תולדות עבודת ה' במזבחות | 47 | איסור הבמות | 24

לאחר עיסוקנו במעמדו של המשכן מחורבן שילה ועד בניין הבית, תוך התייחסות לגלגל, לנוב ולגבעון, ברצוננו להתייחס למעמד הארון בפרק הזמן המקביל.

 

תחנותיו השונות של הארון

א.       בערי פלשתים – במערכה באבן העזר נשבה הארון על ידי פלשתים, ושהה ב"שדה פלשתים" שבעה חודשים (שמ"א ו', א). הארון סבב את הערים אשדוד (בבית דגון), גת ועקרון ובכל מקום הוא המית אנשים רבים ואת האחרים היכה בטחורים. לבסוף מחליטים הפלשתים להחזיר את הארון למקומו – לגבול ישראל.

ב.       מפלשתים לבית שמש – הארון נשלח מן הפלשתים בעגלה חדשה וצמד בקר המגיעים לבית שמש. בעקבות ראיית ארון ה' מוכים אנשי בית שמש מכה גדולה – "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" – ומשם שולחים את הארון לקריית יערים אל בית אבינדב בגבעה ומקדשים את אלעזר בנו לשמור על ארון ה'. אין התייחסות בפסוקים למשך הזמן שהארון שוהה בבית שמש. יש להניח כי עם ראיית הארון הייתה המגפה, ומיד אחר כך הועבר הארון לקריית יערים.

ג.        בקריית יערים – הדעה המקובלת היא כי הארון היה בקרית יערים עשרים שנה –

"וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל  בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'"         (שמ"א ז', ב).

לגבי חישוב עשרים השנים הללו; ידוע לנו כי עם הגיעו לירושלים, דוד מתבסס בעיר ומעשהו הראשון הוא העלאת הארון מקריית יערים לעיר דוד, כך שהדבר מתרחש בוודאי בראשית ימי מלכותו בירושלים. על כן ניתן להציע כי עשרים שנות קריית יערים מתחלקות כך: 13 השנים המקבילות להימצאות הבמה הגדולה בנוב הן שנות שלטונם של שמואל ושאול. 7 השנים הבאות המקבילות לתחילת הימצאות הבמה הגדולה בגבעון הן שנות שלטון דוד, המולך על שבט יהודה בחברון. בתום עשרים שנה, מעלה דוד את הארון לירושלים, אל עיר דוד.

ד.        בית עובד אדום הגתי – דוד מעלה את הארון מקריית יערים לעיר דוד. בעלייתו שמט הבקר את הארון, ועוזה שמיהר לאחוז בארון הומת בידי ה'. דוד מטה את הארון אל בית עובד אדום הגתי ושם הארון שוהה שלושה חודשים. הכתוב מעיד כי ה' ברך את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון הא-לוהים.

ה.       עיר דוד – לאחר שרואה דוד את הברכה בבית עובד אדום הגתי הוא מעלה את הארון לעיר דוד ומניחו באוהל שהקים, ומיד אחר כך – "וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים" (שמ"ב ו', יז). הכתוב אינו מציין את זמן שהות הארון בעיר דוד. על פי חז"ל ניתן להסיק כי מדובר בפרק זמן המקביל לתקופה שהתחילה בחורבן שילה והמשיכה לאורך ימי הבמה הגדולה; 13 שנה בנוב ו-44 שנה בגבעון, ובסך הכל – 57 שנים שמהחורבן ועד תחילת בניין בית ה'[1].

על פי חשבוננו, לאורך כל התחנות שמחורבן שילה ועד ההגעה לעיר דוד עברו 21 שנה, ולכן סביר להניח כי הארון היה באוהל שבעיר דוד 36 שנים עד תחילת בניית הבית.

 

כעת נעמוד על משמעות כל אחת מהתחנות.

ערי פלשתים

כפי שהזכרנו, הפלשתים התייחסו באימה וביראה גדולה אל הארון עם הגעתו למערכה באבן העזר, והדריכות והרצינות שהפגינו בעקבות זאת הביאה לניצחונם במערכה. כאמור, הם מביאים את הארון תחילה לאשדוד, למקדשם בבית דגון[2]. מהו טעם הבאת ארון ברית ה' למקדש הפלשתי? מדרש שמואל (י"א, ד) מביא בעניין זה מחלוקת אמוראים:

"רבי יוחנן אמר שכבדוהו, אמרו: יבוא אלוה וישרה אצל אלוה. רבי שמעון בן לקיש אומר: זה נצוח וזה נוצח, יבוא נצוח ויתעבד לנוצח".

