תולדות עבודת ה' במזבחות (צו) – איסור הבמות (עב)

  • הרב יצחק לוי

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

 

לאחר שראינו את המופתים הגדולים שנעשו על ידי איש הא-לוהים במזבח בבית אל, נמשיך להרחיב במשמעויות הנוספות של נבואתו ונעסוק בנבואת אחיה השילוני לאשתו של ירבעם.

כפי שראינו, איש הא-לוהים נבא על מלך ממלכי בית דוד – יאשיהו, שבסופו של דבר הינו התיקון הגדול של מלכות בית דוד בירושלים ולא הפולחן המעוות שהתחדש זה עתה בבית אל בהנהגת ירבעם. מעשיו של איש הא-לוהים – מופת יד ירבעם שְׁיבשה וחזרה למצבה הראשוני וקריעת המזבח הינם מעשים סמליים המבשרים העלאת עצמות המתים על המזבח וחורבנו בימי יאשיהו.[1]

כמו כן, ההדגשה החוזרת של איסור האכילה בדברי איש הא-לוהים אל הנביא הזקן היושב בבית אל והעונש הכבד בו נענש איש הא-לוהים בעקבות אכילתו אצל הנביא הזקן, מחזקים מאוד את ההבנה כי מדובר על איסור מוחלט ליהנות מכל מה שקשור לעיר בית אל הנידונה כאן בבחינה של עיר הנידחת מבחינת איסור ההנאה ממנה.

ואכן, לאחר שאיש הא-לוהים נקבר בבית אל אומר הנביא הזקן:

"כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן"           (מלכים א י"ג, ל"ב).

הנביא הזקן מציין כי הוא מאמין בקיום הנבואה. הוא מציין לא רק את המזבח בבית אל אלא גם בתי הבמות בערי שומרון.

אחר כך הכתוב משלים את הפרק:

"אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת: וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"       (מלכים א י"ג, ל"ג-ל"ד).

מבאר שם הרד"ק על אתר:

"אף על פי שראה מופת המזבח שנקרע ומופת ידו שיבשה ושבה אליו בתפילת איש הא-להים, וראה מות הנביא כאשר מרה את פי ה' ושמע המופת שהאריה עומד אצל נבלת הנביא ולא אכל הנבלה ולא שבר את החמור, אף על פי כן לא שב מדרכו הרעה"                  (מלכים א י"ג, ל"ג).

כל המופתים שהתרחשו באירוע הזה לא הועילו. ירבעם עומד בסירובו לתקן את מעשיו ואת פולחנו על כל חידושיו, גם הנבואה על המזבח שנחרב, גם אחרי הנבואה העיקרית על גורלו העתידי של המזבח. מאוחר יותר הוא ימשיך לסרב לאחר הנבואה הקשה ביותר של אחיה השילוני לאשתו של ירבעם, בה הוא מתבשר על הכרתת בית ירבעם. אף על פי כן, גם נבואה זו לא מביאה את ירבעם לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו.

 

נבואת אחיה השילוני

נתבונן כעת בפרק י"ד, בנבואת אחיה השילוני לאשת ירבעם.

בעקבות מחלת אביה בן ירבעם, ירבעם שולח את אשתו לאחיה השילוני. אחיה "לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" (מלכים א י"ד, ד'). נראה כי הכתוב אינו מתאר רק מציאות בה גילו המופלג השפיע על ראייתו, שהרי ראייתו הפנימית מאפשרת לו לזהות את אשת ירבעם בלי שהיא הזדהתה (אף שה' כבר אמר אל אחיה כי אשת ירבעם באה לדרוש דבר ממנו). ייתכן לפרש זאת לפי המדרש בבראשית רבה סה י' ששיבת העיוורון הינה העמדת תלמיד רשע – את ירבעם. בסופו של דבר אחיה טעה וחתם (כלשון הגמרא בסנהדרין קב.) והוא נאלץ לקרוע את הממלכה מן המלך שהוא המליך. למינוי זה השלכות מרחיקות לכת על ממלכת ישראל כבר מתחילתה ועל כן זהו חלק מהותי מן הבשורה של הנבואה הזאת, כפי שיתבאר.

