תולדות עבודת ה' במזבחות | 55 | איסור הבמות | 32

בשיעור זה נמשיך לבחון את המעשים הפולחניים שנעשים מחוץ למשכן הנמצא באותן שנים תחילה בנב ולאחר מכן בגבעון.

 

בניין המזבח על ידי שמואל

בסיום הפרק הדן במהפכה שאותה מוביל שמואל בביעור העבודה הזרה, הכתוב מסכם את פועלו של שמואל כך:

"וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'"                 (שמ"א ז', טז-יז).

תחילה, הנבואה מחדשת ששמואל אינו יושב במקום אחד אלא שופט את ישראל במקומות מגוריהם; על פי הכתוב, סבב זה חוזר על עצמו מידי שנה בשנה בכל מקום ומקום[1].

שמואל שב דרך קבע לעירו רמה, מקום מגורי אבותיו וביתו הקבוע, אשר שם שפט את ישראל. הלשון 'שפט' במובנה הרחב מתפרשת כהנהגה ובמובן מצומצם מתפרשת כמשפט וצדק.

חז"ל אומרים בגמרא בשבת (נו.) כי שמואל היה מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם. ייתכן כי מינוי בניו לשופטים בבאר שבע לעת זקנתו מלמד כי גם הוא היה מבקר בה[2].

על פניו, נראה כי הכתוב מציג זה לעומת זה את שמואל הסובב את בית אל הגלגל והמצפה ואת בניו שקבעו את מקומם בבאר שבע. ניגוד נוסף הוא בין שמואל השופט את ישראל בצדק, ובין בניו שלוקחים שוחד "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמ"א ח', ג)[3].

מעניינת הסמיכות בין המשפט למזבח הנלמדת בחז"ל מסמיכות הפרשיות בפרשת משפטים ובפרשת שופטים[4]. הסמיכות מבטאת את העובדה שגם המשפט הוא חלק מעבודת ה'.

מהו אותו "מזבח לה'"? ייתכן שהכוונה לבמה המוזכרת בסיפור חיפוש האתונות של שאול:

"הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה: וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ: וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה"         (שמ"א ט', יא- יד).

ברור שהבמה נמצאת במקום מרכזי בעיר, ובו העם מתכנס ושמואל מברך את הזבח[5]. סביר אם כן, שמקום הבמה הוא מקום המזבח.

 

במה

מהי משמעות הביטוי "במה"?

בתורה, המילה במות מכוונת רק לבמות אלילים: "והשמדתי את במותיכם" (ויקרא כ"ו, ח); "במותיכם" (ויקרא כ"ו, ל), שנסמכו לפסילים; "במות ארנון" (במדבר כ"א, כח); "במות בעל" (במדבר כ"ב, מא).

במות שנבנו לה' אינן נזכרות בתורה בשם זה. גם בספרים יהושע ושופטים לא נזכר הביטוי במה.

הביטוי במובן זה מופיע לראשונה בספר שמואל (שמ"א ט'). הרב הופמן בפירושו (דברים י"ב, ח-יד) מעלה אפשרות כי מנהג הבמות נתפשט רק בשעה שנשבה ארון העדות עם חורבן שילה כשהותרו הבמות, ויש בדעה זו סבירות גדולה.

בפועל, הבמות לעבודת ה' המשיכו להתקיים גם לאחר בניין הבית על ידי שלמה, אף על פי שהם נאסרו מן הדין, גם בימי מלכים צדיקים. זאת עד לחזקיהו, שהסיר את הבמות, ויאשיהו, שהשמיד את כל הבמות בכל הארץ.

לגבי משמעות השם, בעבר רווחה הדעה ש"במה" משמעותה העיקרית היא מקום גבוה[6]. ייתכן שהמיקום הגבוה קשור למנהג עובדי האלילים להקים את בתי הפולחן שלהם במקומות גבוהים (אולי הייתה אמונה בקדושת ההרים והגבעות כמקום מושבם של האלים), מה שגרם לכנות אותם בשם "במה", וממילא נתפשט הכינוי גם לבמות לשם ה'[7]. כך כנראה סבר הרמב"ן, שכתב בפירושו:

"והבמה כענין הר, ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו, כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן..."  (דברים ט"ז, כב).

טור סיני טוען שהמשמעות הראשונה של השם "במה" היא "גופה". לחיזוק דעתו הוא מביא את הראיה שהיו גם בעמקים מקומות פולחן שנקראו בשם במות (למשל בירמיהו "בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם" (ז', לא); בגיא, ולא במקום גבוה).

הוא סובר שאלו ההשתלשלויות המשמעותיות של השם במה: גופה, קבר, ומכאן בית פולחן, הואיל ולדעתו שימשו זבחי מתים יסוד פולחן ראשוני של הבמות. ברור שבפועל המקום שימש להקרבת קרבנות ולכן השימוש בבמה דומה במהותו למזבח שעליו מקריבים קרבנות.

 

הבמה בעיר רמה

כאמור לעיל, בעיר רמה הייתה במה מרכזית, וייתכן שזו צפתה מעל העיר. בהמשך הפרק (שם, כב-כג) מופיע "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה". מכאן שהייתה לשכה השמורה לאוכלי הזבח.

