תולדות עבודת ה' במזבחות (כט) – איסור הבמות (ו)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (כט) – איסור הבמות (ו)


דברי המשך חכמה

להשלמת עיסוקנו העקרוני והכולל בעניין איסור והיתר במות, אנו מביאים כאן את דבריו המקוריים של המשך חכמה בהקדמתו לספר ויקרא. הוא עוסק בטעמי הקרבנות ומנסה ליישב בין דעת הרמב"ם הרואה בקרבנות פעולה להיגמל מעבודה זרה לבין שיטת הרמב"ן הרואה בקרבנות עניין עליון וגבוה שהוא לכתחילה.

הפתרון העקרוני שהוא מביא הוא לחלק בין קרבנות המוקרבים בבמה לבין קרבנות המוקרבים במקדש.

מטרת קרבנות הבמה היא להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל ועל כן ציווה ה' שיקטירו לשם שמים, ואילו קרבנות בית המקדש עניינם לקרב בין העולמות. בעמדה זאת, הוא מחזק את ההבנה כי תכלית הבמות הינה הרחקת העבודה הזרה ולא ריבוייה.

אנחנו נביא כאן את חידושו של המשך חכמה בלשונו ונפרט את המקורות המובאים על ידו:

"הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות: המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה. והרמב"ן (ויקרא א, ט) וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל הכוחות העולמות. והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפעולות הכהן עשה גבוהות בעולמות שונים כידוע.

"ואולי יש להכריע, כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל, לכן צוה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קרבנות בית המקדש – המה ודאי לקרב עולמות ולחבר דודים [ומצאתי אחרי זה בדברי רלב"ג בתועליותיו במלכים על קרא ד"רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (מלכים א, ג, ג) – שאף שהיו מותרות אין בהם כונה עצמית, יעויין שם].

"ומקור לזה הא דתנן ריש פרק פרת חטאת (זבחים קיג, א): אין ריח ניחוח בבמה קטנה. הרי דקדשי במה אינם לריח ניחוח. ובזה יובן הא דאמר רב נתן (נדרים כב, א): הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. היינו שבמה היא לגדור עצמו מעבודה זרה. אבל בזמן שבית המקדש קיים הוא עושה רשע במה שגודר עצמו מעבודה זרה בהא דבונה במה, הלא ה' בהיכל קדשו ויכול להקריב במקדש! כן הנודר, הוא רוצה לגדור עצמו בנדר, אבל הוא מוסיף פשע, שכבר גדרתו התורה באזהרותיה המאירות עיניים. ודו"ק".

טעמי הקרבנות

הנושא הראשון שנעסוק בו הוא טעמי הקרבנות. נביא את המקורות המובאים על ידי המשך חכמה וננתח על פיהם את דבריו.

לפני שנעיין בדברי הרמב"ם והרמב"ן עצמם בסוגיית טעמי הקרבנות, נביא דברים נוספים שכותב המשך חכמה בסוגייתנו. כך הוא כותב בפירושו על הפסוק בדברים "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'":

"השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה'. פירשו בירושלמי, על פי הדיבור כאליהו הנביא בהר הכרמל, עיין ירושלמי מגילה פרק קמא. והביאור, כי לכל מצוה להוראת שעה מצוה לשמוע לנביא. רק בעבודה זרה אף לצורך שעה קלה אין שומעים, והנביא יומת, "כי דבר סרה" (דברים יג, ו). והנה טעם של קדשים בחוץ פירש הכתוב בפרשת אחרי (יז, ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".

"וכמאמרם במדרש רבה (ויקרא רבה כב, ח). ר' פנחס בשם ר' לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תמיד על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים, והיו מקריבים קרבנותיהם באיסור במה... אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באוהל מועד ויהיו נפרשים מעבודה זרה... עכ"ל.

"נמצא טעם הבמות שלא יבואו לעבוד עבודה זרה, וכדרך כל מקטירים בגגות ובשדות...

