תולדות עבודת ה' במזבחות | 36 | איסור הבמות | 13
בכוונתנו להמשיך בעיסוקנו בפסל מיכה. לאחר שעסקנו בזמנו של פסל מיכה (ממתי עד מתי), ובאופי עבודת ה' בבית הא-להים של מיכה, נתבונן במיקומו של פסל מיכה.
מיקום פסל מיכה – היכן היה בית הא-להים של מיכה[1]
אין כל רמז בפשט הפסוקים למיקום בית הא-להים מעבר לעובדה שהמקום מצוי בהר אפרים. ישנו היגיון, בגלל העובדה שאנשים רבים מגיעים לביתו של מיכה ושהוא מתפקד כמקום מרכזי להכנסת אורחים, כי הבית מצוי בקרבת מקום לדרך מרכזית.
רק בפרשתנו אנחנו רואים מספר מקרים שבהם אדם הנמצא בהר אפרים מגיע דווקא לבית מיכה: הנער הלוי, המשלחת של שבט דן, ולאחר מכן גם שש מאות האנשים מבני דן. מקרים אלו מוכיחים כי בית מיכה מצוי במקום מרכזי לאורך דרך ההר המרכזי.
שני מקורות בחז"ל מתייחסים למיקומו של פסל מיכה. הראשון הוא הגמרא בסנהדרין:
"מפני מה לא מנו את מיכה [בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא]? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים... תניא רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם!" (קג:).
השני הוא פסיקתא רבתי:
"בא וראה פסלו של מיכה היה עומד במערבו[2], ובהמ"ק היה עומד בשילה, והיה מקריב לפני צלמו של מיכה קטורת בעתר (כענין) שנאמר 'ועתה ענן הקטורת עולה' (יחזקאל ח', יא), ובשילה היו מקריבים פרס שחרית ופרס ערבית, והיו ב' העשנים מתאבכין ועולין לשמים, כמו שכתוב 'והתאבכו גאות עשן' (ישעיהו ט', יז) והקב"ה אומר: לאיזה נקבל – לזה או לזה?" (איש שלום פרשה כט ד"ה כתיב ולא).
חז"ל הכירו בתקופתם מקום בשם 'גרב' או 'מערבו' שמרחקו משילה שלושה מילין, ככל הנראה כלפי מערב, ויש בו פונדק לעוברי דרכים. בית מיכה לא היה בישוב או בעיר, אלא על אם הדרך הראשית בהר אפרים. היה במקום בית אחד מרכזי, ולצדו בתים שבהם התגוררו האנשים "אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה" (שופטים י"ח, כב). בבית המרכזי היה מקום לינה להולכים בדרך, שם אכלו, והוא שימש בתקופת השופטים כבית א-להים המכיל פסל ומסכה, אפוד ותרפים. סביר להניח כי כל מי שהלך מארץ יהודה צפונה בדרך הראשית, עבר כאן, לן בלילה, וקיבל את השירות הניתן במקום לעוברי דרכים.
מסתבר כי המקום מרוחק דרך יום הליכה ממרכז ארץ בנימין, על פי נתונים אלה סביר להניח, כי המקום נמצא סמוך לדרך העתיקה של גב ההר ממערב לשילה. השם העתיק עליו מדברים חז"ל בשתי הגרסאות הנמצאות בסנהדרין ובפסיקתא רבתי, השתמר בפי הערבים באזור המסתמן על פי המקורות משני צדי הדרך העתיקה:
- "חיר' אבו על עוף" נקראה "חי' ג'ראבה", על פסגה מתונה ממזרח לכביש.
- פסגת "ג'בל ע'ראבה" ממערב לכביש, הרכס שמדרום לישוב מעלה לבונה, אורכו 4-5 ק"מ ממזרח למערב, ועליו כמה חורבות.
העובדה כי משתמר שם קדום בשני אתרים שונים בקרבת מקום מחזקת את אפשרות הזיהוי שם.
שני המקומות מצויים ממערב לשילה במרחק קטן ביותר (בין שלושה לששה ק"מ), ואכן אם בודקים ומודדים על בסיס הדרך הקדומה שלושה מילין מערבית לתל שילה, מגיעים לסביבות חיר' אל עוף ואיזור חאן אלובן (חאן לבונה) על אם הדרך הקדומה, המוזכרת בשופטים "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (כ"א, יט).
מיקום שני האתרים בקרבת מעלה לבונה מהווה מקום עצירה מצוין בסמוך למעלה התלול. בחיר' אל עוף ישנם שרידים מימי בית שני, ואילו בחיר' ע'ראבה שרידי ישוב גדול מתקופת השופטים המתאימה להיות גרב, שבה עמד בית הא-להים של מיכה, פונדק הדרכים המרכזי בהר אפרים בתקופת השופטים.