מעניין כי היו נוהגים להביא את שלל המלחמה למקדשים; לא במקרה כשדוד בורח מפני שאול ומגיע לאחימלך הכהן בנוב עיר הכהנים, חרב גולית הפלשתי "לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמ"א כ"א, י). בנוסף, חז"ל מבינים כי ארגז פלשתים, עכבריהם וטחוריהם – מקומם בקודש הקודשים הפלשתי. לאחר ששרתו את שאול, הם שמו את כליו בבית עשתרות, במקום המקודש להם. בכל אופן, ההקבלה למכות מצרים באה לתאר את עוצמת המכה ואת משמעותה לגבי הפלשתים. בכל מקום שבו היה הארון: באשדוד, בגת ובעקרון הוא גרם לנזק עצום, לפגיעה בנפש ולמגפה קשה בקרב הפלשתים.

נקודה הראויה לציון היא העובדה שבעקבות המכות הניתכות עליהם, קוראים פלשתים לכהנים ולקוסמים ושואלים: "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה', הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ?". נראה שהם מבינים מיד שהארון הגיע למקום שאינו מקומו הנכון, הראוי והרגיל ויש לשלוח אותו למקומו, והשאלה היא באיזה אופן אמורה להתבצע שליחתו בחזרה. הקוסמים משיבים כי יש להשיבו "אשם", וממשיכים: "וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם" (שמ"א ו', ה). מה פירוש "יקל את ידו מעל ארצכם"? כביכול ישנו כאן עניין גאוגרפי: הארון, נציג א-להי ישראל, הגיע למקום לא לו, לארץ פלשתים, והרי שיש לשלח אותו מן הארץ הזאת.

וכדי לבדוק אם תפיסתם נכונה, ממליצים הכהנים והקוסמים:

"וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה. וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ. וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ" (ז-ט).

מכאן עולה כי פלשתים אינם יודעים לאן להוביל חזרה את הארון ולאן לשולחו, ולכן הם רוצים לבחון בתנאים ה"טבעיים" ביותר, להיכן יפנה. לשם כך לוקחים עגלה חדשה וכן שתי פרות עלות שלא עלה עליהן עול, שמים את בניהם של הפרות בבית, שמים את הארון על העגלה יחד עם כלי הזהב, שולחים אותם ורואים להיכן הן הולכות. כלומר יש כאן מקרה מבחן, ועל פי דרך ויעד הליכתם הם יידעו אם הם צודקים בהנחתם; אם דרך גבולו יעלה בית שמש זה יהיה אכן סימן שהארון הוא זה שגרם את הרעה הגדולה הזאת, ואם לא אז המכה הזאת היא מקרה ואינה קשורה לארון.ואכן הפלשתים עושים כעצת הכהנים הקוסמים: "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ". לאחר שהארון הגיע לבית שמש – "וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא".נראה כי תפיסת הפלשתים היא שיש קשר בין האלוהות לבין שטח שליטתה ואופן הנהגתה. לכל אל ישנו גבול טריטוריאלי המגדיר ומבחין את שטח שליטתו. בהגיע הארון, המייצג את א-להי ישראל, לערי פלשת, הוא חרג משטחו ועל כן החל לגרום לנזקים גדולים מאוד מפני שגבול השפעתו המתוקן של א-להי ישראל הוא בגבולות ישראל. לפיכך, מבינים פלשתים כי יש לבחון כעת האם מעצמו יחזור הארון אל מקומו, אל גבולו הטבעי והראוי. ואכן, כשהארון חוזר לגבולו ולמקומו, סרני פלשתים המבינים את העניין, חוזרים מיד לעקרון.

התפיסה הפולחנית לאומית טריטוריאלית היא כי לכל טריטוריה ולכל עם, יש אל פטרון אדון הנחלה. עמים כובשים העלו קרבנות לא-להי הארץ הנכבשת כדי לפייסם. דוגמה לכך[3] היא קרבן פיוס לאלוהי שעיר שהובא על ידי אמציה אחרי נצחונו הקשה והאכזרי, וכך לשון הפסוקים: "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר: וַיִּחַר אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ" (דה"ב כ"ה, יד-טז).