הרד"ק שם כותב על המילה "רמה":

"כל במה בזה העניין וכדומה לו תירגם יונתן 'בית אסחרותא' לפי שהיו זבחי שלמים שהם נאכלין לכל אדם אחר הקטרת החלבים וזריקת הדם והיו עושין אנשי העיר אותו זבח לאכול בבית הבמה אשר עשו אותה לשעה כי היתר הבמות היה באותו הזמן משחרבה שילה והיה המשכן בנב, וכל מקום מאכל קוראין אותו "מסיבה" לפי שהיתה ישיבתם לאכול במסבה..."       (שמ"א ט', יב).

 

המנה שנתן שמואל לשאול

לאחר שהובאו שאול ונערו ללשכה השמורה לבמה וניתן להם מקום בראש הקרואים, ביקש שמואל מן הטבח לשים מנה בצד ולשמור אותה עבור שאול:

"וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא"                                     (שמ"א ט', כד).

נעבור רגע לדיון צדדי בשאלה מהי המנה ששמואל ביקש להכין ולשמור לשאול?

השוק – בהקרבת זבח השלמים, לאחר הטיפול בחלה ובחזה, נאמר "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה: כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ז', לב-לד). השוק ניתן לכהנים על ידי ישראל שמקריב שלמים.

העליה – זהו הבשר שמונח על השוק. במסכת עבודה זרה (כה.) נחלקו התנאים באיזה חלק מדובר[8]:

"רבי יוחנן אומר שוק ואליה. מאי והאליה? דמסמכא שוק לאליה [שסומך השוק את האליה]".

רבי יוחנן דורש כאן חילופי אל"ף בעי"ן. רגלה האחורית של הבהמה מורכבת משלושה חלקים, מלמטה למעלה: ארכובה, שוק וירך. האליה מחוברת לירך הנסמך על ידי השוק, והיא נחשבת לאחד החלקים המובחרים ביותר של הבהמה[9].

"ורבי אלעזר אומר שוק וחזה. מאי והעליה? דמחית לה לחזה עלויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה".

בהקרבת שלמים מניחים את בשר החזה על שוק הימין, ומניפים אותם לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה. "והעליה" הכוונה להנחת החזה על השוק.

"ורבי שמואל בר נחמני אומר: שוק ושופי. מאי והעליה? שופי עלויה דשוק קאי".

השופי מונח על גבי השוק, ומכסה את העצם שעליה (כף הירח הסובב את עצם הקולית).

אלו שלוש הדעות המובאות בגמרא להסביר באופן מעשי מהי המנה שהוכנה על ידי שמואל לשאול.

 

המנה הניתנת בבמה על ידי שמואל לשאול

כאמור, מדובר על זבח שלמים, ועדיין נתן שמואל את השוק והאליה לשאול, שהוא 'זר'. הסיבה לכך היא שמדובר בבמה קטנה, והחיוב להביא חזה ושוק לכהן (וכן להניף) הוא רק במקדש או בבמה גדולה (זבחים קיז:-קיט:).

הראב"ד מסביר כאן, כי אף על פי שזוהי במה קטנה, מאחר שחלקים אלו מונפים וניתנים לכהן במקדש ובבמה גדולה, נתנם שמואל לשאול 'דרך גדוּלה', ביטוי השאוב מעולם הקרבנות[10].

וכך מבאר הרלב"ג על אתר:

"וייחד שמואל מנה יפה לשאול להורות על הגדולה והמלכות ולזה שם לפניו השוק ומה שעליה".

 

קרבן בבית אל

במסגרת משיחת שאול למלך והאותות הניתנים על ידי שמואל הנביא לשאול, נאמר:

"וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם"      (שמ"א י', ג-ד).

סביר מאוד להניח כי בבית אל ישנה במה או מזבח, ושהיא מקום פולחן בעל משמעות לא רק בתקופת האבות (אצל יעקב אבינו) אלא גם בימי שמואל. ממילא ברור מדוע בחר ירבעם דווקא בבית אל כחלופה הרוחנית לירושלים.

כך כותב הרד"ק על 'בית אל' המוזכרת במסעו של שאול:

"הוא לוז שקראו יעקב בית אל; ושם היה המזבח שבנה יעקב ובשעת היתר הבמות היו מקריבים שם; ואותו הבית היה קדוש, והיו באים שם להתפלל בכל זמן לזכות יעקב וכן אמר יעקב: 'יהיה בית א-להים' (בראשית כ"ח, כב).

"ואעפ"י שהדרש יש לו דרך אחרת בזה, זה שכתבנו הוא הנראה לפי פשטי הפסוקים, כי בית אל היה מקום קדוש לעולם ומקום מזבח והיו באים להתפלל שם. והיה מקום הנבואה כמו שנאמר 'וזה שער השמים' (שם יז) ואמר הושע 'ושם ידבר עמנו' (הושע י"ב, ה). ויונתן תרגם 'עולים אל הא-להים' – 'דסליקין למיסגד קדם ה' לבית אל'".

שלושת האנשים מביאם עמם[11]:

א.       שלמים, כנראה כיוון שישנה חיבה מיוחדת לקרבנות אלו, כפי שרבקה מביאה ליצחק כדי עזים (בראשית כ"ז, ט)[12].

ב.       מנחות, שאולי הן לחמי תודה. סביר שהלחם עדיין חולין ולא הוקדש לקרבן.

ג.        נסכים.