דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 75 | איסור הבמות | 52

בשיעור זה בכוונתנו להשלים את ההתבוננות בסוגית ההשתחוויה. נתחיל בבחינת ההשתחוויה אצל עבודת הכהנים ונראה איך מתקיימת ההשתחוויה בסוף העבודה. משם נבחין האם ניתן להתייחס אל ההשתחוויה כאל עבודה במקדש. לבסוף נסכם את כל המהלך שעשינו בסוגיית ההשתחוויה.

עד כה ראינו את ההשתחוויה שהיה נוהג כל אדם מישראל בהקפת המקדש, בהבאת קרבן, בשירת הלווים ובעליה לרגל בשלושת הרגלים וביום הכיפורים. עתה נתבונן בהשתחוויה שהיו נוהגים הכהנים בעבודת המקדש.

 

השתחוויה בעקבות הכהנים

המשנה בתמיד בפרק ו' מונה מספר עבודות תדירות שהיו נעשות על ידי הכהנים:

"מי שזכה בדישון מזבח הפנימי--נכנס ונטל את הטני והשתחווה ויצא,

"מי שזכה בדישון המנורה... [מסיים את הדלקת המנורה] והשתחווה ויצא.

"מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחווה ויצא.

"מי שזכה בקטורת... והקטיר השתחווה ויצא" (מידות פ"ו, א'-ג').

יוצא שבתום כל אחת מהעבודות הכהן שביצע את אותה העבודה השתחווה ויצא.

ההשתחוויה הינה בהיכל לפני ה', ומפרש הרא"ש "כעבד המשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא" (פירוש הרא"ש על מסכת תמיד, דף ו.).

המשנה שם (תמיד פ"ה, ו') מתארת כי במהלך עבודת התמיד אחד הכהנים נטל את המגרפה וזרקה בין האולם ולמזבח. אחד הדברים שצליל המגרפה היה משמש היה לידע כהן שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות כדי שיוכל לבוא ולהצטרף. מכאן שכל הכהנים המצויים אז במקדש היו נכנסים להיכל להשתחוות.

כל זה נוגע לכהנים. תיאור דומה יש גם ביחס לכהן הגדול, עליו אומרת המשנה בתמיד-

"בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות שלושה אוחזין בו אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות וכיוון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא הגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו"                                       (תמיד פ"ז, א').

 

השתחויה בסוף העבודה

על פי התוספתא שקלים ב, יז כל אדם מישראל היה משתחווה על גבי קרבנות החובה והקבע בסיום העבודה.

ישנה ראיה יפה מן הפסוקים להשתחוויה בסוף עבודה בתיאור חידוש עבודת המקדש על ידי המלך חזקיהו-[1]

"וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה: וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַה' בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"                                 (דברי הימים ב כ"ט, כ"ח-ל')

וכן אומר הגר"א באדרת אליהו-

"זה כלל כל היוצא מבית המקדש צריך השתחואה"   (אדרת אליהו פרשת כי תבוא, דברים י, עמ' קיא)

על פי התוספתא לעיל יש מקור למה שאנו אומרים בשלושת הרגלים בתפילת המוספין: "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך", זאת מכיוון שיש חיוב ההשתחוויה ביציאה מבית המקדש.

ניתן כמובן להתייחס למספר קטעים מהתפילה. האבודרהם בע' רלז-רלח כותב על מה שאנחנו אומרים בתפילה "ואין אנחנו יכולים להעלות וליראות ולהשתחוות לפניך" ומביא לכך מספר פסוקים. לפי נוסח התפילה סדר הדברים הינו לעלות וליראות קודם ולהשתחוות רק בסוף התהליך. הפסוקים המובאים על ידי האבודרהם באים לאשר הבנה זאת.

כך בישעיהו ס"ו-

"וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'"         (ישעיהו ס"ו, כ"ג).

וכן בישעיהו כז-

"וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כ"ז, י"ג).

פסוקים נוספים מתארים את ההשתחוויה כך-

"וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹ-ת"   (זכריה י"ד, ט"ז).

וכן אצל הנביא יחזקאל-

"וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר... וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ, פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא"         (יחזקאל מ"ו, ב'-ג').