על הכותים המובאים על ידי מלך אשור לשבת בערי שומרון במקום בני ממלכת ישראל שהוגלו לאשור נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת  מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ" (מל"ב י"ז, כו). "משפט אלהי הארץ" הוא מושג המלמד כי ישנה זיקה בין אל לארצו. זוהי תפיסה אלילית ידועה ומקובלת בעולם העתיק אצל עמים זרים והיא באה לידי ביטוי באופן ברור בתפיסת הפלשתים את נזקי ארון א-להי ישראל בערי פלשת ובהחזרת הארון לבית שמש.

 

בית שמש

יש לבחון מה עשו תושבי בית שמש עם הארון שהופיע לפניהם, ומהי משמעות הקרבן שהקריבו.

היחס לארון

כך היא לשון הפסוקים בשמואל א:

"וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת... וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה. וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ"                                (ו', יג).

לכאורה תמונת המציאות מובנת למדי. אנשי בית שמש אינם מצפים לדבר, והם עסוקים בקציר חיטים בעמק. כאשר הם נושאים את עיניהם הם רואים את הארון, והכתוב טורח לציין כי הם שמחים לראותו[4]. בהמשך נאמר כי בעקבות ראיית הארון מכה ה' בעם "שבעים איש חמישים אלף איש". יש להניח כי בעצם ראיית ארון ה' היה חטא גדול מאוד המבטא את העובדה כי בני ישראל טרם תיקנו את יחסם לארון ה'. נראה כי למרות מה שקרה במערכה באבן בעזר והנזקים הגדולים שנגרמו לפלשתים במשך שבעה חודשים, עדיין קיימת מידה של זלזול בארון ה'.

מה היה החטא בראיית ארון ה'

הגמרא בסוטה (לה.-לה:) שואלת: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' – משום דראו, ויך?". הנחת השאלה כי אין מדובר בראייה תמימה ופשוטה אלא ראייה שיש בה מידה של זלזול ובזיון[5]. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים כיצד להבין את שקרה בראיית אנשי בית שמש את ארון ה': "רבי אבהו ורבי אלעזר – חד אמר קוצרין ומשתחווין היו" – כלומר עם בוא ארון ה' עליהם, לא הפסיקו ממלאכתם אלא כיבדו אותו תוך כדי שהמשיכו בקציר החיטים. ו"וחד אמר מילי נמי אמור" – אף אמרו מילות זלזול ביחס לארון. הגמ' ממשיכה: "מאן אמרייך דאמריית ומן אתא עלך דאתפייסת", כלומר – "מי הכעיסך כשכעסת, ולא הצלת עצמך מן השבי, ומי פייס אותך עכשיו כשנתרצית לבוא מאלייך". על פי הבנה זו, מדובר בדברי זלזול וחוצפה כלפי הארון.

במפרשים מצינו בעניין זה גישות שונות. המלבי"ם מדבר על מיעוט יראה וכבוד, וכך הם דבריו –

"ראיה שאחריו בי"ת מורה על השגתה והפלאה בדבר וההשכלה במהותו, כמו (שמות ב, יא) וירא בסבלותם, ובא לרוב על ענינים הגיונים, ואל אראה ברעתי (במדבר יא, טו), וראה בטוב ירושלים (תהלים קכח, ה), ור"ל שהביטו בו יותר מן הראוי ממיעוט היראה והכבוד".

לעומתו, מבין רד"ק כי אף פתחו אותו וראו מה שבתוכו –

"עד שמרוב שמחה פרצו לראות בארון ופתחו וראו מה שבתוכו לפיכך נענשו כמו שכתוב 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו' (במדבר ד, כ)... והנכון מה שפירשנו שפתחו אותו וראו מה שבתוכו לפיכך אמר בארון ולא אמר ארון".

ואילו רבי יוסף קרא כותב: "ראו שהיה מגולה ולא אחד מהן היה נותן לב להביא בגד כליל לכסותו". ייתכן כי רבי יוסף קרא הבין שהארון היה מגולה, כלומר ללא כפורת וכרובים. האם הכפורת והכרובים נותרו אצל פלשתים? לכך אין הוא מתייחס. לפי דעתו, עצם העובדה שהוא היה מגולה, חייבה אותם לכסותו, והעובדה שלא עשו כן מלמדת על מידה של זלזול בכבוד הארון. כאמור, לפי רד"ק, מרוב שמחה פתחו את הארון לראות מה יש בתוכו. ברור כי לפיו מדובר בכפורת וכרובים שהוסרו על מנת שיוכלו להציץ פנימה. דיוקו מן המילים "כי ראו בארון".

