תולדות עבודת ה' במזבחות (צא) – איסור הבמות (סז)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שבשני השיעורים האחרונים בחנו את הזיקה בין העגל במדבר ועגלי ירבעם לבין העבודה הזרה וראינו את עיקרי הדעות בפסוקים, בחז"ל ובדברי הראשונים, ברצוננו לבחון בשיעור זה מהו ההבדל המהותי בין הכרובים לעגל.

 

מה ההבדל בין הכרובים לעגל?

הביטוי המופיע בנביאים הוא ארון ברית ה' צבאו-ת יושב הכרובים (לדוגמא בשמואל א ד', ד'), ביטוי המניח כי הכרובים הם מעין כסא עליו כביכול ה' יושב, והארון הינו ההדום של הכסא בו מצוי חוזה הברית בין כנסת ישראל לקב"ה – הלוחות, שברי הלוחות וספר התורה.

אם כן, מדוע העגל שהסברנו איך הוא כלי לבטא את הנוכחות הא-לוהית באמצעות מרכבת השור נחשב לחטא, ואילו סימול נוכחות ה' באמצעות ארון וכרובים הוא הדבר הקדוש והנעלה ביותר בכלים המצויים בקודש הקודשים.

 

בין ציווי א-לוהי לבחירה אנושית

שאלה זו נשאלת במדרש אגדה-

""וְעָשִׂיתָ" שנים "כְּרֻבִים" (שמות כ"ה, י"ח) והלא אמר לך וצוך במעמד הר סיני "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ', ד'). לא קשיא לך לא תעשה אבל לי עשה כיו'ב "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות ל"א, י"ד) ובמקום אחר "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים" (כ"ח, ט')"           (מדרש אגדה שמות, כה).[1]

רבינו בחיי מעיר-

"ומה שאמר "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ', ד') ואחרי כן צוה במעשה כרובים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר"                                                 (שמות כ', ד').

הרב כשר מביא בהערותיו תשובות נוספות לשאלה שנשאלה-

"עוד שמעתי כי לא נאסרו כי אם לעשות כדי לעבדם, שאם אי אתה אומר כן האיך עשה (שלמה) את האריות"   (תורה שלמה ט"ז, ירושלים 1983, עמ' 34).

ותשובתו של ריה"ל לשאלה זו היא כך-

"חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כח א-לוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות הא-לוה. היה עליהם להוסיף ולהמתין למשה [שיביא להם דבר ממשי שיוכלו לכוון אליו] ולא לעשות סמל מדעתם, ולקבוע מקום אליו יכוונו, ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות (– לה'!) ולעומת זה, אותן התמונות שהתיר הא-לוה – הכרובים – היו ראויות"          (הכוזרי, מאמר ראשון, צז).

כלומר ההבדל הוא בין דבר שה' ציווה מפורשות לבין דבר שלא ציווה.

 

הכרוב-יצירה דמיונית- העגלים והשוורים דמויות מציאותיות

בפירוש ר' יוסף המקנא הוא עושה הבדל יותר ברור בין הכרובים לעגלים-

"לא תעשה לך פסל חוקרים על מעשה הכרובים והלא הם צלמים? והשיב הר' נתן נ"ע לא אסרה תורה אלא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ ודוגמת הכרובים אינם לא בשמים ולא בארץ שלא היה בהם אלא פנים וכנפיים".[2]

לפי הסבר זה היות והכרובים הינם יצירה מיוחדת במינה שאין דוגמתה ביקום, לכן ניתן להפריד בין איסור עשיית פסל ותמונה המתייחסים אל המציאות לבין הכרובים.

קאסוטו מביא תשובה דומה לפירוש זה וזו לשונו-

"מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומצד שני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי א-לוהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האלילים ראו בהם תכונות אלוהיות (הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור), עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלוהי ולעבדם כאלים"      (שמות, עמ' 285).

 

בין הכוונה המקורית של אהרון לבין המון העם

קאסוטו אומר שיש סתירה בין כוונת אהרן בעשיית העגל על פי בקשת העם לבין כוונת ההמון בעבודת העגל שנעשתה בפועל. בהמשך דבריו הוא כותב-

"לפי כוונת הכתוב, דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא הייתה אלא לעשות כיסא ריק לא-לוהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו... הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם... ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחווייה ועבודה... אהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה".