ניתן לומר באופן כללי כי חובת ההשתחוויה בסיום העבודות הללו באה לבטא את העובדה שהכהן המשרת את הקב"ה עושה את עבודתו בהכנעה  והתבטלות, והשתחוויה זו היא מעין פרידה מהיותו נוכח פני ה'.

 

השתחוויה כעבודה

האם ההשתחוויה היא עבודה?

תשובה אחת לכך נמצאת אצל המפרשים על המשנה בתמיד. בפרק ז' המשנה מתארת את כניסת הכהן הגדול להשתחוות-

"נכנס והשתחוה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו"  (תמיד פ"ז, א').

ושם הרא"ש בפירושו מבאר-

"אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה ריקנית דהשתחוואה עבודה היא"   (פירוש הרא"ש על מסכת תמיד, דף ו.).

וכדעת הרא"ש סובר גם ר' עובדיה מברטנורא שם, וכן דעת התוספות במנחות-

"דהשתחויה צורך עבודה היא" (מנחות כז: ד"ה להיכל).

כך גם עולה מהכסף משנה. הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש כותב כך-

"והנכנס לקודש... שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין גדול לוקה"        (הל' ביאת המקדש פ"ב, ד').

והכסף משנה על אתר כותב:

"השתחויה עבודה היא ולכן אינו לוקה אם נכנס להשתחוות אפילו שלא בשעת עבודתו"           (הל' ביאת המקדש פ"ב, ד').

מאידך הסמ"ג לאווין שג מבאר שרק בהשתחוויה שבסוף עבודה אינו לוקה אבל בסתם נכנס להשתחוות לוקה.[2]

 

הכל בזכות ההשתחוויה

א"ר יצחק הכל בזכות השתחויה, ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב, ח'), ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר "וַיַּאֲמֵן הָעָם וגו' וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', ל"א), התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות כ"ד, א'), חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'" (שמואל א א', כ"ח), הגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו' וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כ"ז, י"ג), בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה שנאמר "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ" (תהילים צ"ט, ט'), המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ (תהילים צ"ה, ו')" (בראשית רבה פרשה נו, ב').

מדרש זה מנסה להראות את חיוניותה של ההשתחוויה והשפעתה המכרעת על מאורעות ותופעות משמעותיות בתולדות עם ישראל.

מעבר לשני מאורעות פרטיים בעלי משמעות לאומית ­ חזרת אברהם אבינו עם יצחק לאחר העקדה ופקידת חנה ­ התופעות המוזכרות בזכות ההשתחוויה הינן תופעות לאומיות כוללות.

מהמדרש אנו רואים איך ההשתחוויה אינה עוד עבודה אחת מן העבודות המתקיימות במקדש אלא עבודה משמעותית ביותר העומדת בפני עצמה.

 

סיכום

לסיכום עיוננו בעניין ההשתחוויה.

עבודת ההשתחוויה הינה העבודה היחידה שמקיים כל אדם מישראל בגופו בהגיעו למקדש.

מחד, כפי שראינו, יש בעבודה זו זיקה מיוחדת למקדש והיא יכולה להתקיים על אבן בפישוט ידיים ורגלים רק במקדש.

לכאורה קיימת שאלה מהותית איך באמת יכול להתקיים מפגש כזה בין אדם לקב"ה. אחת ההבחנות העמוקות בין האיסור להיכנס לקודש הקודשים לבין הקטרת הקטורת עם כניסת הכהן הגדול הינה כי הקטורת חוצצת בין האדם לבין הקב"ה ומאפשרת את עצם הכניסה לפני ולפנים.

ההשתחוויה נכנסת כאן בתור הביטול העצמי המוחלט של האדם. כך גם הסברנו מדוע אדם עם הגעתו למקדש היה מקיף את העזרה ומשתחווה כנגד כל אחד מן השערים או מסביב לפרצות.

על פי הבנה זאת, עצם ההתקרבות אל מקום השראת השכינה כרוכה בהשתחוויה, בביטול עצמי מוחלט של האדם לפני ה'. רק אז המפגש בין אדם לקב"ה יכול להתקיים.

האדם היה משתחווה תוך כדי העבודה היומיומית במקדש בשירת הלווים על כל תקיעה של הכהנים וכן בהקרבת כל קרבן – בנוסף לעלייה לרגל בשלושת הרגלים וביום הכיפורים.