לענייננו, איך שלא נפרש באופן מדויק את הראייה בארון ה', הרי שהיה בה מידה של זלזול, חוסר כבוד או בזיון של הארון ועל כן הם נענשו. הנחת היסוד לגבי איסור ראיית ארון ה' היא כי שכינה שורה על ארון ה', וממילא אסור להביט עליו. כך הוזהרו בני קהת: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד', כ), וכך מעידה התורה במקום אחר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג, כ).

"שבעים איש חמשים אלף איש"

לא ברור מהו היחס בין שני המספרים. בכל מקרה חמשים אלף איש שנהרגים בעוון ראיית ארון ה' זהו מספר עצום, וברור לחלוטין שבעיר בית שמש של אותם הימים אין חמישים אלף איש, והדברים דורשים ביאור.

חז"ל בסוטה (לה:) עומדים על חוסר הבהירות שבציון מספר הנפגעים –

"רבי אבהו ורבי אלעזר: חד אמר שבעים איש היו וכל אחד ואחד שקול כחמישים אלף איש, וחד אמר חמישים אלף איש היו וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין".

המלבי"ם מפרש כי מדובר על שבעים איש מתוך חמישים אלף איש וכך דבריו:

"נראה שכלל הקיבוץ שם היה חמשים אלף איש ומתו מהם שבעים איש. ושעורו: ויך שבעים איש מחמשים אלף איש; כי מ"ם היחס נופל פעמים הרבה, כמו אלחנן בן דודו בית לחם (ש"ב כג, כד), וכדומה, וחסר מ"ם היחס, להורות שכולם נצטערו על מיתת אחיהם ונדמה להם כאילו נוגעו כולם".

האברבנאל מתייחס למספר שבעים וחמש איש כפשוטו, אך מבין שזהו מספר ההרוגים הכולל בגין הארון –

"ויקשה עוד למה אמר 'שבעים איש חמישים אלף איש' והיה ראוי שיאמר חמשים אלף ושבעים איש, ואיך במקום קטן כזה מתו אנשים רבים כל כך, והוא נפלא מאוד. והנכון אצלי, שלא מתו באנשי בית שמש כי אם שבעים איש לבד... ואמנם החמישים אלף איש שזכר הוא מספר ההרוגים אשר מתו בסיבת הארון אם בערי הפלשתים ואם בבית שמש שהיו כולם חמשים אלף איש, וראה הכתוב להודיע זה כאן לפי שהשלים בזה סיפור עניין הפלשתים וביאת הארון, והשלים להודיע פלאות הארון וכל המתים שמתו בסיבתו; ויהי בי"ת – באנשי בית שמש, שימש מקום עם כמו 'ברכבו ובפרשיו' (שמות יד, יט)... ויהיה גזירת הכתוב (היינו, מבנהו) במה שאמר חמשים אלף איש, יאמר: 'ויך באנשי בית שמש', רוצה לומר, היכה עםאנשי בית שמש, היתה ההכאה כולה חמשים אלף איש, כי היתה ההכאה מהפלשתים שזכר למעלה ועם אנשי בית שמש שגם כן מתו בסיבת הארון, היו כולם חמשים אלף איש. והוא פירוש מחוור מאוד להינצל מרוב הספקות האלה".

משמעות הקרבן

מעבר לעניין הארון, הכתוב מתאר "ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה'" וכן "ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'". כלומר את ארון ה' ואת הארגז אשר אתו ובו כלי הזהב שמו על האבן הגדולה, ולידה הקריבו קרבן. ברור שבפרק זמן זה ישנו היתר במות, ולכן אין כל בעיה בעצם הקרבת הקרבן. במאמרו הנזכר, טוען הרב יואל בן נון כי היות ובית שמש נמצאת בגבול נחלת יהודה, הרי שהם התייחסו אל המקום, בדומה לפלשתים, כגבול נחלת ה', והקימו מעין מקדש פתוח על האבן הגדולה, כעין מצבת גבול, ובכך אימצו במידת מה את התפיסה הפלישתית.

סיומו של הפרק הקשה נחתם בסיפור עלייתו של הארון מבית שמש לקריית יערים, ובהקדשת אלעזר בן אבינדב לשמור עליו.