מעבר לחשיבות בזיהוי המקום המשוער של בית מיכה, חז"ל מדגישים בדבריהם הן את הקרבה הגיאוגרפית הגדולה, והן את העובדה כי בגלל קרבה זו התערבבו זה בזה עשן המערכה במשכן שילה ועשן פסלו של מיכה.
הבנת המיקום של בית מיכה מעצימה את השאלה איך יתכן כי כל המגיעים להר אפרים בוחרים להגיע לבית מיכה ואינם עולים כלל לרגל לשילה ואין פוקדים את המקום.
מעמד משכן שילה בתקופת השופטים
מדהים להיווכח כי לאורך כל תקופת השופטים, תקופה בת יותר משלוש מאות שנה, פרט לתיאור המחולות אליהם יוצאות בנות שילה וחג ה' המתרחש בשילה (שופטים כ"א, יט-כב), האזכרה היחידה של שילה בכל ספר שופטים היא בפסוק הבא: "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ח, לא).
הנושא של הפסוק הוא פסל מיכה, שנגנב על ידי בני דן והועבר על ידם לעיר דן, והוא בא להגדיר את זמן קיומו של פסל מיכה בדן: כל ימי היות בית הא-להים בשילה. מעבר לאזכור יחידי זה, משכן שילה אינו מוזכר כלל לאורך כל ספר שופטים המתאר את כל תקופת השופטים.
אין כאן כל תיאור של הגעה למשכן שילה, לא על ידי פרטים ולא במעמדות ציבוריים. אין עלייה לרגל, אין התכנסויות חגיגיות סביב המשכן. לא מופיע תיאור של אף שופט המגיע למשכן שילה לתפילה, להקרבת קרבנות, לקראת מערכה כנגד אויב או לאחר ניצחון. העובדה כי הכתוב אינו מזכיר שום מאורע הקשור למשכן שילה במשך מאות בשנים, מלמדת כי למשכן שילה לא הייתה כל התייחסות ומשמעות במשך מאות בשנים.
מצב זה עומד בניגוד למעמד המשכן של שילה בתקופת יהושע, שבה הכתוב מתאר את הגורל לפני ה' בשילה לשבעת השבטים המתרפים (יהושע י"ח, א-ט), וכמפורט בסיום המעמד: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ" (יהושע י"ט, נא). כמו כן, בשילה מתרחשת חלוקת ערי הלוויים, שניים וחצי השבטים יוצאים משילה אל ארץ אחוזתם בגלעד משילה.
לאמר, בתקופת יהושע כל המעמדות הציבוריים המשמעותיים מתרחשים בשילה. בזמן שקיימת הנהגה אחת של יהושע, וכשישנו כהן גדול – אלעזר, ישנו גם מקום מרכזי שבו מתרחשים הדברים לפי ה' – בשילה.
מאידך גיסא, בתחילת ספר שמואל מתוארת העלייה לרגל המיוחדת של אלקנה לשילה. עלייה זו מתוארת באופן נפלא במדרש אליהו רבה ח':
"אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה. שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה. וכשעולים עימו בדרך, היו באים ולנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד... והייתה המדינה מרגשת. והיו שואלים אותם: להיכן תלכו? ואומרים: לבית הא-להים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות ומעשים טובים. ואתם, למה לא תבואו עמנו? נלך ביחד! מיד עיניהם משירות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם! ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת אלא בדרך אחרת, עד שהיו כל ישראל עולים. והיה אלקנה מכריע את ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצוות, וזכו רבים על ידו".
המדרש מתאר את מפעלו האדיר והמרשים של אלקנה המשכנע את ישראל לעלות עמו לרגל לשילה. מפעל זה עצמו מוכיח כמה הדבר מחודש, וכמה לא עלו לשילה לפניו.
אם נסכם, הרי שבספר יהושע, לפני תקופת השופטים, תופס משכן שילה מקום מרכזי בכל ההתכנסויות הציבוריות המתרחשות לפני ה' בשילה בנוכחות יהושע ואלעזר הכהן. בהמשך, בתחילת ספר שמואל, מתארים חז"ל מפעל שכנוע אדיר של אלקנה להחזיר את עם ישראל למשכן בשילה. בין סוף ספר יהושע לתחילת ספר שמואל, לאורך יותר משלוש מאות שנה, אין כל התייחסות למשכן בשילה.
מדוע משכן שילה חסר משמעות בתקופת השופטים?
נשאלת השאלה מדוע בעצם לאורך כל תקופת השופטים אין פוקדים את משכן שילה יחידים או ציבור, ומדוע משכן שילה היה חסר משמעות בתקופת השופטים. אפשר להעלות את הנימוקים הבאים:
- כל זמן שהייתה הנהגה אחת כשיהושע עומד בראש העם ואלעזר הוא הכהן הגדול, כל המעמדות הציבוריים מתרחשים בשילה. בתקופת השופטים שבה כל שבט חוזר לנחלתו, וההנהגה היא על ידי שופט מקומי (כל פעם ישנה ישועה של עם ישראל על ידי שופט מסוים, ובסיומה העם חוזר לדרכו עד שמופיע אויב אחר ושופט אחר משבט אחר), אין התייחסות אל המשכן בשילה.
