תולדות עבודת ה' במזבחות | 71 | איסור הבמות | 48

במסגרת תיאור עבודת ה' של דוד בספר תהילים ראינו כי ההשתחוויה תופסת אצלו מקום משמעותי, וכן ראינו ביטוי לכך בשתי התייחסויות הקשורות בדוד בספר שמואל.

בשיעור זה, בכוונתנו להשלים את העיון במשמעותה הרוחנית של ההשתחוויה.

 

המשמעות הרוחנית של ההשתחוויה

בשיעור הקודם, ראינו איך הגמרא בברכות מבחינה בין קידה, כריעה והשתחוויה. לעומת זאת, בהלכה אנו רואים בהקשר של תפילה מצבים נוספים של כריעה או שחיה.[1]

אף על פי שלכל אחת מהכריעות בתפילה יש טעם משלה, הן קשורות באופן מהותי לעולם הכריעה וההשתחוויה ובחלק מן המקרים הביאורים שניתנו על ידי המפרשים השונים התייחסו אל ענייננו.

 

הכנעה ויראה

הגמרא בברכות דנה בברכות שאדם שוחה בהן-

"תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה.

"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט - כמו שאמרנו. כהן גדול - בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - תחלת כל ברכה וברכה, המלך - כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וגו' קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו (מלכים א ח', נ"ד).

"תנו רבנן: קידה - על אפים, שנאמר: וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ (מלכים א א', ל"א), כריעה - על ברכים, שנאמר: מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו, השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה (בראשית ל"ז, י')                                             (ברכות לד.-לד:).

ומפרש שם רש"י-

"כהן גדול בסוף כל ברכה- כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו"         (ברכות לד:).

העובדה כי האמוראים נחלקו בגדרי השחיה על פי אנשים שונים מלמדת אותנו על מהותה של ההשתחוויה. לשתי הדעות המובאות הדירוג הינו הדיוט, כהן גדול ומלך. הדעות נחלקות כך-

הדיוט- על פי שתי הדעות שוחה בתחילה ובסוף ברכות אבות והודאה.

כהן גדול- לדעת רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא שוחה בסוף כל ברכה. לדעת רבי יצחק בר נחמני שוחה בתחילת כל ברכה.

מלך- לדעת רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא שוחה תחילה וסוף של כל ברכה. לדעת רבי יצחק בר נחמני כיוון שכרע שוב אינו זוקף. הוא מדייק דעה זו מתפילת שלמה עם חנוכת בית ה' בה שלמה קם בסוף התפילה מכרוע על ברכיו. מכאן שכל התפילה במקדש הייתה בכריעה מלפני מזבח ה'.

תנאי בסיסי למלכות מתוקנת הינו מידת הענווה של המלך. לא במקרה אחד התנאים המשמעותיים ביותר בעצם הגדרת מצוות המלך המסכם את פרטי הדינים המיוחדים של המלך הוא שלא ירום ליבו-

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"                                               (דברים י"ז, כ').

דבר זה מתקשר למצווה אחרת של המלך-

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם"   (דברים י"ז, י"ח-י"ט).

המשמעות העמוקה של מלך ההולך עם ספר תורה לכל מקום נועדה לאפשר לו לזכור בכל רגע כי ישנו מלך מעליו. תפקידו של המלך הוא להיות שליח של הקב"ה ולהנהיג את ממלכתו על פי דרך התורה.

משל שניתן בעניין זה נמצא בגמרא בחולין-

"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א', ט"ז) וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!"                                     (חולין ס:).

מדוע עניין המלכות בא לידי ביטוי במשל אודות השמש והירח? השמש הינה מקור האור. הירח אינו מקור אור אלא הוא משקף את אור השמש ומאיר בלילה.

חז"ל המשילו את המלכות לירח. בברכת הלבנה אנו מזכירים בתפילה "דוד מלך ישראל חי וקיים". הזוהר אומר ביחס למלכות "דלית ליה מגרמיה כלום". מלכות בהגדרה אין לה מעצמה דבר.

כל זמן שמלך בשר ודם מתייחס לעצמו כאל ירח, כאל שליח המקבל את כל תוקף שלטונו וסמכותו מגבוה, מלכותו מתוקנת ומתנהגת בענווה הראויה.

אם המלך חושב את עצמו למקור האור הוא בעצם אינו מבין את תפקידו והוא חורג מעבר לשלטונו ומידותיו. מכאן ישנה סיבה וסכנה ממשית שירום לבבו מאחיו.[2]

 

השתחווית דוד

אין הרבה דמויות כדוד המרבה להשתחוות ומבטא בכך את כניעתו יראתו וענוותנותו כמלך. חז"ל תיארו בצורות שונות מידה זאת אצל דוד ונביא כאן מקצת מן המקורות.