בגוף פירושו לפרשה (שמות ל"א) הוא כותב על פסוק ד'-

"אף על פי שלא התכוון אהרן אלא להמציא לעם מעין סמל מוחשי, מעין כיסא ריק כאמור, טעה העם אחרי התמונה המוחשית, והתייחס אליה כאל אלוהות ממש... הם ראו בעגל סמל של ה' וסברו שראוי סמל זה עצמו לכבוד א-לוהי, וכאילו שיתפו את העגל לה', ומכאן הריבוי ('אלה אלהיך')"   (עמ' 288).

ובביאורו לפסוק ח' הוא כותב-

"עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"א, ח') – ודבר זה כשהוא לעצמו לא היה עדיין עוון חמור, אלא שהם הוסיפו "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ" – כמעשי העמים האליליים" (עמ' 289).

לכאורה ישנו פער בין הכוונה המקורית של אהרון הכהן לבין מה שקרה בפועל כשהעם עבד את העגל עצמו.

ליבון סוגיה זאת זוקק הרחבה רבה. מה היה חלקו של אהרון בעגל ומה חלק העם? מה הייתה כוונתם המקורית? האם תחליף לקב"ה או תחליף למשה?

ניתן להבחין כאן בין שני מרכיבים: המרכיב האחד הוא היחס בין אהרון הכהן לבין כל העם. המרכיב השני הוא היחס בין העגל כמרכבת שוורים ואמצעי לעבוד את ה' מתוך רצון בביטוי מוחשי לקשר עם הקב"ה; לבין עגל אותו עובדים ממש ובעצם מזהים אותו עם הא-לוהות עצמה.

מבלי להיכנס כאן לזיקה בין הציווי על המשכן לבין העגל, הן מצד התאריכים של הציווי הא-לוהי למשה והן מצד מהות המשכן עצמו ועד כמה הוא יכול להיות מענה לרצון האנושי בביטוי מוחשי של ההופעה הא-לוהית, יש מקום לבחון מהו היחס בין שני המרכיבים הללו.

 

בין אמצעי למטרה

בסופו של דבר, את העגל ככל הנראה עבדו שלושת אלפים גברים מתוך שש מאות אלף. מה היה היחס של שאר העם? הכתוב אינו מתייחס ומפרט מהי עמדתם בפועל ביחס לעגל. מאידך, באופן עקרוני ניתן בהחלט להעלות על הדעת כי מגמתו של אהרון, ברצונו להמעיט ככל הניתן את החטא, הייתה להתייחס אל העגל כאל מקום מושב לשכינה, שוורים שהם מרכבה לנוכחות הא-לוהית.[3]

באופן מעשי ייתכן כי חלק לא מבוטל מן העם ראה את הדברים כך, ומתוך כלל העם שלושת אלפי גברים, הקשורים אולי גם בערב רב, שינו את המגמה, הפכו את האמצעי למטרה בפני עצמה, הפכו את המרכבה לאלוהות ובסופו של דבר זיהו אותה עם העגל ועבדו אותה\אותו.

הפיכת האמצעי למטרה יכולה באופן עקרוני להתרחש במעבר מיחידים להמונים, אך יכול גם להיות תוצאה של זמן. עם הזמן הפולחן עובר מאמצעי למטרה תוך כדי רצון עז מצד העובדים עצמם לעבור מן הרוחני-מושגי לגשמי-מוחשי, לעבור מאמצעי לעבר אלוהות בלתי-נראית למשהו נראה.

 

קלקול לאורך זמן

עתה נפנה לשאול עד כמה נימוק זה יכול להיות תקף גם לגבי עגלי ירבעם.

דעתו של אולברייט היא שתופעה זאת התרחשה גם בעגלי ירבעם בדן ובבית אל-

"אין הדבר צריך להיאמר שבתחייה זו (– שהחיה ירבעם את סמל העגל הקדום) הייתה כרוכה סכנה רבה, לאחר שהאסוציאציות של בעל, אדון השמים, עם הפר, היו קשורות קשר הדוק יותר מדי... הכרובים... היה בהם כדי להאדיר כבוד ה'... ולעומת זאת עגלי בית אל ודן לא היה בהם אלא להשפיל עבודתו... סכנה נשקפת לאמונת ה' הטהורה, להתחלל על ידי פרץ יסודות כנעניים לעבודת המקדש גם בדרום וגם בצפון" ('מתקופת האבן ועד הנצרות', עמ' 179).