"אמרו (קידושין מ, א) שכל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים, וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. וזה שאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה'" - על פי נביא, אליהו בהר הכרמל - "שם תעלה עולותיך", ובאופן ו"שם תעשה כל אשר אנכי מצוך", שעל ידי זה תעשה קיום כפירה בעבודה זרה, וכמו שהיה למיגדר מילתא דעבודה זרה" (יב, יג-יד).

בתחילה מביא המשך חכמה ראיה לאיסור הקרבת קרבנות בבמה מחוץ למשכן מהמדרש שמתאר כי בני ישראל במצרים היו להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור במה, ועל כן הציע הקב"ה שיקריבו את קרבנותיהם באוהל מועד ויפרשו מעבודה זרה. הטעם היסודי של איסור הבמות הוא כדי שלא יעבדו עבודה זרה כדרך אלו שמקטירים בגגות ובשדות.

מן המדרש שהביא המשך חכמה, מביא האברבנאל ראיה לשיטת הרמב"ם בטעמי הקרבנות, ולטענתו, השגות הרמב"ן על טעמי הרמב"ם הן בעצם טענות על מדרש חז"ל.

בפירושו לחומש ויקרא מוסיף המשך חכמה לבאר:

"מה דהותרו בארץ ישראל בבשר תאוה, לפי שבארץ ישראל היה כח ביד בית דין הגדול לבטל יצרא דעבודה זרה בזכותא דארץ ישראל דאהני להו, וכדאמרו סוף ערכין, שפגם הכתוב בכבודו וכו', שיהושע בן נון היה לו לבטל יצרא דעבודה זרה, ואם כן אין צורך לאסור בשר תאוה. ועכשיו שאנשי כנסת הגדולה בטלוה, תו אין צורך להיות אסור בבשר תאוה, ולכן 'לעולם שוחטים'.

"ובחולין יז, א אמר טעם אחר משום דמרחקו ממשכן, משום ע' שנה שהיו בבבל, ואז לא הוי מצי לעקור יצרא דעבודה זרה, ואפילו הכי הותרו בבשר תאוה"                  (ויקרא יז, ז ד"ה ולא יזבחו).

הסבר המשך חכמה לכך שהותר בשר תאווה בארץ ישראל הוא שבית דין הגדול ביטל את יצר העבודה הזרה ולכן לא היה כל חשש לכך. רק בכוחה של ארץ ישראל לאפשר את ביטול "יצרא דעבודה זרה", אך בגלות עקב חורבן הבית הדבר אינו אפשרי. בהמשך דבריו הוא מסביר כי ההיתר של שחוטי חוץ מותנה בכך שלא רק יאושרו מקום וזמן על ידי נביא, אלא שגם תהיה תועלת לעניין עבודה זרה.

היבט נוסף של הסוגיה מביא המשך חכמה בפירושו לחומש דברים. הוא משווה בין דוד לשלמה מצד העובדה ששלמה מזבח ומקטיר בבמות וכך דבריו:

"מלכים (א, ג, ג): "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר". פירושו, כי בדברי הימים (א, כא, כו): "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים", פירוש בעצמו היה מקריב, דזר מותר בבמה, ואין כהונה בבמה, כדאמר סוף זבחים (קיג, א). (דברי הימים שם שם) "וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן  הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה". (פסוק כח) "בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" - הבין שזאת "הנחלה", זאת "המנוחה" (דברים יב, ח), ופה יקבע המקום שכינתו, התחיל להתנהג כמו בקדושת אהל מועד, (שם שם) "וַיִּזְבַּח שָׁם", פירוש רק זביחה בלבד, לא הקטרה והעלאת אימורים וכו'. (שם פרק כב, א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" - שלא יזבחו במקום אחר [לבד בבמת צבור שבגבעון] שכיון שיש בית לאלקים, אם כן הבמות אסורות. וזה שאמר כאן (מלכים - א, ג, ב) "רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם: וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" - שלא שמר כפי מה שצוה דוד אביו שלא יקטירו ויקריבו בבמות"

                                   (י"ב, יג ד"ה פן תעלה עולותיך).

