המונח 'זביחה בבמות' במשמע של זביחה שלא במקום העבודה המרכזי:[6]

"רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם. וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה..." (מל"א ג', ב-ד).

משמעות החלוקה בין התחנות

מהו הקשר בין מקום השראת השכינה ומקום העבודה?

ראינו בשיעור הקודם את המשנה בזבחים (פי"ד משניות ד-ח) על אודות היתר הבמות ואיסורן: משהוקם המשכן נאסרו הבמות עד בואם לגלגל; הן נאסרו שנית בשילה; ונאסרו בשלישית לאחר הקמת המקדש בירושלים, ומאז שוב לא היה להן היתר. בפרקי הביניים – עד שלא הוקם המשכן ובתקופות הגלגל, נוב וגבעון – היו הבמות מותרות. מהו העיקרון המנחה בשאלת היתר הבמות כאשר המשכן קיים?

נדמה כי המאפיין העיקרי של מצב המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון הוא שהארון אינו במשכן: בזמן הגלגל היה הארון עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ; ובנוב ובגבעון הייתה הבמה הגדולה בלבד, בעוד שהארון שהה עשרים שנה בקרית יערים, ואחר כך בעיר דוד.

המאיר"י ראה בארון גורם המחייב איסור במות. בחידושיו בית הבחירה מבאר המאירי את המשנה "אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכך דבריו:

"משנה זו נאמרה על שום זמן שהיו הבמות מותרות. וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות. ומשהוקם המשכן נאסרו, הואיל והיה שם מזבח וארון עמו"ש" (מגילה ט:).

כלומר הגורם לאיסור הבמות הינו הארון המצוי יחד עם המזבח.

"באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו, והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם, ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל, הותרו הבמות.

"באו לשילה אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות.

"באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והָגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן, ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח, אבל לא הארון, שהרי ביד פלשתים היה, וכן בזמן שהחריב שאול את נוב עיר הכהנים והביאו המשכן והמזבח לגבעון, ולא היה הארון עמו, שכבר היה מוגלה ביד פלשתים, ואף כשחזר להם לא קבעוהו עם המשכן לא בנוב ולא בגבעון...

"וכן שעמד זמן בבית עובד אדום עד שהעלהו דוד לציון, וכל זמן זה הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות. באו לירושלם ונבנה בית עולמים והוקבע הכל על מכונו, וארון אצל מזבח, נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד היתר.

"וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם 'במה גדולה', מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור, ומכל מקום לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו.

"ומלבד זה היה כל יחיד שירצה עושה במה לעצמו בגגו או בחצרו ומקריב עליו נדריו ונדבותיו אבל לא שום קרבן חובה והיא היתה נקראת במה קטנה ובבמה גדולה היו הצבור מקריבין קרבנותיהם".

היטיב לנסח זאת המשך חכמה בפירושו לדברים:[7]

"איתא בתוספתא סוף זבחים (פי"ג ה"ח): איזהו במה גדולה בשעת היתר במות [פירוש, אימתי ואיך היתה במה גדולה אשר בשביל זה היו הבמות מותרין להקריב בכל במות יחיד]? אוהל מועד נטוי כדרכו [כמו במדבר ובשילה] והארון לא היה נתון שם [שבנוב וגבעון היה הארון בפלשתים ובבית עובד אדום, וקרית יערים ובירושלים] – לכן הבמות מותרין. אבל בשילה היה הארון באהל מועד, ולכך היו הבמות אסורים. זהו פירוש התוספתא. והא דבגלגל היו הבמות מותרות, משום דלא נחו מכיבוש נחלה, וכמו דאמרו בזבחים 'כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה' (דברים י"ב, ט), דנחו מכבוש, יעויין שם. והנה מעשה זה דבוכים היה אחרי מות יהושע, ובימי הזקנים שעבדו את ה', וכמו שפירשו המפרשים. והזקנים – ימים האריכו, שנים לא, כמו שאמרו חז"ל (סדר עולם רבה פרק יב). ואם כן, היה תיכף אחרי מות יהושע. ובמיתתם נאמר ביהושע כ"ד, א: 'וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וכו' וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים'. ובפסוק כו: '[וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה] וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה''. ופרש"י, לפי שהביאו שם הארון, כמו שנאמר למעלה 'וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים'. אם כן היה אז הארון בשכם, והיה האוהל מועד כדין במה גדולה, והיו הבמות מותרות, ולכך זבחו שם בבוכים לה', וזה ברור.

