תולדות עבודת ה' במזבחות | 79 | איסור הבמות | 56

בשיעורים האחרונים עסקנו בתמצית בהתבוננות על עבודת ה' בספר תהילים. ראינו את יחסו של דוד וגעגועיו הגדולים למקדש הבנוי, את קרבתו לקב"ה דרך המקדש, את עבודתו ותפלתו לה' בכל מצב ועניין ואת קרבנות התודה השונים שהקריב לה'.

שלמה הוא המלך הראשון שהינו גם בנו של מלך.^[1] בכוונתנו להתייחס למספר סוגיות הקשורות לעבודת ה' בימי שלמה.

 

עבודה בבמות עד בניין הבית

הכתוב מתאר כי הממלכה נכונה בידי שלמה לבניין הבית. לאחר לקיחת בת פרעה לאישה מתאר הכתוב-

"רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם: וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר"     (מלכים א ג', ב'-ג').

לכאורה ישנו היתר במות עד בניין הבית. הרי הבמה הגדולה בעת ההיא נמצאת בגבעון אף שהארון בעיר דוד. מדוע הכתוב מציין הן כלפי העם והן ביחס לשלמה את ההקרבה בבמות? ייתכן כי ישנה כאן ביקורת מסוימת על העם שחרף היתר הבמות הוא מקריב בבמות רבות ולא בבמה הגדולה בגבעון. בנוסף יש כאן רמז כי העם מזבח בבמות כיוון שעדיין לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם.

רש"י על אתר מפרש-

"בבמות הוא מזבח - בגנותו דבר הכתוב ששהה את בנין הבית ארבע שנים"   (מלכים א ג', ג').

ואילו ר' יוסף קרא מסביר-

"שכל אחד מהם בונה במה לעצמו ומקריב עליה קרבן יחיד כי לא נבנה בית לשם ה'"

בכל זאת אין הכתוב מעלה עליהם אשמה שאין איסור במות תלוי אלא בבנין הבית-

""הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים י"ב, י"ג-י"ד) ועד עכשיו לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם" (פירוש ספר מלכים א לר' יוסף קרא, מקור, עמ' 8, ג', ב').

על פי רבי יוסף קרא אין כל אשמה לשלמה על כך שמקריבים בבמות לה'. ישנו רק הסבר לעובדה שהמקדש עדיין לא נבנה וזה עצמו מסביר את העובדה שמקריבים בבמות.

הרד"ק על אתר מבאר על הכתוב ביחס לשלמה-

"רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - קודם שנבנה הבית. כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות וא"כ למה אמר רק? והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית. לפי שאמר "בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו" (מלכים א ג', ג') ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים או בבמה אשר בגבעון ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות כי הרבות הבמות מביא האדם לע"ג"                                       (מלכים א ג', ג').

 

בין שלמה לדוד ביחס לעבודה בבמות

הרד"ק מבאר בפשטי הפסוקים כי שלמה נוהג באופן שונה מדוד אביו. גם דוד לא זבח בבמות רבות בכל מקום, אלא שהוא זבח במזבח אשר לפני הארון בירושלים.

הרד"ק מוסיף כי דוד זבח אולי גם בבמה הגדולה אשר בגבעון. לא מצינו מפורשות בפסוקים כי דוד זבח בבמה בגבעון, ובאופן כללי גם לא מצינו את דוד מקריב קרבנות בכלל, למעט שני מקרים יוצאים מן הכלל.

הראשון בהעלאת הארון מבית עובד אדום הגיתי כחלק מתיקון העלאת הארון הראשונה-

"וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא... וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד... וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים"                                         (שמואל ב ו', י"ג-י"ז).

קרבנות אלו מועלים בעיר דוד בצמוד לארון וכחלק מחידוש הבאת הארון לתוך האוהל בעיר דוד.

השני עם גילוי מקום המקדש וקנית הגורן מידי ארוונה היבוסי. דוד בונה מזבח ומעלה עולות ושלמים. בעקבותיהם ה' נעתר והמגפה נעצרת (שמואל ב כ"ד, כ'-כ"ה).^[2]

בדבריו של דוד לשלמה הבאים לעודד אותו ולחזק אותו בפועלו לבניין הבית הוא אומר-

"עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱ-לֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱ-לֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה'" (דברי הימים א כ"ב, י"ט).

מוזכרים כאן הארון וכלי הקודש אך אין כל התייחסות לעניין הקרבנות.

מאוחר יותר, בכינוס העם בו דוד מחזק את שלמה ואת העם כולו ומזרז אותם בבנין הבית העם הם אלה אשר מקריבים קרבנות (דברי הימים א כ"ט, כ"א).