אולברייט רואה את קלקול ההמון בזיהוי הפולחן של העגל עם פולחנים כנענים. לעומתו טוען הרב אלחנן סמט כי קשה לראות בעגלי ירבעם הבחנה ברורה בין כוונת ירבעם לבין כוונת המון העם. רוב הפסוקים המתארים את פולחן העגלים כעבודה זרה – מייחסים זאת לירבעם בעצמו. אם יטען הטוען שירבעם (בניגוד לאהרן) אכן התכוון לעבודה זרה, דבר זה לא ייתכן: חלק מפסוקים אלו המאשימים, כביכול, את ירבעם בחטא עבודה זרה (מלכים א י"ב, ל"ב; דברי הימים ב י"א, י"ד-ט"ו), אבל כורכים כאחת את האשמת ירבעם בעשיית העגלים לעבודה זרה עם האשמתו בהדחת הכהנים משבט לוי, וקיימת סתירה הגיונית בין שתי האשמות אלו.

עוד יש לטעון כנגד הצגת עגלי ירבעם כפולחן אלילי: לו היה הדבר כך, היו אליהו הנביא ויהוא מלך ישראל – שני המקנאים לה', פועלים כנגד קיום פולחן העגלים וכנגד העגלים עצמם, ולא עוברים על כך בשתיקה גמורה.

אבל מעבר לטיעונים הללו צריך אמנם להתבונן איך פעלו הדברים לאורך זמן. ייתכן שבקרב העם, בחלוף מאות בשנים בהם עגלי ירבעם הפכו להיות חלק קבוע מן הפולחן, וכשמימי אחאב ואילך גם עבודה זרה מתפשטת בתוך ממלכת ישראל, התחזקה הזיקה של העגלים לפולחן אלילי לכל דבר.

אמנם, אין עדות נבואית מפורשת לקראת סוף ימי ממלכת ישראל כי העגלים באופן מעשי הפכו מושא ישיר לעבודה זרה, אך לפי עניות דעתנו דבר זה הוא בהחלט אפשרי ואפילו סביר. מעניין כי הנצי"ב (דבר העמק, מלכים א י"ב, כ"ח) בפירושו מבין כי בתחילה ירבעם פיתה אותם לעבוד את העגלים מתוך הבנה שזו לא עבודה זרה ואחר כך ירבעם בעצמו הרשיע והחזיק העגלים כעבודה זרה.

 

בין עגל נגלה לכרוב נסתר

הבאנו לעיל את הערותיו של הרב כשר למדרש האגדה. הוא מביא ביאור נוסף לסוגייתנו וכך דבריו:

"ואני (והר"ר יוסף) אומר שהכרובים מותרים דכתיב "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ" (שמות כ', ד') מקום שתוכל לראות אבל הכרובים היו נעלמים מן העין שהיו מונחים במקום שאין אדם נכנס כי אם כהן גדול פעם אחת בשנה"        (תורה שלמה ט"ז, ירושלים 1983, עמ' 34).

אם כן, נימוק נוסף של הרב כשר הינו שלא ניתן לראות את הכרובים אלא כהן גדול ביום הכיפורים אחת בשנה. על כן הכרובים מותרים, בשונה מן איסור עשיית פסל הכללי המתייחס למציאות שניתן לראותה.

החוקר יהושע מאיר גרינץ[4] מביא טיעון דומה בו ישנה הבחנה ברורה בין כרובים מוצנעים לבין עגלים חשופים-

"שלא ככרובים, היו ניצבים (– עגלי ירבעם) ככל הנראה במקום פומבי, וכל אדם היה עשוי לגשת אליהם ולנשקם – עיין הושע י"ג, ב' "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן"" (עמ' 128).

הבדל זה נראה בעינינו חשוב: הכרובים היו מוצנעים במקום ששום אדם לא יכול היה לראותם (וכך אף בשעת מסע המשכן). לעומת זאת, הן העגל במדבר והן עגליו של ירבעם היו גלויים לעין כול, והפולחן נעשה בזיקה גלויה אליהם.

כפי שהזכרנו, במקדשים הפגאנים של אומות העולם ישנו כסא או מרכבה עם שוורים ועליהם פסלו של המלך הנראה בצורה גלויה וברורה, במימדים, חומרים וצבעים מסוימים. לעומת זאת, בקודש הקודשים הכרובים הינם דמות כסא, לא כסא ממש. הסיכוך שלהם כלפי מטה מהווה רק מעין מושב. כמובן שמעליהם אין כלום.

מנקודת מבט זו של גרינץ ניכר שיש הבדל תהומי בין מקום מושב סמלי, בלא צורת כסא ובלא צורת דמות, המוצנע במקום שרק אדם אחד רשאי להיכנס אליו (וגם אז אסור לראותו), לבין פסל של עגל או עגלים הגלוי לעין, שניתן להתבונן בו, לנגוע בו, לנשק אותו וכו', גם אם דבר זה רק מסמל את הנוכחות הא-לוהית ולא מזוהה איתה.