"ובא וראה אמיתת דבר זה! בשופטים פרק כ' במלחמת ישראל ובנימין כתוב (פסוק כו): 'וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וכו' וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה''. הרי דבבית אל הקריבו עולות ושלמים משום דכתיב תיכף (פסוק כז) 'וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם'. הרי דהארון היה אז בבית אל, ולכך היו מותרין הבמות, והיו מקריבים שם בבית אל כדין במת יחיד.

"ואוסיף לך להראות מי הביא אז הארון לבית אל. כי בסדר עולם אמרו כי הך עובדא דפילגש בגבעה היה בימי כושן רשעתיים, והיה אז ירושלים בלא איש מבני ישראל, וכמו שאמר (שופטים י"ט, יב) 'לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי'. וזה היה סמוך למות יהושע, ועיין בהגהות הגר"א לסדר עולם פרק יב. ובשופטים פרק א', כב: 'וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵ-ל וַה' עִמָּם', (פסוק כג) 'וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵ-ל'. כי לדעתי פירושו כי היה הארון אתם, וזהו 'וַה' עִמָּם', שהארון הוא משכנו, וכמו שכתוב (יהושע כ"ד, א) 'וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים'. לכן אז היה הארון בבית אל ואז היה עובדא דפלגש בגבעה. וכל זה ברור.

"ובמשנה פרק משוח מלחמה 'כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם' וגו' (דברים כ', ד) – זה מחנה הארון (סוטה מד.).

"והנה בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יב: ר' ייסא בשם ר' יוחנן: זה סימן: כל שהארון בפנים – הבמות אסורים, יצא – הבמות מותרות [וזהו כמו שפירשנו מהתוספתא]. בעי ר' זירא קומי ר' ייסא: אפילו לשעה, כגון ההיא דעלי? ולפי מה שפירשתי, מוכח דאפילו לשעה אם יצא, הבמות מותרין. וצריך לומר דדוקא כשיצא למלחמה שלא נח בשום מקום, שפיר בעי אם הבמות מותרין. מה שאין כן כאן, נח בשכם, ונח בבית אל" (י"ב, ח ד"ה לא תעשון).

על סמך התוספתא והירושלמי מבאר המשך חכמה כי מה שקובע לעניין היתר הבמות ואיסורן הוא מקום הארון: אם הארון בפנים, הבמות אסורות; ואם בחוץ – ואפילו לשעה, כמו בבית אל – הבמות מותרות.

מהי המשמעות הרוחנית של הצמדת הארון לבמה הגדולה או ניתוקם? נראה כי הימצאות הארון במקומו, משמעה שהשכינה מתגלה במקום ולכן אסור להקריב מחוצה לו. אך כשאין הארון במקומו, אין מקום מסוים ומוגדר להתגלות השכינה, ובמצב כזה אפשר להקריב בכל מקום ומקום.

נמצאנו למדים כי עם כל המעמד העצמאי של הארון מחד ושל המזבח (הבמה הגדולה) מאידך, עדיין יש זיקה חשובה בין שניהם, והימצאותם יחד שוללת את האפשרות להקריב בכל מקום אחר. דבר זה מבליט את אחדות ההופעה הא‑לוהית: הפרדת הארון מן המזבח והוצאתו ממקומו מנתקת בעצם את העבודה מהשראת שכינה, וממילא מן המקום; במצב כזה אחדות ההופעה הא‑לוהית אינה מתגלה, ועל כן ניתן לעבוד את ה' בכל מקום ומקום.

הימצאות הארון במקדש משפיעה גם על תחומים שמעבר לו, למשל:

"דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן – אסורין בתשמיש המטה"      (עירובין סג ע"ב).

