תולדות עבודת ה' במזבחות (נג) – איסור הבמות (ל)

  • הרב יצחק לוי

 

בשיעור זה, נשלים את העיון בדעות התנאים לגבי היחס בין מנוחה לנחלה. לאחר מכן, נבחן את מבנה המשכן בנב ובגבעון האם הוא זמני כבמשכן או שיש בו משהו מן הקביעות כבשילה.

 

דעות התנאים ביחס למנוחה ונחלה

דעת רבי שמעון "שילה היא נחלה"

נתחיל בהשלמת דעתו של רבי שמעון, "שילה היא נחלה". לא ראינו בפסוקים זיקה כל שהיא בין נחלה ובין שילה. הגמרא בזבחים (קיט:) מעלה אפשרות כי הזיקה בין נחלה לשילה מובנת אם נפרש כי נחלה הכוונה שחילקו בשילה את נחלותיהם כמפורש "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם" (יהושע י"ח, י), היות ובתחילת הפרק (שם, ב) מוזכרת חלוקת נחלתם של השבטים, זוהי ככל הנראה המשמעות של החלוקה.

דעת תנא דבי ר' ישמעאל "זו וזו שילה"

לפי דעה זו היתר הבמות הוא רק עד זמן שילה, ואין כתוב המלמד שהותרו הבמות בתקופה בין שילה ובין ירושלים.

"ומכל מקום היה היתר לאחר מכן שלשיטה זו אין מבינים את המושג נחלה במובן של דבר שאין לו הפסק (כשיטת האומר שאף לאחר חורבן בית המקדש היה היתר לבמות שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא. מגילה י. רש"י)"[1].

דעה זו חולקת על משנתנו. באופן בסיסי רבי ישמעאל סובר שגם קדושת שילה וגם קדושת ירושלים פקעו עם חורבנן. בהמשך, שואל השפת אמת איך הותרו הבמות בנב וגבעון על פי דעה זו, והוא תולה זאת בכך שבנב ובגבעון לא היה הארון.

דעת רבי שמעון בר יוחאי "זו וזו ירושלים"

לפי דעה זו, גם בזמן שילה הותרו הבמות ובמשך כל התקופה עד לבניין בית המקדש הותרו הבמות.

הסבר המחלוקת[2]

ייתכן להסביר את הדעות השונות כך[3]:

רבי יהודה ("מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים") בא למקם את שילה וירושלים על רצף היסטורי אחד, ושילה היא שלב ביניים לקראת ירושלים. נדגים זאת:

  1. עניין זה נכון גם מבחינת מבנה המשכן. שילה היא "אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן", שלב מתקדם ביחס ליריעות והקרשים שבמשכן, ושלב לפני בית ה' הבנוי מאבנים ומחופה בעצים.
  2. העניין נכון גם מבחינת תקופת השופטים בכלליותה – תקופת ביניים של הנהגה שבטית ולא כללית; ההתגלות הא-לוהית חלקית, ופרט לדבורה הנביאה, אין נביאים ואין חזון נפרץ. תקופה זו מהווה הכנה לקראת תקופת המלוכה – הנהגה אחת המאפשרת לאחד את כל השבטים כולם.
  3. גם מבחינה רוחנית בתקופת שילה יש עבודה זרה לאלים אחרים, עבודה בשיתוף לה' ולאחרים, וגם עבודת ה' באמצעים פסולים.

בכל המובנים הללו שילה היא מנוחה, שלב ביניים לקראת הקומה הבאה – ירושלים, קומת הקבע. ירושלים כנחלה היא קומה שנייה גבוהה ושלמה יותר, הן מצד שלטון המלכות המרכזי, הן מצד ההתגלות הא-לוהית (נבואת שמואל ואחריו גד ונתן הנביאים), והן מצד ההגעה למקדש לבית ה' למקום מרכזי קבוע שאחריו אין עוד היתר במות.