דוד הקפיד במיוחד על עניין הבמות על פי התפיסה המיוחדת שלו. דוד ראה כי ה' ענה אותו בגורן ארנן היבוסי, ובעקבות היענות זאת הבין שזאת הנחלה והמנוחה ובמקום זה יקבע המקום את שכינתו. כשדוד אומר "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" הוא מתכוון לכך שלא יזבחו בבמה פרטית כיון שיש בית לאלוקים. זאת לעומת שלמה שלא מנע את ההקטרה וההקרבה בבמות, אלא התיר את ההקרבה בבמות עד להקמת בית המקדש ועד בכלל, כיוון שלא ראה את עצמו מחויב להתרשמות אביו שנענה על ידי ה'.

מכאן נתבונן בדעות הראשונים בטעמי הקרבנות.

טעמי הקרבנות לפי הרמב"ן והרמב"ם

הרמב"ם הביא את דעתו בסוגיה זאת בכמה מקומות במורה נבוכים, ובחלק ג נאמר כך:

"כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, וכן היו כתות מן הצאב"ה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, וכבר התפשט הדעת הזה מאד, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים, ולזה היו אוסרים הכתות ההם ג"כ אכילת העזים, אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים.

"ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, צונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות. כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי, בהפך אשר בקצה האחרון. זהו הטעם בבחירת השלש המינין האלה לבד לקרבן, מחובר אל היות אלו השלשת מינין ג"כ נמצאים מאד"  (פרק מו).

ואילו לפני כן, בפרק שבו הוא עוסק בטעם מצוות הקרבנות באופן כללי הוא אומר:

"בפעולות האלוקיות – רצוני לומר, הפעולות הטבעיות – יתבאר מהם ערמת הא-לוה וחכמתו... אי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו... להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות אשר היו מעמידים בהם הצלמים.. לא גזרה חכמתו יתברך... להניח מיני העבודות ההם כולם... והשאיר יתברך מיני העבודות הם והעתיקם... לשמו יתברך"      (פרק מו).

הרמב"ן בפירושו מתייחס ומבקר קשות את דברי הרמב"ם:

"והנה הם דברי הבאי. והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח: ולשון הקרבנות "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים:

"ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו... ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם..." (ויקרא א, ט ד"ה עולה הוא).

בהמשך הרמב"ן מקשה על הרמב"ם גם מקרבנות נח.

המשך חכמה שהזכרנו, בהתייחסותו לדברי הרמב"ן מבאר כי עניין קירוב העולמות הוא ענין "עלעקטרי רוחני" כלומר משהו עליון ומופלא. כהוכחה לדעתו בחילוק בין קרבנות במה לקרבנות המקדש הוא מביא את דברי הרלב"ג בספר מלכים.

כדי להבין את דעת הרלב"ג נביא את הפסוקים מספר מלכים א: "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (ג', ג). הקושי הוא שבימי שלמה לפני בניין הבית היה היתר במות, ומדוע אם כן הנביא מתאר את שהזביחה וההקטרה בבמות בלשון הסתייגות "רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר"?

בסוגיה זו נחלקו הראשונים:

רש"י מפרש – "בגנותו דבר הכתוב ששהה את בנין הבית ארבע שנים". לעומתו טוען רד"ק: "...לפי שאמר 'בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו', ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים או בבמה בגבעון, ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות, כי הרבות במות מביא האדם לעבודה זרה, כי הוא משפט הגויים שבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן".

