תולדות עבודת ה' במזבחות | 28 | איסור הבמות | 5

 

המשמעות הרוחנית של עבודת הבמות

בשיעורים הקודמים השלמנו את הסקירה על השלבים השונים של התחנות השונות של איסור והיתר הבמות לדורות והבאנו את הסבר המאירי והמשך חכמה על פי הירושלמי והתוספתא על העיקרון המנחה – כשהארון בפנים הבמות אסורות וכשהארון בחוץ הבמות מותרות. כעת ננסה להתבונן על המשמעות הרוחנית הכוללת של עבודה בבמות לעומת עבודה במשכן.

בשלושת השיעורים הקודמים קיבלנו תמונה כוללת של תולדות איסור במות. ראינו כי הבמות נאסרו לראשונה עם הקמת המשכן (איסור "שחוטי חוץ" בויקרא פרק י"ז), אך נראה שאיסור זה שונה מן האיסור לדורות (דברים י"ב), ותכליתו העיקרית היא להרחיק את העם מעבודת השעירים, האופיינית לשהייה במדבר[1].

עם הכניסה לארץ – ואולי עוד קודם לכן, כבר בשנת הארבעים ליציאת מצרים, בעת החנייה בערבות מואב – הותרו הבמות. הן שבו ונאסרו בימי שילה, והותרו מחדש בעת היות המשכן או הבמה הגדולה בנוב ובגבעון, בנפרד מן הארון (ראה שמ"א ז', א-ב; שמ"ב ו'). לאחר בניין המקדש בירושלים נאסרו הבמות עולמית, ושוב לא היה להן היתר. בשיעור האחרון, נסינו לנתח את הסיבות לעובדה כי לאחר בנין המקדש בירושלים אין עוד לבמות היתר.

בשיעור זה ברצוננו להתבונן במהות האיסור (לדורות; לא נעסוק כאן בעניין ההקרבה לשעירים) ובטעמו ולבחון את הדעות השונות ביחס להיתר במות. מחד, נבחן את הטעמים הרואים בהיתר הבמות מציאות בעיתית. מאידך גיסא, נראה גם את הדעות הרואות גם את יתרון בניית הבמות בכל אתר ואתר.

 

א. היתר הבמות – מציאות פגומה

1. הקשר בין עבודה בבמות לעבודה זרה: הבמות מהוות פגיעה באחדות ה'

הזכרנו בקצרה בשיעור הקודם כי אף שעבודה בבמות ועבודה זרה הם שני איסורים שונים בתכלית, נראה שיש ביניהם קשר. קשר זה עולה בבירור מן הכתובים, הן בספר ויקרא הן בספר דברים. בפרשה בספר ויקרא נאמר:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַלפְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן... (ויקרא י"ז, ג-ה).

הברייתא בזבחים (קו:) לומדת מפסוקים אלו כי "הזובח בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה". ופירש רש"י שם: "כזובח בשדה – שלא לשם שמים", דהיינו, כזובח לעבודה זרה.

קשר ברור עוד יותר עולה מן הפרשה בדברים י"ב, הקושרת בין העבודה "בכל מקום" לבין מנהגם של עובדי עבודה זרה:

"אבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן...

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם... לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו...

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים י"ב, ב-ו, ח, יג-יד).

וכפי שפירש רש"י (שם, ד): "לא תעשון כן – להקטיר לשמים בכל מקום"[2].

לאור כל זאת פירש ר"י אברבנאל (ויקרא י"ז, א), כי ההקרבה מחוץ למשכן נאסרה מפני שהיא יכולה להתפרש כפנייה לאל אחר, וכי אחדות המזבח והמשכן היא עדות לאחדות ה' – ה' אחד ושמו אחד:

"שלא יחשוב אדם לשחוט בשדה ולעשות שם במה ולהקריב עליה קרבנו... לפי שאחדות המזבח והמשכן מורה על אחדות הא-לוה המנהיג אותם ומשגיח בהם, ובהיותם מעלים עולה או זבח בבמה או במזבח אחר, היה כאילו יאמינו ברבוי אלוהות ושאינו יתברך אחד".