לעומת דעה זו, ייתכן כי רבי שמעון, הסובר "מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה", אינו רואה את היחס בין שתי הערים בפרספקטיבה היסטורית, אלא מתייחס לכל מקום באופן עצמאי לפי מהותו. שילה, השייכת לנחלת יוסף והקשורה במהותה לדמותו של יוסף, אכן מייצגת את המציאות הזמנית ולא הקבועה, הראשונית במהותה, וירושלים בנחלת בנימין בגבול יהודה מייצגת את המציאות הקבועה.

ייתכן שהמילה "מנוחה" מניחה שלפניה ישנו מסע, והמנוחה היא קצה המסע, בעוד המילה "נחלה" מתייחסת למצב של קביעות ואחיזה במקום בדרך קבע.

שתי הדעות האחרות מבטאות שני מצבים הפוכים. לפי דעת תנא דבי רבי ישמעאל, עקרונית, משילה ואילך קיים איסור במות. כבר בניית המשכן אוסרת כל אפשרות של עבודה מחוצה לו, ולכן עקרונית אין מקום לעבודה גם מחוץ למקום המשכן הזמני.

ואילו לפי דעת רבי שמעון בר יוחאי, העמדה הפוכה בקצה השני, רק בהגעה לירושלים ישנה קביעות, וכל מה שעד אליה הוא זמני, מה שמאפשר לעבוד בבמות פרטיות כולל בשילה.

נחדד מעט את ההבנה הזאת. ייתכן כי גם לדורות יש עניין במרכיב במקדש שאינו קבוע אלא זמני. על פי דעה זו, שילה, הבנויה אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, עם כל משך הזמן הארוך של נוכחות המשכן בה (369 שנה לפי בעל סדר עולם רבה), מבטאת את המציאות הזמנית באמצעות היריעות. עדיין היא נקראת "נחלה" מפני שבה נעשתה חלוקה הנחלות לשבטים.

עמדנו על הסכנה הגדולה בראיית מקום השראת השכינה כמקום קבוע, כסוג של "תעודת ביטוח" שה' אתנו בכל מצב: הן ביחסים של בני עלי אל הארון, והן באופן שבו ירמיהו פונה בסוף ימי בית ראשון לעם ישראל ומציג את חורבן שילה בגין התפיסה הרוחנית "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז', ז) – ההיסמכות על עצם קיומו של המקדש הקבוע שהוא יגן עליהם, בלא כל זיקה, אחריות ומחויבות למעשיהם.

ייתכן כי ישנו ביטוי לזמניות גם במקדש עצמו – במצב תנוחתם של בדי הארון בבית ה': "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מל"א ח', ח)[4]. אחת ההבנות בפסוק היא שהבדים המשמשים לנשיאת הארון הוארכו כביטוי לרצון לקביעות, כהיפוך של הניידות. לא במקרה, בשונה מכל הכלים האחרים בעלי הבדים (השולחן, מזבח הזהב ומזבח הנחושת), רק לגבי כלי אחד התורה אומרת "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כ"ה, טו). איסור הסרת הבדים מן הארון אכן נמנה על ידי חלק מן הראשונים כאיסור לא תעשה.

בעומק, ניתן לומר כי הבדים הם חלק אינטגרלי מן הארון ולא אביזר עזר המסייע לנשיאתו, כפי שקורה בשולחן, במזבח הזהב ובמזבח הנחושת. הסיבה להיותם צמודים באופן מוחלט אל הארון היא הדגשת זמניותם, הצורך להיות מוכנים ליציאה מקדש הקדשים בכל רגע ורגע. גם העובדה שהכרובים בדמות ציפור באה להדגיש את המעוף והיעדר הקיבעון.

לפי זה, שילה באה לבטא את מהות הזמניות עצמה, בחינה הראויה להישמר גם בבית ה' הקבוע, ואילו ירושלים מבטאת את מהות הקביעות גם בעובדה שבחירתה נצחית ואין אחריה היתר במות, גם במובן חומרי הבנייה אבנים בקירות ובתקרה המבטאים את קביעותה, וגם את ה"מנוחה" – ההבנה כי כביכול השכינה הגיעה כביכול ליעדה הסופי, לתחנה העליונה והנצחית "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהילים קל"ב, יד).

