תולדות עבודת ה' במזבחות (עו) – איסור הבמות (נג)

  • הרב יצחק לוי

התחלנו בזמנו בבדיקת יחסו של דוד המלך לעבודת ה' בספר תהילים. בשיעורים האחרונים עסקנו בהרחבה בסוגית ההשתחוויה. תחילה בכך שפעולה זו מוזכרת פעמים רבות בספר תהילים. לאחר בחינת הופעתה בתנ"ך כולו עמדנו על משמעותה הרוחנית, עיינו באיסור ההשתחוויה על אבן משכית והשלמנו את העיון הזה בהתבוננות במקומה בעבודת המקדש.

בחינה מקיפה של ההשתחוויה מבארת היטב את העובדה שהיא מוזכרת פעמים הרבה אצל דוד והיא מבטאת באופן עמוק את יחסו הנכון של דוד העומד לפני ה'.

בכוונתנו בשיעור זה לחזור לעיין בספר תהילים ולתאר ביטויים נוספים של עבודת ה' של דוד.

 

הכיסופים לבית ה' בספר שמואל

בשיעורינו על ירושלים[1] עמדנו בהרחבה על השאיפה והכיסופים של דוד לבניין בית ה' עוד מראשית מלכותו.

סדר הפרקים בספר שמואל מתאר את סדר המאורעות לאחר המלכת דוד על כל ישראל וכיבושו את ירושלים לפי הסדר הבא:

העלאת הארון לירושלים, המסמלת באופן מובהק את רצון המלך דוד מתחילת מלכותו שהכלי העיקרי להשראת השכינה יהיה בירושלים, כדי לבטא את הזיקה העמוקה בין מלכות למקדש.

כשדוד עוזב את העיר במרד אבשלום, השארת הארון בירושלים מבטאת את קביעתו כי מיקומו של הארון הינו בירושלים.

לאחר העלאת הארון דוד מבקש לבנות את בית המקדש בפועל וה' עונה לו בשלילה.

 

בספר דברי הימים

בדברי הימים א כ"ח מתוארת בהרחבה מציאת מקום המקדש. לאחר המפקד ורכישת המקום מידי ארונה היבוסי, דוד עושה את כל ההכנות האפשריות לבניין הבית.

דוד מכין את חומרי הבניה, את תכניות הבניה, את בעלי המלאכה שיבנו בפועל את הבית ואפילו משמרות ומעמדות של כהנים ולווים שיעבדו בפועל במקדש לאחר שייבנה.

חז"ל מדייקים במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהילים ל'), שם לא נאמר שלמה אלא דוד, אשר מסר נפשו על הדבר והוא נקרא על שמו.

 

בספר תהילים

נתבונן עתה בכיסופיו של דוד לבניין הבית כפי שבאים לידי ביטוי במזמורים רבים בספר תהילים.

מזמור פ"ד-

"מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹ-ת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי... אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה... כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע"  (תהילים פ"ד).

הכיסופים הם הן לחצרות ה' והן לשבת בבית ולהסתופף בבית. זהו בפיו הביטוי העליון של קרבת א-לוהים בפיו.

מזמור ה' ככל הנראה נועד לכתחילה לתפילת שחרית בשביל הבאים להתפלל במקדש כנגד תמיד של שחר.[2]

בשעה זו מקבל עליו ירא ה' את עול מלכות ה', מודה לה' על חלקו שזכה להיות בין באי בית ה' ומבקש מה' לחזקו ללכת בדרך הטובה. על כן אומר המזמור-

"הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵא-לֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה... וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהילים ה').

מעניין כי מקובל לומר את פסוק ח' כיום בכניסה לבית כנסת. נוצרת כאן הקבלה מאד מעניינת בין בית הכנסת לבית המקדש. דוד המלך המבקש לבוא לבית ה' רואה לנגד עיניו את בואו לבית ה' והשתחוותו אל ההיכל.

 

מי יגור באהלך מי ישכון בהר קודשך / שבתי בבית ה'

על מזמור ט"ו (תהילים ט"ו) יש אומרים כי הוא נועד להיאמר בשעת עליה לרגל. כשעולי הרגלים מגיעים לגבול עיר הקודש ולמקדש הם שואלים את הכהנים או את חכמי התורה ומבקשים לדעת מי האיש הזכאי לשהות במקום הקודש.