הרד"ק בפירושו אומר כך:

"'וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר': קודם שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות, ואם כן למה אמר 'רק', והלא מותרות היו הבמות עד שנבנה הבית?

"לפי שאמר בחוקות דוד אביו ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים, או בבמה [הגדולה] אשר בגבעון, ולא ראינו שזבח וקטר בבמות אחרות כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודה זרה, כי הוא משפט הגויים שבונים המה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן" (מל"א ג', ג).

וכן לשון האברבנאל במלכים שם:

"לפי שהיה הרבות הבמות מביא האדם לחטוא, להיותו כמשפט הגויים שבונים במה בכל עיר ועיר ותחת כל עץ רענן".

הרד"ק והאברבנאל שניהם מנסים לבאר את הלשון המיוחדת של הפסוק אודות שלמה: "רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר". הרי מדובר על פרק הזמן בו המשכן בגבעון וישנו היתר במות. מדוע לסייג את הפסוק באמירה 'רק'?

שניהם קובעים כי ריבוי במות מביא לריבוי עבודה זרה. וכך דרכם של הגויים: במציאות שבה העבודה הזרה פזורה על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, תוספת של במות וריבויין רק מרבה עבודה זרה.

2. עבודה בבמות פוגמת באחדות האומה

ראוי להזכיר את פירושו של הרב קוק, לפיו יש לאיסור במות משמעות לא רק מצד חשש עבודה זרה, אלא גם כביטוי לאחדות האומה:

"כי גם ההתאחדות לשם שמים על ידי הקיבוצים הקטנים שבבמות, מפסידה היא את יסוד אחדות האומה הכללית שבמרכזה הגדול, שרק על ידה תתגלה ותתקיים תכלית חפץ ה'...

"ולכן משנקבע המקום לקדושה הכללית בירושלים נאסרו הבמות"   (עולת ראיה חלק א עמ' רכז-רכח).

ביטוי נוסף לתפיסה זאת מביע הרב קוק בקשר לבמות פרטיות בזמן שבית המקדש קיים וכך דבריו בעין איה לברכות:

"בהיותנו על אדמתנו ונבנה בית המקדש בית עולמים, היה הוא המרכז ומקום האחדות של כלל האומה, ועל כן נאסרו הבמות הפרטיות, אף על פי שאפשר היה להתאחד על ידי הבמות בקיבוצים קטנים, כיון שהבקשה הקטנה והקיבוץ הקטן מביאים פירוד למרכז הגדול ותבטל אחדות האומה שרק ממנה תצא תכלית רצון ה'"    (ברכות ח"א עמ' 76).

אף הכלי יקר בפירושו אומר כך:

"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשכנו תדרשו ובאת שמה תדרשו לשון רבים ובאת לשון יחיד כי פסוק זה הוא אזהרה לרבים ואזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו של רבים שיש לחוש בהם שרצונם להיבדל מעדת ישראל, אלא אפילו יחיד שאין בו חששא זו, מכל מקום לא יקריב בבמה" (דברים י"ב, ה).

לפי הכלי יקר הקרבה בבמה מטרתה להיבדל מעדת ישראל.

בהמשך למגמה הזאת, ניתן לומר בבירור כי במה, גם אם היא מקרבת את האדם לעבודת הקב"ה בקרבת מקום מגוריו, היא במהותה מונעת ועוקרת את ההתייחסות למקום אחד כללי וציבורי המיועד מראש לכלל עם ישראל.

3. מקום פתוח לכל ללא הגבלות והבדלות

המקדש נמצא במקום אחד מוגדר עם מחיצות וקדושה שראויים להיכנס אליו רק עם ישראל למדרגותיו בטהרתו. הרב קוק מתייחס להבדל בין מצבה לבית וכך דבריו:

"וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק, ובין בנין שמתקבצים לעבודה בתוכו, שנשאר אהוב. הנה בפסחים (דף פח) אמרו חז"ל: מאי דכתיב (ישעיה ב', ג): 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב'? לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית.