על פי המציאות המתוקנת של התורה, הא-ל עצמו נסתר לגמרי, אין לו דמות ואין לו צורה. כשהתורה מדברת על הבחירה הא-לוהית בְּמקום לאורך כל ספר דברים, היא מקפידה להשתמש בביטוי המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם, לשכן שמו שם.[5]

גם הרב אלחנן סמט במאמרו רואה בהבחנה זו את עיקר ההבדל בין העגל-העגלים לכרובים. נביא כאן את סיכומו לסוגיה-[6]

פעמים שהשיפוט המקראי של מעשים מסוימים אינו כפי מהותם 'האובייקטיבית' של מעשים אלו, אלא כפי הרושם המצטייר בעיני הרואה אותם, שאינו מודע להקשר המדויק שבו הם נעשים ולכוונת העושים, אלא מתרשם ממראה עיניו.

עתה יש לשוב אל ההבדלים שעמדנו עליהם בין הכרובים, העומדים בסתר המקדש, לבין העגלים העומדים בפרהסיא, כשלפניהם מזבח שעליו מקריבים קרבנות. פולחן העגלים, נראה כלפי חוץ כפולחן אלילי: פסל של בעל חיים, המשמש אכן בתרבויות אחדות כפסלו של אליל; לפניו ניצב מזבח, שעליו מעלים קרבנות; ואנשים מכוונים את פניהם כלפיו תוך ביטויי הערצה (כגון השתחוויה, או אמירות כגון 'הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ...').

גסות הפולחן הזה ודמיונו כלפי חוץ לפולחן אלילי, מביאים לתיאורו בפי נביאים (ובשמות ל"ב בדברי ה' עצמו הנאמרים למשה) כמעשה של עבודה זרה, אף שכוונת העובדים אינה אלא לעבודת ה', והפסל אינו אלא סמל למרכבת ה' הבלתי נראֶה השוכן בתוכם.

כחוט השערה הוא ההבדל בין סמל מקודש בקדושה עילאית ומוצנעת לנוכחות ה' – הארון והכרובים, לבין סמל העגל, הנעשה בראש כל חוצות שלא בדבר ה', ועל כן זוכה לגינוי כעבודה זרה.

כך דברי המכילתא על הפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ט) – אף הכרובים, שמביניהם נשמע הקול המדבר אל משה והמעניק לישראל את המצוות, עשויים להפוך ל'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' אם ההקשר שבו ייעשוּ לא יהא בהתאמה מדוקדקת להוראות ה' בתורתו, אף אם ייעשו 'בבתי כנסיות ובתי מדרשות'. כוונת האדם לשם ה' בעשייה אסורה זו, לא תציל את הכרובים מלהיות 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב', אף שהאדם העושה זאת אינו עובד עבודה זרה באמת.

אם הכרובים יכולים להיקרא 'אֱלֹהֵי זָהָב' כשאינם במקומם בבית קודשי הקודשים, על אחת כמה וכמה שעגל הזהב יכול להיקרא כך (שמות ל"ב, ל"א).

 

בשיעור זה ניסינו לבחון הן לגבי העגל במדבר והן לגבי עגלי ירבעם מהו בעצם ההבדל המהותי בין העגל לכרובים. הבאנו מספר הבדלים, כשעד עתה עסקנו בסוגיות הקשורות בירבעם בעיקר על פי פשטי הפסוקים. בשיעור הבא נבחן את מכלול מעשיו של ירבעם גם על פי חז"ל.

 

[1]   המובא על ידי הרב כשר בתורה שלמה לפרשת יתרו אות (קלה).

במדרש לקח טוב שמות, כה, המובא שם בהערות ישנן דוגמאות נוספות לעיקרון הזה בפרשת ייבום וכן על הפסוק "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז... גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים כ"ב, י"ב).

[2]   נדפס בספר היובל "ברכת אברהם" לר"א ברלינר דף פג.

[3]   גם בכך יש לעיין עד כמה אהרון עשה בפועל עגל או שאהרון שיתף פעולה אך העגל יצא מעצמו, וזה תלוי בהבנת מכלול הפרשה כולה וצ"ע.

[4]   במאמרו 'הרפורמה הראשונה בישראל', מחקרים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 127-147.

[5]   מסיבה זו ירושלים אינה מוזכרת בתורה, וגם כשהיא נרמזת לא ניתן לדעת להסיק מהתיאור היכן היא (עמק שווה, שלם, הר המוריה).

[6]   מתוך שיעורי הרב אלחנן סמט לבית המדרש הוירטואלי, פרקי נביאים שונים בספר מלכים, 'שיעור 18 – חטאות ירבעם ד''.