מדוע נאסרו בפריה ורביה בזמן זה? המפרשים העלו כיוונים שונים (עיין למשל ריעב"ץ ומהרש"א). על פי דרכנו נוכל להציע כי החיבור המלא בין איש ואשתו תלוי בחיבור המלא והשלם בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, דהיינו: כשהשכינה שורה במקום אחד בלבד, ולשם באים הכול לעבוד את ה'.[8] אך כשאין הארון במקומו וניתן לעבוד את ה' בכל אתר ואתר, החיבור השלם בין הקב"ה וכנסת ישראל אינו מתגלה וממילא נאסר גם החיבור בין איש לאשתו.[9]

 



[1]   רש"י מפרש (על פי ספרי דברים פיסקא סה) כי הכתוב מוסב על היתר הבמות לאחר מעבר הירדן, ו"לא תעשון... איש כל הישר בעיניו" פירושו שאי אפשר להקריב בבמה את כל הקרבנות, כמו במשכן, אלא רק נדרים ונדבות. לדעת הרשב"ם הכוונה להקרבה במשכן המיטלטל ממקום למקום. הראב"ע והרמב"ן פירשו כי במדבר לא הקפידו בני ישראל להביא באופן סדיר את חובות היחיד כמו בכורות ומעשרות; אלא שלדעת ראב"ע יש בכתוב משום תוכחה על כך, "שלא היו כולם יראי ה'", בעוד שלדעת רמב"ן חובות אלו לא חלו במדבר.

[2]   והוא מוסיף כי אף אם מבחינה פורמלית טרם בטל האיסור, אין הנזיפה המשתמעת מן הביטוי 'איש הישר בעיניו' חמורה, שהרי הטעם כבר בטל.

[3]   כראיה לכך ש"היום" איננו דווקא עתה ממש, הוא מביא שני פסוקים אחרים בספר דברים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן" (ט', א); "לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (ח', יח).

[4]   אמנם בגמרא שם (קיט.) מובאת מחלוקת תנאים בדבר: "תנו רבנן: ...'מנוחה' – זו שילה, 'נחלה' – זו ירושלים... דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: 'מנוחה' – זו ירושלים, 'נחלה' – זו שילה... תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה, רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים". ואכמ"ל.

[5]   בימי הגלגל בנו מזבח בהר עיבל (יהושע ח', ל). בימי נוב מצינו מקרים רבים של הקרבה שלא במשכן, ראה שמ"א ו', טו; ז', ט-י, יז; ט', יב-יג; י"ג, ט-יב; י"ד, לה; ט"ו, כא; ט"ז, ב-ה; כ', ו, כט. הקרבה שלא בגבעון מצינו בשמ"ב ו', יג, יז-יח; ט"ו, ז-יב; כ"ד, כה; מל"א ג', ב-ג.

[6]   ומכאן המונח 'איסור במות' – מונח שאינו קיים, כפי שראינו, בשני המקומות בתורה העוסקים באיסור זה. יש לציין כי המילה "במות" מופיעה במשמעות של מזבחות לעבודה זרה כבר בבמדבר כ"ב, מא, בצירוף "במות בעל"; ובהקשר של עבודת ה' אנו מוצאים לראשונה "במה" בשמ"א (ט', יב).

[7]   הציטוט מתוך מהדורת הרב קופרמן ירושלים תשנ"ז (עמ' פט-צא). ההערות בסוגריים מרובעים מאת המהדיר.

     דברים דומים מביא המשך חכמה בפירושו להפטרת יום ראשון של פסח: "(יהושע ג, ה) התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות. פירוש "התקדשו" - אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו), כמו במתן תורה. ונראה משום דארון הברית היו נושאים הכהנים לפני העם עד הירדן ובירדן, וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש המטה [עירובין סג, ב] ולכן צוה אותם לפרוש מן האשה".

[8]   הלכנו בזאת אחר תירוצם השני של תוספות שם (ד"ה כל), עיין שם.

[9]   השוואה דומה עולה למשל גם בשיר השירים רבה א על הפסוק "אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שיר השירים א', טז) – "מה מטה זו אינה אלא לפריה ולרביה" וכו' – ובכלל מדימוי הארון למיטה שעל אודותיו נרחיב בהמשך.