 

מה הייתה צורת מבנה המשכן בנב ובגבעון?

במקראות

לגבי התחנות האחרות של המשכן הדברים ברורים: המשכן במדבר וככל הנראה גם בגלגל היה מבנה המשכן המוכר לנו מפרשת תרומה, קרשים ועליהם יריעות. מאידך גיסא מפורש בפסוקים, הן במלכים והן בדברי הימים כי בבית ה' בירושלים ישנן אבנים וציפוי עץ. המשכן בשילה בנוי אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.

האם המציאות בשילה ממשיכה להתקיים גם בנוב ובגבעון עד חנוכת בית ה' בירושלים או שחוזרים לקרשים וליריעות שהיו בגלגל? הכתובים כלל אינם מתייחסים לסוגיה זו[5], ומצאנו בכל זאת מספר כינויים לגבעון: "משכן ה' בבמה" (דה"א ט"ז, לט), "משכן ה' אשר עשה משה במדבר" (דה"א כ"א, כט), "אוהל מועד הא-לוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר" (דה"ב א', ג), "אוהל מועד" (דה"א א', יג), "משכן אוהל מועד" (דה"א ו', טז), "במה גדולה" (מל"א ג', ד).

ישנם ארבעה פסוקים נוספים שבהם גבעון לא מוזכרת מפורשות, והכתובים ניתנים להתפרש בכמה פירושים: "בית ה'" (שמ"ב י"ב, כ), "משכן בית הא-לוהים" (דה"א ו', לג), "בית ה' בית האוהל" (דה"א ט', כא-כג).

בכל השמות הללו אין רמז למשהו קבוע, אלא ככל הנראה למשכן זמני. במידה והביטויים מכוונים לבמה בגבעון, ייתכן כי הם רומזים למבנה – אך דומה שמאוד קשה להכריע על פי הפסוקים האם גבעון היא מבנה כמו בשילה או כמו במדבר קרשים ויריעות. בהיעדר אמירה ברורה בפסוקים, ננסה להתבונן בדעת חז"ל בעניין.

בדברי חז"ל[6]

במשנה בזבחים נאמר על משכן שילה: "כי לא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן והיא הייתה מנוחה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה" (י"ד, ו-ז), ובהמשך: "באו לנב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל". כאן אין כלל התייחסות למבנה המשכן בנוב ובגבעון.

הגמרא בזבחים אומרת:

"תנו רבנן ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת, ימי אוהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שבע שכבשו ושבע שחלקו, ימי אוהל מועד שבנב ובגבעון חמישים ושבע. נשתיירו לשילה שלוש מאות ושבעים חסר אחת"         (קיח:).

המקום מוגדר כאוהל מועד, ובפשטות הכוונה היא שישנו אוהל הדומה במתכונתו למשכן במדבר, כלומר, קרשים ויריעות.

בסדר עולם רבה נאמר: "בתחילת אלו העשרים שנה הביאו את אוהל מועד לנב, ואף על פי שהיה ארון ה' בקריית יערים, בנב היו מקריבים כל י"ג שנה ושבע שנים בגבעון" (פרק י"ז). ועוד שם "בברוח דוד מפני אבשלום החזירו את הארון למקומו. אבל אוהל מועד שעשה משה במדבר, ומזבח הנחושת שעשה בצלאל ומנורה ושולחן ואש שירדה בימי משה היו בבמה בגבעון" (פרק י"ד). וכן מובא בילקוט שמעוני (שמ"א כ"ח, רמז קלט), ועל כן בפשטות בנב ובגבעון ישנו אוהל מועד ולא מקדש.

בדברי הראשונים

הסמ"ג בעל ספר מצוות גדול כותב: "כשמת עלי חרב שילה ובאו לנב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב נוב ובאו לגבעון ומגבעון באו לבית העולמים" (מצוות עשה קס"ג). משתמע כי בנוב היה מקדש, אך לא כתוב מה היה בגבעון. הרמב"ם[7] בהלכות בית הבחירה פוסק: "...וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש" (א', ב'). מלשון שניהם משמע שמדובר על בניין אבנים, כמבואר ברש"י בפסחים "באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה" (לח:).