- במקביל למעבר מכלליות לפרטיות כשכל שבט עסוק בנחלתו ללא הנהגה אחידה ורציפה, כשכמעט אין נביא שניבא בשנים אלו, חלק מן העם נמשך לעבודה זרה ממש כמפורש וכמפורט בשופטים פרק ב' על העובדים את הבעלים ואת העשתרות. חלק מן העם עובדים את ה' בשיתוף או שעובדים את ה' דרך פסלים, מסכות, אפוד ותרפים כמו בבית הא-להים של מיכה.
- אין ידיעה ממתי התחילה המציאות המתוארת במשכן שילה בשמואל א' פרק ב', כשלמעשה בני שמואל חפני ופנחס הם המנהלים את המשכן: כשבאים למשכן, בני עלי חוטפים בחזקה את הבשר מן המביאים את הקרבנות. על פי חז"ל, המשמעות של השמועה אשר הגיעה לעלי על בניו "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", היא כי הנשים המביאות תורים ובני יונה מועברות לסוף התור, ומקדימים בהקרבת הקרבנות את אלו שמביאים הרבה בשר. בלשון הגמרא בשבת "מתוך ששיהו קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום" (נה:). יתכן שמציאות עגומה זו היא בעצמה פועל יוצא של הזנחת המשכן והניתוק ממנו, המאפשר לבני עלי לנהוג במשכן כבנחלתם הפרטית, כאחוזת כהנים.
כשם שהעם כולו שקוע בפרטיותו ובנחלתו, כך הכהנים שקועים בניצול הכח שניתן להם בנחלתם. חז"ל ביומא (ט.) אומרים: "מפני מה חרבה שילה? מפני שהיו בה ב' דברים, גילוי עריות וביזוי קדשים". בתוכחת איש הא-להים נאמר: "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי" (שמ"א ב', כט).
אך בנוסף לכך, מאוד יתכן כי המציאות הזו עצמה היא חלק מן הסיבה המרחיקה את האנשים מעליה למשכן שילה, ולכן הם אינם פוקדים את המקום ולא עולים לרגל.
בית מיכה לעומת המשכן בשילה
מעבר לנימוקים שהבאנו בסעיף הקודם לכך שלא פקדו את משכן שילה, נשאלת השאלה איך בית הא-להים של מיכה מהווה מקום כל כך משמעותי עד כדי כך שכל מי שמגיע להר אפרים מגיע לביתו של מיכה, בעוד אין עולים לרגל לשילה.
נחזור לנעשה במשכן בשילה (שמ"ב ב', יא-כו). מעבר לשתי הסיבות המובאות לחורבן המשכן בשילה בגמרא ביומא (גילוי עריות ובזיון קדשים), יש להתייחס לנקודה נוספת. כשחוטפים את הבשר מיד עולי הרגלים הבאים להקריב קרבנות, וכשמעבירים את היולדות המביאות קרבן קטן לסוף התור, מעבר לביזוי הקדשים, ישנה פגיעה מאוד משמעותית באנשים עצמם במישור שבין אדם לחברו, ובפרט כשהאווירה המתוארת בפסוקים מתארת התנהלות פוגענית כלפי הבאים אל המשכן. וכך הכתוב אומר:
"וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (שמ"א ב', יג).
יש דו שיח בין הכהנים המחזיקים את המשכן לבין מביאי הקרבנות – האם יקריבו את הקרבן כהלכתו בסדר הנכון והראוי כבקשת מביאי הקרבנות, או שלא לפי הסדר ויחטפו בחזקה את הבשר לפני הקטרת החלב.
בהמשך הכתוב מתאר את ביקורתו של עלי:
"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה': אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים" (שמ"א ב', כב-כו).
בדבריו מחלק עלי בין "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹהִים", כלומר, בבין אדם לחברו השופט יעניש את החוטא, אבל "אִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ": בבין אדם למקום אין מי שיתפלל בעבורו.
ר' יוסף קרא כותב בפירושו:
"לפי שאמר למעלה "אם יחטא איש לאיש ופללו -להים ואם לה' יחטא מי יתפלל לו (לעיל כה), שיש לך אדם שטוב לבריות ולא לשמים, אבל שמואל טוב לשמים וטוב לבריות" (שמ"א ב' כ ד"ה והנער שמואל).