אצל הכהנים מאוד סמלית ההבנה כי בתום כל העבודה הם היו משתחווים וכן בתום כל עבודת התמיד היומיומית.

מחוץ למקדש ישנה השתחוויה אחת אחרת, וזוהי תפילה.

מהותה של התפילה הינה עצם העמידה של האדם לפני ה'. ר' חיים מבריסק מגדיר כי אחת מהכוונות המהותיות והמעכבות בתפילה היא עצם העמידה לפני ה' – ומי שהתפלל ולא עמד לפני ה' כאילו לא התפלל. זוהי הכוונה הנדרשת בתפילה מעבר לביאור והבנת המלים.

על כן ישנו מרכיב במהות התפילה המאפשר להבין מדוע דווקא בה יכולה לבוא לידי ביטוי ההשתחוויה המבטאת את כפיפות האדם וביטולו בעמדו לפני ה'.

ראינו גם כי בענייני הכריעה בתפילה, ככל שאדם נמצא בתפקיד ציבורי נעלה יותר הוא נדרש להרבות בכך יותר. לכן המלך נשאר בכריעה יותר מכהן גדול ויותר מכל בעל תפקיד אחר.

בהתאם לכך, נדמה כי אין דמות כדוד שמבטא באישיותו ובהשקפת עולמו את הדמות האידיאלית של מלך עם ענווה שמנסה לאורך כל חייו ובכל דרך אפשרית לנהל את הממלכה תוך עמידה תמידית לפני ה' ובכפיפות מוחלטת לקב"ה.

גם כשדוד חוטא הוא מודה מיד בחטא ומקבל על עצמו אחריות מלאה על החטא בעמדו באופן מתמיד לפני ה'. קבלת הדין של דוד באה לידי ביטוי מן החטא שלו ואילך (תמר, אמנון, אבשלום, ציבא, שמעי בן גרא, שבע בן בכרי). על כן מובן מאד מדוע לאורך ספר תהילים דוד מבטא את כיסופיו לבניין הבית בהשתחוויה ומראה באופן גופני לאורך כל חייו ובמצבים שונים את הכפיפות המוחלטת של מלך בשר ודם לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

על מנת להבין לעומקו את העניין בחרנו לבחון את ההשתחוויה מכמה היבטים.

תחילה, מעבר לאיזכור עניין ההשתחוויה בספר תהילים, בחנו את הופעת עניין ההשתחוויה לאורך התנ"ך, וראינו את ההקשרים השונים ואת משמעויותיהם.

מתוך כך ניסינו לעמוד על המשמעויות הרוחניות השונות של ההשתחוויה, כולל בחינת הזיקה בין השתחוויה לתפילה בכלל ולוידוי על חטא בפרט.

התייחסנו לאיסור המיוחד של השתחוויה על אבן משכית מחוץ לשטח המקדש.

עיינו בפרטי עבודת ההשתחוויה במקדש, הן לכל אדם מישראל בהגעתו למקדש והן בעבודות שונות שהתבצעו במקדש בזמנים שונים.

אחר כך ראינו בעבודת הכהנים והכהן הגדול היכן ומתי משתחווים ומדוע בסיום העבודות יש עניין להשתחוות.

 

לסיום נחזור ליחס בין השתחוויה לתפילה.

לא במקרה בתפילות שלנו גם כיום ישנה התייחסות לעניין ההשתחוויה. דוגמא אחת היא בתפילת השחר- "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך".

דוגמא נוספת בסוף התפילה ב'עלינו לשבח'- "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה .. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

הרב ישראל אריאל[3] מציין את הפתיחה והסיום ואומר כי בסיום המתפלל מביע את אמונתו כי יבוא יום וההשתחוויה לה' תהיה נחלת כלל העולם באומרו לפני בוראו "לתקן עולם במלכות ש-די.. לפניך ה' יכרעו ויפולו... ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד".

 

[1]   המקורות המובאים כאן לקוחים מספרו של יהודה לביא 'כרע רבץ', פרק יד, השתחויות בבית המקדש, עמ' תריז- תרלג.

[2]   לפי הגרסה בכסף משנה שראינו.

[3]   בסידור המקדש בפרק על תפילה בכריעה ובהשתחויה עמ' 27.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)