כל האירועים המוזכרים כאן מתרחשים בירושלים. לא מצינו כי הכתוב מציין בכל הקשר אחר את היותו של דוד מקריב קרבנות אחרים באיזה שהוא מקום ובוודאי לא בניית במות במקומות שונים.

מה יכולה להיות המשמעות של זה? ייתכן כי דוד המלך ברצונו העז לקרב את בניין הבית ובידיעתו כי לא הוא יבנה את הבית, מכיר בכך כי משמעות בניין הבית הינו איסור הקרבה בכל מקום ומקום. דוד ממעיט באופן מודע בהקרבת קרבנות בכלל (כולל בבמה הגדולה בגבעון) ובפועל עושה זאת רק באירועים בעלי משמעות רוחנית לאומית, כמו העלאת הארון לאוהל מועד בעיר דוד וגילוי מקום המקדש, ורק בירושלים.

בניגוד לדוד, שלמה מזבח ומקטיר בבמות כשהכוונה הינה ככל הנראה בבמות רבות ובמקומות רבים. הדבר מלמד הן על זיקתו של שלמה לעולם הקרבנות בכלל והן על ריבוי הקרבנות בכל מקום. שלמה רואה בעובדה זו עבודת ה' הראויה, והיות והיא מותרת כל זמן שהבמה הגדולה נמצאת בגבעון שלמה מקריב בבמות.

האברבנאל אף הוא מתייחס אל העניין וכך דבריו-

"רק העם מזבחים וגומר... והנראה בזה הוא, כי בעבור שאמר למעלה עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומת ירושלם, ראה כותב הספר להודיע כאן שבעבור שעדין לא היה נבנה בית השם ולא חומת ירושלם הצריכה לענין הקדשים כמו שאמרתי, הנה העם כלם היו מזבחים בבמות. ולזה אמר עד הימים ההם ר״ל בין זמן המנוחה והנחלה בין משכן שילה ובית עולמים שהותרו הבמות..."

תחילה הוא מסביר את המציאות ההלכתית של בין מנוחה לנחלה בין שילה לבין בית עולמים בה ישנו היתר במות מפני שעדיין לא נבנה הבית.

"והנה אמר רק בבמות הוא מזבח, להגיד שהיה עושה, כשאר העם המזבחים בבמות ולא נתיחד לזבוח תמיד בבמה אשר לפני ארון הא-להים בירושלם או בבמה אשר בגבעון כדוד אביו שלא היה זובח כל ימיו בבמה אחרת, ונראה מזה כי נשתבח דוד בו, לפי שהיה הרבות הבמות מביא האדם לחטוא להיותו כמשפט הגוים שבונים במה בכל עיר ועיר ותחת כל עץ רענן, ולפי שהיה שלמה בזה יוצא מדרכי דוד אמר רק בבמות הוא מזבח ומקטיר."

בדומה לרד"ק, הוא מראה את ההבדל בין שלמה לבין דוד. דוד זבח בבמה שלפני ארון הא-לוהים בעיר דוד או בבמה בגבעון. הנחת היסוד היא כי להרבות במות מביא לעבודה זרה בגלל הדמיון הגדול לעבודת אלילים.

"וגם הודיע הכתוב זה בשלמה בעבור מה שיאמר אחריו שהלך גבעונה לזבוח שם כי היא היתה הבמה הגדולה, וקראה גדולה למעלת קדושתה, והיא היתה מזבח הנחשת אשר עשה משה במדבר, ועליו היתה תמיד האש האלקי שירד מן השמים ביום השמיני למלואים, ולהיותה מקודשת לגבוה היתה גדולה בעיני כל ישראל ויותר מקודשת משאר הבמות הנעשות על יד הדיוט... ושם הלך שלמה והעלה על אותה במה אלף עולות, והיה זה בפעם אחת כדברי חכמים ז״ל, (זבחים נט:) או בימים אשר ישב שם קודם החזרתו לירושלים כדי להתבודד ולהכין לבו למעלת הנבואה. כי היו הזבחים מכין גדול לזה, כמו שהתבאר מהזבחים אשר עשה נח (בראשית ח׳, כ') בצאתו מן התיבה ומן העולות אשר צוה בלעם (במדבר כ״ג, א׳) להעלות כדי שתגיע לו הנבואה. ולפי ששלמה נתיחד אז לזבוח באותה במה הגדולה אשר בגבעון כדוד אביו להיותה מקודשת מאד... נראה לו שמה הא-להים, והוא ממה שיורה שהיה יותר טוב לזבוח בבמה הגדולה אשר בגבעון, אחרי ששמה נראה השם אל שלמה, ולא נראה אליו בהיותו זובח בשאר הבמות שלא היו באותה קדושה, ולא היה דוד אביו זובח בהם" (פירוש אברבנאל על נביאים ראשונים, ספרים תורה ודעת, עמ' תסא, ב'-ד').