אך מאידך גיסא, התוספות ישנים ביומא אומרים "נב וגבעון היה ממש משכן שלא מצינו שהיה לו בית של אבנים למטה" (מד. ד"ה שילה). והרמב"ן בפירושו (שמות כ"ג, יט) מבין כי רק בשילה ובבית עולמים היה בית אבנים מה שאין כן בנוב ובגבעון. כך גם מביא הרד"ק (שמ"א ז', ה), ורבי עובדיה מברטנורא (זבחים י"ד, י).

יוצא כי ישנה מחלוקת ראשונים יסודית לגבי שאלת מבנה המשכן בנוב ובגבעון. דומה שאפשר לתת משמעות עקרונית למחלוקת בין הראשונים בהתבוננות בפרק הזמן שבין שילה לירושלים, בין מנוחה לנחלה.

ייתכן כי הראשונים הסוברים כי מבנה נוב וגבעון הוא כמו במדבר, סוברים כי שילה הייתה תחנה משמעותית מאוד, אבל אחר כך יש נפילה משמעותית הבאה לידי ביטוי בהיעדר נוכחות הארון במשכן, ובהיעדר התייחסות לבמה הגדולה כבמה ציבורית ברמה הלאומית (לא מוזכרים בקשר לבמת נוב או גבעון אירועים לאומיים משמעותיים).

הראשונים הסוברים כי המבנה של נוב וגבעון דומה לשילה (אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן)[8], מבינים כי משילה ועד ירושלים ישנו רצף רוחני של המשך והתקדמות הבא לידי ביטוי בקביעות המבנה. קשה לנו לראות במה תפיסה זו באה לידי ביטוי בפועל.

ההבדל המהותי בין נב וגבעון ובין הגלגל הוא במנהיגות – בזמן הגלגל עם ישראל עסוק עדיין בכיבוש ובהתנחלות, ואילו בתקופת נוב המנהיגים הם שמואל ושאול, ובגבעון המנהיג הוא דוד. בשיעור הבא נעיין במושגים במה קטנה ובמה גדולה ובהבדלים ביניהם, ונמשיך בתיאור המציאות הרוחנית בפועל כפי שהיא מתוארת בפסוקים בתקופת נב וגבעון.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 



[1]   המפרש בעיונים בזבחים קיט במהדורת שטיינזלץ.

[2]   הבאנו כאן את שתי הדעות האחרונות – דעת תנא דבי רבי ישמעאל "זו וזו שילה", ודעת רבי שמעון בר יוחאי "זו וזו ירושלים" – בתמצית הקיצור, ויש לעיין בזיקה בין דעות אלו לסוגיה עד כמה ביחס לירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא או שלא קדשה לעתיד לבוא. דבר זה זוקק עיון נרחב, ואין בכוונתנו להאריך בכך במסגרת זאת.

[3]   עיון זה נעשה מתוך ליבון משותף עם ידידי הרב יוני גרוסמן.

[4]   עסקנו בהרחבה בסוגית בדי הארון ובמשמעויות הרוחניות שלהם בשיעורינו על המקדש בשנת תש"ע.

[5]   בתיאור המשכן בבריחת דוד אל אחימלך בנוב (שמ"א כ"א), וכן בהריגת שאול את אחימלך ושמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד (שם כ"ב), אין כל התייחסות למבנה המשכן.

[6]   המקורות בסעיף זה מובאים במאמרו של הרב איתן שנדורפי "נוב וגבעון – מקדש או משכן" (מעלין בקודש יז, אדר התשס"ט עמוד 22-11).

[7]   הרב איתן שנדורפי דן בהרחבה בניסיון ליישב את דעתו של הרמב"ם ולא נאריך בכך כאן.

[8]   וקל וחומר אם משהו יסבור כי המילה 'מקדש' ברס"ג וברמב"ם מדברת על מבנה קבע כמו בבית ה' של שלמה.