ואלו דברי הרלב"ג:

"התועלת הראשון הוא להודיע שאין הכונה בקרבנות ההזבחה וההקטרה אך הכונה בהם הוא מה שיעידו עליו מסודות המציאות אשר יעמדו עליו המיוחדים לזאת העבודה המתבוננים בה באורך הזמן ולזה לא יקובל בזה תועלת אלא כשנעשה על ידי הכהנים אלא שהתורה התירה לעשות כל איש הישר בעיניו לזבח ולקטר בבמות עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה כמו שנזכר בתורה כדי שיתישרו לעבודת הש"י מפני מה שהוטבעו בו מהעבודות הנעשות לאלהים אחרים יחשבו שלא יהיה הש"י אלוה אם לא יעבדוהו בזה האופן.

"ולפי שהעבודה הזאת הנעשית בבמות אינה מכוונת מצד עצמה בצד מן הצדדין תמצא שזכר בזה המקום בשלמה שהיה מזבח ומקטר בבמות בתאר יראה ממנו שלא היתה פעולתו זאת משובחת וכבר יתבאר זה באמרו ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר כאלו אמר שבזה הענין עשה מה שאיננו ראוי לעשות".

אחד המאפיינים של עבודה בבמות הוא העובדה כי כל אדם יכול לזבח ולקטר ואין עבודה בבמה בכהנים אלא רק במקדש.

הרלב"ג מבין כי עבודת ה' יכולה להיעשות בבמות כיוון שהנורמה כבר הוטבעה בקרב עם ישראל וכיוון שתפיסתם ביחס לנוכחות הקב"ה בעולם משלבת את הבמות בצורה מהותית, עד שכביכול אי אפשר לעבוד את השי"ת שלא כך.

פתרונו של המשך חכמה נועד להכריע בין דעת הרמב"ם הרואה בקרבנות פעולה שנועדה לגמול את האדם מהעבודה הזרה, ובין דעת הרמב"ן הרואה בהם מעלה גבוהה ביותר.

באופן דומה המשך חכמה מבאר את מהות הקרבנות המוקרבים בבמות כתואמים את השקפת הרמב"ם על הקרבנות הבאים לגמול ולעדן את מציאות העבודה הזרה, ולכך מסמיך המשך חכמה את דברי הגמרא בזבחים (קיג.) שאין "ריח ניחוח" בבמה קטנה אלא דווקא בבית המקדש.

כלומר תכלית קרבנות ביהמ"ק הם לקרב העולמות ולחבר דודים. ביטוי לכך היא העובדה כי ריח ניחוח הינה דרגת הקרבנות בבית המקדש דווקא, וכך מבאר רש"י בפירושו "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (ויקרא א, ט ד"ה ריח).

הרב קופרמן מבאר כי ישנה משמעות למקום המרכזי של ריח ניחוח בהשגת המקסימום מתועלת הקרבן. הוא מדייק בלשון רש"י "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני", שהכוונה לכך שהקב"ה ברא את העולם והנחת רוח אינה מקיום מצוה זו או אחרת אלא מעצם ההשתתפות בקיום מעשה בראשית.

לא במקרה הרמב"ן השיג על הרמב"ם, בביאורו לפסוק "אִשֵּׁה רֵיחַ  נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א', ט), מפני שזה כל הקרבן הסגולה המיוחדת הדרושה להבאת קרבן לדרגת "ריח ניחוח" היא היותו קרבן נדבה וזה מצוי יותר בקרבן יחיד מאשר בקרבן ציבור.

בנוסף, הוא מתייחס לגמרא בנדרים "הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן" (כב.). מכאן שתכלית הבמה היא לגדור עצמו מעבודה זרה.

אך לבנות במה כשבית המקדש קיים זהו דבר רע כי ה' מתגלה במקדש ושם הוא יכול בפועל להקריב. ומה התועלת במצב שה' מתגלה במקדש כדי לגדור עצמו מעבודה זרה?

 

על כן לכאורה מאוד מובן מדוע עם ההגעה לירושלים נאסרו הבמות: אין טעם שאדם יגדור את עצמו מעבודה זרה בבחינת "סור מרע", כשהוא יכול לדבוק בקב"ה במקדש בירושלים בבחינת "עשה טוב". בעצם ההקרבה לה' ורק לה', אין ריחוק וגידור מהעבודה זרה גדולים יותר.