בנוסף הוא מתייחס למעלת הבמה הגדולה בגבעון לעומת הבמות הרבות האחרות שנבנו בימי שלמה בכל מקום ומקום.

 

ריבוי בבמות- סכנה של עבודה זרה או ריבוי באהבת ה'?

לנצי"ב ישנה פרשנות מקורית ומחודשת לעבודת שלמה בבמות השונה בתכלית מדעותיהם של הרד"ק והאברבנאל-

"בשלמה המלך כתיב "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (מלכים א ג', ג'), ופירש רש"י: "בגנותו דבר הכתוב ששיהה את בנין הבית ארבע שנים". ולכאורה קשה: אמאי פירש הכתוב גנות שלמה במה שזבח בבמות שהיה אז בהיתר, ולא פירש עיקר הגנות שנתעצל בבנית הבית? אלא ודאי לא מעצלות הגיע שלמה לזה העוון ששהה בבנין הבית, אלא מחמת שידע כי אחרי היבנות הבית יהיו אסורים להקריב בבמות ויתמעט מחמת זה אהבת ה' בישראל, דהקרבה לפני ה' מביא לידי אהבה ודבקות... ובשעה שהיה היתר במות, נוח היה למי שרוצה להידבק באהבת ה' להקריב בבמה בכל מקום שרוצה, מה שאין כן אחר בנין הבית אי אפשר, עד שיגיע הרגל ויעלה לירושלים. משום הכי השהה בנין הבית ארבע שנים. וזה גנותו של שלמה – שכל כך היה שקוע באהבת ה' עד שמחמת זה התרשל בבנין הבית כדי להיות זובח ומקטיר בבמות"           (מיטב שיר, שיר השירים ו', ה').

על מנת להבין לעומק את תפיסת הנצי"ב על עבודה זרה נביא התייחסות נוספת מפירושו העמק דבר-

יש להתבונן על מה שאנו רואים שהגיעו... לעבודה זרה בזמן שילה ובית עולמים יותר מבזמן גלגל, נוב וגבעון!... אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות באשר היו ידועים לסגולת הפרנסה... אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבוא דווקא לשילה או לבית עולמים, והבמות היו אסורות, על כן היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. מה שאין כן בעת שהותרו הבמות לא הגיעו לזה הרצון כלל" (העמק דבר דברים ד', כ"א).

הנצי"ב מניח כי העובדה ששלמה המתין ארבע שנים עד הבניין לא נבעה מעצלות, אלא להיפך מאהבת ה'.

במציאות של היתר במות אפשר היה להידבק יחסית בקלות באהבת ה' ע"י הקרבה בכל מקום ומקום, דבר שלא התאפשר עם בניין הבית. גנותו של שלמה הייתה שהיה שקוע באהבת ה' עד כדי כך שהוא התרשל בבניין הבית.

העם היה להוט אחרי עבודת הקרבנות כי היו ידועים לסגולת הפרנסה והיה קשה לכל יחיד להגיע לשילה או לבית עולמים. מאידך הבמות היו אסורות וכך הגיעו בתקופת איסור במות לעבודה זרה. בתקופת היתר הבמות לא הגיעו לרצון הזה כיוון שעבדו את ה' דרך הבמות.

הנצי"ב מעלה כאן סוגיה רחבה הרבה יותר^[3] המתייחסת לשאלה מה המחירים של עבודה המרוכזת במקום אחד ומה הברכה שישנה עבודה בכל מקום ומקום.

מחד הוא מבין כי בזמן איסור הבמות הריחוק מן המקום האחד יחד עם האיסור מוביל לעבודה זרה, ואילו בזמן בניית הבמות הפרטיות באה לידי ביטוי עבודת ה' באופן טוב יותר.

מעבר למחלוקת הפרשנית בין רד"ק ואברבנאל מחד והנצי"ב מאידך לגבי מעשה שלמה, ישנה כאן מחלוקת עקרונית בשאלה האם ריבוי הבמות מביא לעבודה זרה מפני שריבוי מקומות יכול להביא לריבוי האלוהות (כך הרד"ק והאברבנאל), או שריבוי מקומות הפולחן מביא ליותר אהבת ה' (כך דעת הנצי"ב).

בתמצית נראה כי פשטי הפסוקים מחזקים את הבנת הרד"ק והאברבנאל ולא את דעתו של הנצי"ב ועל כן ריבוי הבמות מהווה ניגוד מהותי לבניין הבית.