על פי הבנה זאת, הלשונות "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ" (תהילים ט"ו, א') מכוונים לפרק הזמן בו עולי הרגלים מצויים בירושלים.

ניתן לחשוב על מובן יותר רחב לפסוק זה. התורה בדברים אומרת בזיקה להקרבת הקרבנות "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (דברם ט"ז, ז').

הספרי על אתר מבאר כי ישנה חובה על מי שמקריב קרבן במקדש בלילה ללון בירושלים לאחר הקרבת הקרבן ולחזור לביתו רק למחרת. מכאן נרצה להציע כי עולי הרגלים היו נשארים בסוכות ובפסח במשך כל ימי החג בירושלים ורק לאחר מכן היו חוזרים לביתם.

על פי הבנה זאת, 'אהלך' ו'הר קדשך' הם כינויים לא למקדש עצמו אלא לכל העיר ירושלים.

פעמיים בלשון חז"ל (וכך גם דעתו של הרמב"ם בפירושו למשנה ראש השנה ד' ,א') ירושלים כולה נקראת מקדש. באופן מהותי המזמור דלעיל נותן שורה של תנאים לעליה למקדש- להיות תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו ולא לרגל על לשונו וכו'. כל אלו התנהגויות מוסריות בסיסיות הנדרשות מכל הרוצה לבוא לבית ה'.

כשדוד שואל את השאלה "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", הוא רואה לנגד עיניו אנשים שמצבם המוסרי מאפשר להם לבוא לבית ה'.

קיימת הבנה נוספת. קשה להניח כי הלשונות 'יגור' ו'ישכון' מכוונת רק לימי לעליה לרגל עצמם אלא שיש לכך משמעות יותר רחבה.

מהלשונות 'לגור' ו'לשכון' היינו סוברים שאדם אינו מתכוון לגור כפשוטו באוהל ה' לאורך ימים ולשכון כפשוטו בבית המקדש. בנוסף מצינו ביטוים עם משמעות דומה במזמורי תהילים נוספים. כך במזמור ס"א בו האדם פונה לקב"ה בתפילה ומבקש ממנו שיהיה לו מחסה. שם הוא ממשיך "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה" (תהילים ס"א, ה').

נראה גם כאן כי אין בקשה לגור באוהל ה' לעולם אלא שיזכו לקרבת א-להים להגנתו ולחסותו כאילו הם נמצאים בבית ה' ורואים את פניו תמיד ומוסתרים בצילו מפני כל צר ואויב.

מזמור כ"ג מתאר בכלליות את אושר האדם שהוא חש כי ה' עמו, מגן עליו מכל רע והוא סמוך על שולחן ה' כאורח בביתו. יש כאן ביטוי לקרבה המיוחדת לה' והלשון 'שבתי בבית ה'' רומזת לחסות מיוחדת של ה' על איש הירא א-לוהים כאילו הוא מצוי תמיד בבית ה' ושכינתו חופפת עליו.

פירוש נוסף הוא שבקשת המשורר היא לבוא לעיתים קרובות אל המקדש או להיות אחד המשמשים בקודש המצויים בכל ימיהם במקדש, כפי שנראה.

 

לחזות בנועם ה' \ בקודש חזיתך

במזמור כ"ז דוד המלך אומר-

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"             (תהילים כ"ז, ד').

האם הכוונה שיוכל כל ימיו לבקר בבית ה' או לעבוד שם? אם כך אין משמעות לשון ישיבה כפשוטה אלא שיזכה לשהות ממושכת במקדש או שיזכה להיות חוסה בה' כל ימי חייו, קרוב אליו ודבק בו.

משמעות הביטוי "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'" היא לעלות למקדש ולראות את פני ה'.

לפי הבנה זו משמעות 'נועם ה'' היא היופי, ההוד, ההדר, הזיו והזוהר הקורנים כביכול מפני ה' כאשר הוא מאיר פניו אל יראיו.