הכתוב מעמיד את שמואל לעומת עלי וחפני ופנחס, והנושא המבדיל ביניהם הוא היחס שבין אדם לחברו – בני עלי חפני ופנחס, וגם עלי עצמו, מעצימים מאוד את הסוגיה של בין אדם למקום בהשוואה ליחסם בין אדם לחברו, ואילו שמואל הולך וגדל גם עם ה' וגם עם אנשים.
יתכן כי הזיקה הכל כך מעוותת של הארון אצל עלי ובני עלי, האמונה כי הארון הוא זה שיושיע את ישראל מבלי שהדבר מחייב את תיקונן של מידות בני ישראל, גם היא מצביעה על הפער הגדול שבין ההתנהלות "בין אדם למקום" ובין ההתנהלות "בין אדם לחברו"[3].
כעת נחזור להתבונן בעניינו של פסל מיכה.
הגמרא בסנהדרין (קג:) שאלה מפני מה לא זכה מיכה לחלק לעולם הבא, וענתה "מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים". בהמשך מספר רבי נתן: "והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים".
מעבר לעובדה שהכתוב מציג את שמואל כניגוד לבני עלי, חז"ל מציגים את הכנסת האורחים המורחבת בבית הא-להים של מיכה, ואת היחס המיוחד לעוברי דרכים המתקבלים שם בסבר פנים יפות. על כן יש ניגוד בין שילה לבין בית עלי, ולא רק בכך שיש משכן על כליו וכל חלקיו ועובדים לה' על ידי כהנים אמתיים, ואילו בבית הא-להים של מיכה יש פסל, מסכה, אפוד ותרפים וכהנים שאינם בני לוי.
אך ישנו ניגוד נוסף בשילה. בני עלי פוגעים בעולי הרגלים, חוטפים בחוזקה בשר, ומשאירים את היולדות עם קיניהן בסוף התור, ואילו בבית מיכה המקום מצטיין במערכת היחסים המיוחדת להולכי דרכים, לאורחים ולכל מי שנכנס לשם.
בשני המובנים הללו עומדים בית הא-להים של מיכה ומשכן שילה זה לעומת זה, והמדרש מתאר את העשן של שניהם מתערב. על כן מובן מסיבה נוספת מדוע פקדו מאוד את בית הא-להים של מיכה, ומדוע לא הגיעו כלל למשכן לאורך תקופת השופטים.
בשולי הדיון לגבי מיקומו של פסל מיכה על פי פשט הפסוקים ועל פי דעה מרכזית בחז"ל, אומרת הגמרא במסכת פסחים (קיז.) "פסלו של מיכה עומד בבכי". רש"י על אתר מפרש שזהו המקום שבו עמד הפסל בימי דוד.
'בכי' אינה נזכרת בתנ"ך. בבוכים (שופטים ב', א-ה) הוכיח מלאך ה' את בני ישראל על כך שלא נתצו את מזבחות העבודה הזרה. אם מזהים את בכי עם בוכים, הדבר מתאים לעובדה שהייתה תוכחה דווקא במקום הזה אם אכן עמד בו פסל מיכה.
מעניין כי פרופ' יהודה אליצור בביאורו ובפירושו דעת מקרא (שופטים ב', א) כותב על בכי – "מקום בהר בסביבות בית אל". אין זיהוי מדויק של המקום, ואנו לא יודעים מה זיקתו למקום המזוהה כ'גרב' מערבית לתל שילה? על פי פשט הפסוקים בוכים קרובה לגלגל, ועל כן לכאורה אין קשר ישיר בין בוכים לבכי.
גם צריך עיון גדול, הרי בפשטי הפסוקים עמד הפסל בדן, ואיך יתכן כי הוא עומד בבכי?!
ישנם מפרשים שלא פירשו את הביטוי בכי כמבטא שם מקום כדעת רש"י. הרשב"ם כתב שפסל מיכה והאווירה מסביבו היו במצב של בכי, וזוהי לשון סגי נהור שמשמעותה שמחה, אלא שחז"ל לא רצו לומר דבר טוב על עבודה זרה, ולכן כינוהו לגנאי.
הרא"ם הורביץ כתב שהוא לשון "יתאבכו עשן" כדעת הפסיקתא רבתי, שפסלו של מיכה עומד בגרב, ובית המקדש היה בשילה, ושני העשנים מתאבכים ועולים לשמים.
במשנה בסוף מעשרות ישנו מקום בשם בעל בכי, וכך במשנה שם: "שום בעל בכי ובצל הריכפא פטורים מן המעשרות ונלקחים... בשביעית". מבאר שם רבי עובדיה מברטנורא שזהו שום הגדל בהר הלבנון, שכן בערבית קורים ללבנון "בעל בק", והמלאכת שלמה כותב שזהו שום של בעל בק. ולפי זה יתכן שהפסל עמד בבעל בק לא רחוק מאוד מדן.
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ה עורך: בנימין פרנקל |
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)