"באור הדבר, כי מראש אמנה כשהחל איתן האזרחי לקרא בשם ה', הלא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו, כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' א-ל עולם קונה שמים וארץ. וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם, וכל  באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ד'.

"וזאת היא הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה.

"ויעקב כאשר ראה את הסגולה המיוחדת העתידה להופיע מזרע ברך ה' אשר יפרח ממנו, אמר אז: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, לא תהיה עוד מצבה חופשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי אם יהיה בית א-להים – בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבא אליו"       (אגרת תשמ"ו).

אמנם הרב מנסח את דבריו ביחס למצבה אך אין סיבה לחשוב שהוא רואה באופן שונה את יחסו למזבח – הכול הקשור למקום שפתוח לכל בלא מחיצות והגבלות.

ברור כי לגבי אופי העבודה עצמה, ישנם הבדלים גדולים מאוד בין מזבח למצבה. לא במקרה התורה אסרה לדורות מצבה והתירה מזבחות בתקופת היתר במות.

התייחסנו כאן לדמיון בין מזבח למצבה רק מן ההיבט שאין בהם מחיצות קדושה וגבולות כמו בבית ולא התייחסנו לאופי העבודה עצמה.

הרב עומד כאן על שתי נקודות התייחסות: מחד, מקום פתוח או סגור, ומאידך גיסא מקום אחד לעומת מקומות רבים.

ייתכן בהחלט שקיים קשר בין הנקודות. לא מצינו מבנה סגור בכל מקום ומקום. בשני המאפיינים הללו ישנו דמיון בין המזבח למצבה ובזה השווינו אותם, כמובן לא בפרטי אופי העבודה עצמה.

4. מקום הפוגע בבחירת ירושלים ובקדושתה

בשיעור הקודם, בין הנימוקים שהוזכרו לעובדה כי עם הגעת עם ישראל לירושלים אין אחריה היתר, הזכרנו את ענין הבחירה האלוקית בעיר וקדושתה.

בניית במה כשהמקדש קיים פוגמת בבחירה הא-לוהית הנצחית בירושלים ובקדושת המקום.

מושג המנוחה הא-לוהית בירושלים, "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קל"ב, יד), משמעותו זיקה מתמדת ונצחית בין הקב"ה ובין המקום אשר בחר לשכן שמו שם. בניית במה במקביל לקיום המקדש בירושלים פוגמת בבחירה האלוקית הנצחית בירושלים ובקדושתה.

 

ב. עבודה בבמות – הרחקה מעבודה זרה

למרות מה שלמדנו עד כה היה, מי שראה בעבודת הבמות דווקא הרחקה מעבודה זרה, ובאיסורן – מניע לה, הוא הנצי"ב בפירושו 'מיטב שיר' לשיר השירים וכך דבריו:

"בשלמה המלך כתיב 'וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר' (מל"א ג', ג), ופירש רש"י: 'בגנותו דבר הכתוב ששיהה את בנין הבית ארבע שנים'.

"ולכאורה קשה: אמאי פירש הכתוב גנות שלמה במה שזבח בבמות שהיה אז בהיתר, ולא פירש עיקר הגנות שנתעצל בבנית הבית? אלא ודאי לא מעצלות הגיע שלמה לזה העוון ששהה בבנין הבית, אלא מחמת שידע כי אחרי היבנות הבית יהיו אסורים להקריב בבמות ויתמעט מחמת זה אהבת ה' בישראל, דהקרבה לפני ה' מביא לידי אהבה ודבקות...