עניין ראיית פני ה' מופיע במזמורים נוספים. במזמור ס"ג ישנה התייחסות לצמאון לראות את ה' "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (תהילים ס"ג, ג'). כך למשל במזמור ט"ז "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהילים ט"ז, י"א), וכן במזמור י"ז "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהילים י"ז, ט"ו)[3].

 

לבקר בהיכלו

נחזור למזמור שציינו לעיל- "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כ"ז, ד'). מהי המשמעות לבקר בהיכלו? אין משמעות הביטוי כבלשון המודרנית.

רש"י על אתר מפרש כך-

"ולבקר בהיכלו- ליראות שם בכל בקר ובקר כך פירשו דונש, ומנחם חברו עם "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע" (ויקרא כ"ז, ל"ג), אבל דונש פתר לשון בוקר"       (תהילים כ"ז, ד').

משמעות הפסוק לפי פירושו של מנחם בן סרוק היא לא יבחין בין בהמה טובה לבהמה רעה. מכאן ש'לבקר בהיכלו' הוא מן השורש ב.ק.ר,  ­ לשון בקורת, כמו בויקרא-

"וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה"                  (ויקרא, י"ט, כ').

שם המלה גזורה מן השורש ב.ק.ר, שענינו בבניין פעל חיפש.

כן מצאנו שוב בויקרא- "לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא" (ויקרא י"ג, ל"ז). שוב, כאן המשמעות היא לשון חיפוש.

גם ביחזקאל אנו רואים זאת- "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים" (יחזקאל ל"ד, י"א). ומשמעו 'אדרוש ואחפש את צאני' וזהו ביטוי לדאגה אוהבת וחיובית לגורל הצאן. על כן הנביא ממשיך-

"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל"                    (יחזקאל ל"ד, י"ב).

כמו הרועה הטוב שמבקר את עדרו ודואג לצאנו שנפוצו.

אם כן דוד המלך מבקש לבקר בהיכלו להתבונן בהיכל ולדרוש משם את קרבת א-לוהים.

נקודה נוספת מלשון חז"ל, שם השורש ב.ק.ר מתייחס לביקור חולים שמשמעותו התבוננות ודאגה לצרכי החולה.

 

"יסתירנו בסתר אהלו"

ממשיך מזמור כ"ז-

"כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי"         (תהילים כ"ז, ה').

גם כאן ישנה בקשה לחסות בצלו של הקב"ה שיגן עליו מפני אויביו בסוכו ובסוכתו בְמקום שהוא מחסה ומסתור.

יש מקומות ששם לשון 'סוכה' רומזת גם לבית המקדש, כפי שאנו רואים במזמור ע"ו "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים ע"ו, ג'), ובאיכה "וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ" (איכה ב', ו').

לשון 'אוהל' גם רומזת לבית המקדש, כפי שראינו לעיל במזמור ט"ו "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ" (תהילים ט"ו).

 

זבחי תרועה

ובהמשך מזמור כ"ז-

"וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'"            (תהילים כ"ז, ו').

מסביר המלבי"ם על אתר-

"ר"ל שהלוחם ומנצח את אויביו יזבח זבחי תרועה, ר"ל זבחי תודה על תרועת המלחמה ונצחונה, כמ"ש "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם... וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר י', ט'), אבל אנכי שאנצח ע"י שאהיה באהל ה', א"כ ישיבת האהל היא תרועת המלחמה ונצחונה, וע"ז בעצמי אשירה ואזמרה לה' שהפיל את אויבי לפני"     (תהילים כ"ז, ו').

 

בקשת פני ה'

ממשיך המשורר-

"שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי"     (תהילים כ"ז, ז'-ט').

עניין בקשת פני ה' מוזכר גם במזמור כ"ד (תהילים כ"ד) המתאר לפי חלק מן המפרשים תהלוכת חג ושמחה שמעלים בה את ארון הברית אל מקומו בבית המקדש.

 

שתולים בבית ה'

ביטוי נוסף בהקשר שלנו מופיע במזמור צ"ב-

"שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהילים צ"ב, י"ד).

הצדיקים הפורחים כתמר נטועים בבית ה' והם דבקים בה' והשגחתו חופפת עליהם.