תחילה בירושלמי בסנהדרין-

"לא גבה ליבי בשעה שהמשיחני שמואל. ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית. ולא הלכתי בגדולות בשעה שהעלתי הארון. ובנפלאות ממני בשעה שהחזירני למלכות... כגמול עלי נפשי כהן ינקא דנחית ממעי אימיה [כתינוק הזה היוצא ממעי אמו]"                (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד).

בגמרא במגילה-

"כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה - כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה"                                                   (מגילה יא.).

ובמדרש שוחר טוב קמד-

"היה מלך ואמר איני מלך ה' המליכני, והיה גיבור ואמר איני גיבור, היה עשיר ואמר איני עשיר, ירד למלחמה ונצח ואמר לא מגבורתי ניצחתי אלא הוא עזרני הוא הנציחני וניצחתי ויצרני להיות עושה מלחמה וכן הוא אומר "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל" (תהילים י"ח, ל"ג)"               (מדרש שוחר טוב קמד.).

דוד מבטא בהשתחוויותיו הרבות באופן העמוק ביותר איך תפיסתו את מלכותו, את כפיפותו המוחלטת לקב"ה. הכניעה שבהשתחוויה נדרשת מן המלך יותר מכל אדם אחר בגלל עוצמתו ושלטונו הגדול מאוד. על כן, דוד בהיותו מופת למלכות בשר ודם היודעת מתוך ענווה עמוקה את גבולותיה, הוא המשתחווה.

 

הודאה

קיים קשר מהותי בין הודיה להשתחוויה.  דוגמה לקשר זה ניתן לראות בפסוק הבא-

"אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ"            (תהילים קל"ח, ב').

במקדש על כל הודיה עושים השתחוויה, שכל העומד בקומה זקופה ככופר בדבר ואין הודאתו הודאה.[3]

 

להסתופף בצלו

מדרש תלפיות משווה בין השתחוויה בין אדם לחבר לבין השתחוויה לקב"ה-

"משום דהמשתחוה מורה כאילו מסתופף בצלו ואומר "נעניתי עשה בקשתי אעפ"י שאינו ראוי"... כיוון שנכנע לפניו בהשתחויה שהוא נענוע כל גופו מתרכך ליבו ועושה בקשתו בראות גודל שפלותו כל שכן וקל וחומר בהקב"ה שהוא מלא רחמים דכתיב בו "וְאֶת דַּכָּא" (ישעיה נ"ז, ט"ו) אתי דכה שבהשפיל זה גופו בהשתחויה לפניו ימלא רצונו ומושיעו מכל צרה"                    (מדרש תלפיות, ענף ההשתחוויה קח.).

רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (חלק ב' פרק כ"ה) מרחיב בעניין ההשתחוויה ושם הוא מבאר היטב את ההבדלים בין הצורות השונות של שחיה, כריעה, קידה והשתחוויה. מדבריו שם יוצא כי השתחוויה הינה המדרגה העליונה ביותר בה כבר לא נשאר לעובד ה' דרך נוספת לעובדו יתברך. על כן זוהי הצורה העליונה ביותר  בה ניתן לבטא את עבודת ה' בצורה חיצונית.

להשלמת עיון זה, נביא את דבריו היפים של הרב קוק בעין איה ברכות (לד:) המבאר בדרכו המיוחדת את משמעות ההבדלים בין קידה, כריעה והשתחוויה ומתוך ביאור זה תובן המשמעות המיוחדת של ההשתחוויה.

קטו. ת"ר קידה על אפים, כו' כריעה על ברכים כו' השתחואה זו פישוט ידים ורגלים כו'. ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולות אדון כל יוצרו יתברך. הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב' ביטול הנטיות הטבעיות הראויות כולן נכנעות רק לפי המושג ברצות ה' יתברך. והג', ביטול הפעולות כולם, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ה' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ה' עושה זאת, ואין אדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו... אומנם השתחואה היא שחות כללי, מורה הציור האמתי בביטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ה' הגדול, ולא יתכן שום מעשה כ"א בשליטה הצרה של האדם בחוק הטבע. ע"כ ההשתחואה היא פשוט ידיים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה ולגאון, שיביאהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ויושרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשה ה' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד"   (ברכות לד:).

על פי ביאורו השתחוויה הינה המדרגה הכוללת את הקידה ואת הכריעה בביטול כל מעשה האדם. לכן יש בה כניעה הן של הפעולות השכליות (חכמה, בינה ודעת) והן הכרעת הכוחות הטבעיים שלא יטו את לבבו, וכך יש באדם ציור שלם של אמיתתו ית'.

בשיעור זה עסקנו במספר משמעויות של השתחוויה. בשיעור הבא נשלים את עיוננו בסוגיה זאת בבחינת אופן קיומה במקדש.