"ובשעה שהיה היתר במות נוח היה למי שרוצה להידבק באהבת ה' להקריב בבמה בכל מקום שרוצה, מה שאין כן אחר בנין הבית אי אפשר, עד שיגיע הרגל ויעלה לירושלים. משום הכי השהה בנין הבית ארבע שנים. וזה גנותו של שלמה – שכל כך היה שקוע באהבת ה' עד שמחמת זה התרשל בבנין הבית כדי להיות זובח ומקטיר בבמות"        (ו', ה).

ובפירוש העמק דבר לדברים הוא מרחיק לכת אף יותר וקובע כי איסור הבמות דחף את העם לעבודה זרה:

"יש להתבונן על מה שאנו רואים שהגיעו... לעבודה זרה בזמן שילה ובית עולמים יותר מבזמן גלגל, נוב וגבעון!

"...אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות באשר היו ידועים לסגולת הפרנסה... אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבוא דווקא לשילה או לבית עולמים, והבמות היו אסורות, על כן היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. מה שאין כן בעת שהותרו הבמות לא הגיעו לזה הרצון כלל" (ד', כא)[3].

ואולם, לאור כל מה שראינו עד כה, נראה לנו פירושו של הנצי"ב מחודש מאוד[4].

כפי שהסברנו, לדעתנו מורים פשטי המקראות כי במציאות של עבודה זרה, עלול ריבוי מקומות לעבודת ה' דווקא להוביל לעבודה זרה. וכפי שכתב רד"ק על הפסוק במלכים, שההקרבה בבמות היא-היא גנותו של שלמה, וריבוי במות מביא לריבוי עבודה זרה.

כפי שסקרנו בשיעור הקודם, הקשר בין עבודה בבמות ועבודה זרה בולט גם בממד ההיסטורי: כמעט לכל אורך ימי הבית הראשון עבדו ישראל את הקב"ה בבמות, ובמקביל התקיימה עבודה זרה במשך חלק ניכר מהתקופה; ומאידך גיסא, במהלך כל ימי הבית השני, כבר מראשיתם, איננו מוצאים לא עבודה בבמות ולא עבודה זרה.

חז"ל פירשו קשר זה לא רק כקשר טכני, הנובע מן הדמיון באופן הפולחן ובאופיו, אלא כקשר עמוק יותר, הנובע ממה שהם כינו 'יצר של עבודה זרה'. ההמחשה המפורשת ביותר לכוח נפשי זה היא אולי בסיפור המובא בגמרא בפרק חלק:

"רב אשי עמד בלימודו בבית המדרש בשלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא [=ירבעם, אחאב ומנשה, סנהדרין פ"י מ"ב]. אמר להם לחכמים: מחר נדרוש בחברנו מנשה. נראה לו מנשה בחלומו, אמר לו: חברך וחבר אביך קראת לי?! מאיזה מקום בפת בוצעים להמוציא? אמר לו: איני יודע. אמר לו: מאיזה מקום בוצעים להמוציא לא למדת, וחברך אתה קורא לי?! אמר לו: למד אותי, ולמחר אדרוש זאת בשמך בשיעור. אמר לו: ממקום שנקרמין פניה של פת.

"אמר לו: מאחר שחכמים הייתם כל כך, למה עבדתם עבודה זרה? אמר לו: לוּ היית שם, היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם, מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט. למחר אמר להם רב אשי לחכמים: נפתח ברבותינו" (סנהדרין קב:, מתורגם מארמית)[5].

ועל זו הדרך מספרים חז"ל גם כיצד הצליחו אנשי הכנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני לבטל לחלוטין את יצר העבודה הזרה, שבו ראו את הגורם העיקרי לחורבן ולגלות:

'ויצעקו אל ה' א-להים בקול גדול' (נחמיה ט', ד) – מה אמרו? אמר רב, ויש אומרים רבי יוחנן: וי וי! זהו [=יצר העבודה הזרה] שהחריב את המקדש ושרף את ההיכל והרג כל הצדיקים והגלה את ישראל מארצם, ועדיין מרקד בינינו! כלום נתתו לנו אלא לקבל על ידו שכר [על ההתגברות עליו]?! אין אנו רוצים לא בו ולא בשכרו. נפל להם פתק מן השמים וכתוב עליו 'אמת' [רש"י: כלומר, מסכים אני עמכם]...

"ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות, ומסרוהו [מן השמים] בידם. יצא ובא כמין גור אריה של אש מבית קודשי הקודשים. אמר להם נביא לישראל: זהו היצר של עבודה זרה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר: זֹאת הָרִשְׁעָה' (זכריה ה', ח)"            (יומא סט:, מתורגם מארמית)[6].

בשני הסיפורים מתייחס המונח "יצרא דעבודה זרה" לעבודה זרה ממש. ואולם, מסתבר שמדובר בכוח נפשי רחב יותר, ולא בכוח המכוון לעבודה זרה בדווקא.

וכך פירש זאת הרב קוק:

"יסוד יצרא דעבודה זרה היא התפרצות תאות האמונה, והתגברותה על יסוד העבודה האמונית, שכלול האמונה ורעיית האמונה. כשבולמוס התאוה האמונית מתגברת, אינה מבחינה בין אמונה הגונה לשאינה הגונה. והנפש החולה במחלתה של תאוה זו, חפצה היא למלאות את אותו החלל הנפשי שתוכן האמונה ראוי להיות מתמלא שמה, במילוי מפטם ומשביע את הנפש התאונית, שביסודה היא התכונה המקורית של כל התאוות הפורצות וההורסות את גבוליהן, המביעות זעף ושממון בעולם הרוחני והמעשי, באישיות היחידה ובציבור הכללי"      (שמונה קבצים קובץ ז אות קה, עמ' קפג).

'התפרצות תאוות האמונה' מביאה את האדם ל'בולמוס פולחני', שיכול להתבטא לא רק באבדן ההבחנה "בין אמונה הגונה לשאינה הגונה" (קרי: בעבודה זרה), אלא גם בעבודת הקב"ה בדרך שאינה הגונה, דהיינו: עבודה בבמות, ולא במקום אשר יבחר ה'[7].

יצר זה פעל במלוא עוזו בימי הבית הראשון, אך בתחילת ימי הבית השני בטל, ובכך חסכו אנשי כנסת הגדולה מן העם את ההתמודדות עם עבודה זרה ועם עבודה בבמות גם יחד[8].

 

בהמשך לדברי הנצי"ב, ראוי להזכיר את תפיסת הספורנו לגבי השראת שכינה.

הספורנו רואה את המציאות האידיאלית במה שהתורה אומרת בפרשת יתרו לגבי בנית המזבח: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות, כ, כ"א).

בניית מזבח בכל מקום ומקום היא גילוי עליון. בכל מקום ניתן לפגוש את הקב"ה, "לית אתר פנוי מיניה". העבודה של הקב"ה רלוונטית לכל העם, ואין צורך בהיכלות של כסף וזהב כדי שה' ישרה ויגלה את שכינתו. עדיף בהרבה מזבח עממי בכל אתר ואתר.

המשכן מהווה צמצום של הנוכחות הא-לוהית בשני מובנים:

1. צמצום במקום אחד ולא במקומות הרבה.
2. צמצום העבודה למשפחת כהונה אחת ולא עבודה בבכורות נציגי כל משפחה ומשפחה.

הדמיון בין שתי התפיסות הוא בראיה כי ישנו יתרון בעבודת ה' בכל מקום ומקום על פני מקום אחד. אמנם, ברור כי הנימוקים שלהם שונים:

1. על פי הנצי"ב, היתרון של הבמות בכל מקום הינו הזיקה הקרובה מאוד של כל אדם אל מקום הפולחן לעומת הקושי של המרחק הגדול של האדם מן המקדש.
2. על פי הספורנו, היתרון של עבודה במזבח בכל מקום הוא בעממיות המתגלה הן במקומות הרבה ולא בפאר היכלות הכסף והזהב של המשכן האחד והן בעבודה של כל משפחה על ידי הבכור שלה ולא על ידי משפחת כהונה אחת.