האב"ע מפרש על אתר-

"שתולים - ההוה מהצדיקים שתול בבית השם והם הכהנים והמשוררים יראה פרחם בחצרות השם חוץ בית השם עד שיריחו' כל הבאים לעבוד' השם ולתפילה" (תהילים צ"ב, י"ד).

ואילו הרד"ק מסביר שם-

"שתולים בבית ה'. לפי שדימה הצדיקים לעצים אמר שהם שתולים במקום רטוב וטוב, והוא בבית ה'. בחצרות א-להינו, כלומר, שתהיה ישיבתם ותשובתם שם תמיד, כי שם יהיו החכמים והמורים, ואז בימות המשיח יכָּרתו הרשעים וישארו הצדיקים... ואמר בבית ה' ואומר בחצרות, כי הכהנים והלויים בבית וישראל בחצרות" (תהילים צ"ב, י"ד).

יוצא לפי הרד"ק כי 'בבית' הכוונה לכהנים וללוים ו'בחצרות' הכוונה לכל ישראל.

 

העומדים בבית ה' בלילות

מזמור נוסף המתייחס לנוכחות בבית ה' הינו מזמור קל"ד-

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת: שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"                     (תהילים קל"ד).

למי הדברים מכוונים? האם לעובדי ה' הקבועים העומדים לשרת לפני ה'? הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם השומרים בבית המקדש בלילות? או שמדובר על עולי הרגלים (ואם כך באיזה מעמד מדובר)?

ייתכן כי בלילות החגים היה העם מתאסף לשמוח בבית המקדש, כפי שמוזכר בישעיהו-

"הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל"     (ישעיה ל', כ"ט).

עוד ייתכן שהכוונה היא לשמחת בית השואבה שהייתה נערכת בלילות במקדש ולשירי המעלות שהיו מושרים בה.

אפשרות אחרת הינה כי הכוונה למשכימים לבוא למקדש ביום הכיפורים וברגלים בעוד לילה או שאלו ברכות פרידה של עולי רגלים הנפרדים מן הכהנים המשרתים בבית ה' והעומדים בו גם בלילות וראוי לכם לברך את ה' על כך.[4]

 

הראנו בשיעור זה את הזיקה העמוקה של דוד אל בית ה', את כיסופיו לבוא לבית ה' לשבת בו, לבקש לראות את פני ה' ולבקר בהיכלו.

ניתן לראות בחלק מן הביטויים שמנינו לאורך המאמר באופן פשוט רצון פיזי להגיע אל המקדש עצמו ולשבת בו, אך ניתן לפרש כי האופן שבו דוד מתרגם את הקרבה הגדולה ביותר לקב"ה מבוטא על ידי דוד באותה לשון המתארת את המקדש. מכאן המקדש נתפס בעיניו כדבר ממשי שהוא נמצא בו מבקר בו וכוסף אל קרבת א-לוהים מתוכו אף על פי שאין הוא קיים עדיין במציאות.

דימוי, קרבה וכיסופים אלו בלשונו הינם קשורים באופן ישיר בבית ה' ב"יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ" ו"יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו, לחזות בנעם ה' ולבקש את פני ה'.

כל הדימויים הללו באים לבטא בעוצמה את כיסופיו לקרבת א-לוהים אינטימית, לבקשה ולדרישה את פני ה', לעמידה שם בלילות ולנוכחות פיזית בבית ה' עצמו, למרות שהוא עוד לא בנוי.

 

[1]   בשיעורינו על ירושלים המקראית בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בשנים תשס"ה—תשס"ו עמדנו בהרחבה על שאיפתו המרכזית והעיקרית של דוד לבנות את בית ה'.

[2]   כך מציע עמוס חכם בפירושו בדעת מקרא למזמור זה בספר תהילים.

[3]   במזמור מ"ב בפסוק "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵ-ל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים" (תהילים מ"ב, ג') הכוונה על פי הניקוד היא שה' יראה את עולה הרגל ולא שעולה הרגל יראה.

[4]   דעות אלו מובאות על ידי עמוס חכם בסיכומו למזמור קל"ד בפירושו לתהילים בדעת מקרא.