לאחר שאיש הא-לוהים כבר בישר למזבח על טומאתו וחורבנו בתקופת יאשיהו, תקופה של מעל ל-300 שנה מאוחר יותר, אחיה השילוני נבא על הכרתת בית ירבעם ועל מות הילד. נבואה זו מתגשמת כבר בימי בעשא:

"וַיְהִי כְמָלְכוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי: עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"         (מלכים א ט"ו, כ"ט-ל').

כמו שציינו אצל יאשיהו, גם כאן אין בעשא עושה את מעשהו על מנת לקיים את נבואת אחיה השילוני אלא כדי לבסס את מלכותו, אך המעשה שהוא עושה משרת באופן ישיר את קיומה של נבואת אחיה.

כעת נראה את נבואת אחיה השילוני:

"וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה: לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי: וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ:

"לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ: הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי ה' דִּבֵּר: וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד: וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם: וְהֵקִים ה' לוֹ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם עָתָּה"                                       (מלכים א י"ד, ה'-י"ד).

הנביא אחיה השילוני מראש אומר לאשת ירבעם 'ואנוכי שלוח אליך קשה', כלומר בכוונת הנביא לומר דברים קשים. מכאן נפרוס את תוכנם.

 

חטאות ירבעם

הנביא מבקש שתאמר את דברי הנבואה לירבעם תוך שהוא מפרט באזניה את חטאי ירבעם. ירבעם עשה את הרע מכל אשר היו לפניו, כלומר גם מן החטאים שהיו בתקופת השופטים, אך בוודאי גם מימי שאול דוד ושלמה. חטא זה כולל עשיית אלוהים אחרים ומסכות.

בתיאור עשיית העגלים במלכים א י"ב, הכתוב לא פירט את טיבם של העגלים. נעשו שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל, והדבר היה לחטאת. כאן הכתוב מתייחס בחומרה רבה למעשי ירבעם. ביטויים אלו מזכירים באופן מפורש את מה שנאמר בעשרת הדברות "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ג'), וכן את מה שנאמר בסוף פרשת יתרו "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', כ').

הנביא מתייחס אל התנהגות ירבעם במלה 'להכעיסני'. עניין זה מתקשר אל דבריו של משה בספר דברים על העגל במדבר שנאמרו בלשון דומה:

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ"  (דברים ט', י"ח).

וכן:

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ"                                              (דברים ד', כ"ה).

מדובר שם על חטאות ירבעם 'אשר חטא ואשר החטיא את ישראל'. גם כשהכתוב מתאר את מלכות בעשא שהכה את בית ירבעם הוא מציין מפורשות-

"עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"       (מלכים א ט"ו, ל').

באותה לשון ירבעם הוא האדם הראשון עליו נאמר שלא רק חטא בעצמו אלא החטיא את ישראל, היינו שגרם לאנשים רבים מישראל לחטוא. וכן אצל חז"ל במשנה באבות "ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו" (אבות ה', י"ח).

 

העונש על בית ירבעם ועל ממלכת ישראל

הנביא מונה מספר נושאים:

- 'והכרתי לירבעם משתין בקיר' כשהכוונה להכרתה מוחלטת.

- 'ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו', ביעור ירבעם כביעור צואה.

- 'המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים כי ה' דבר'. ישנו כאן מעין קיום של קללת התוכחה בכי תבוא "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם" (דברים כ"ח, כ"ו).

- ולבסוף, רק אביה בן ירבעם יזכה להיות מובא לקבורה.

מעבר לעונשים על ירבעם ועל בית ירבעם כולו, עונשים חמורים וקשים ביותר, ישנה כאן בשורה קשה מאוד לממלכת ישראל על הכאתה ועל הגלות:

"וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת ה': וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל"                     (מלכים א י"ד, ט"ו-ט"ז).

בשורת הגלות ניתנת כבר עתה בעקבות חטאות ירבעם בן נבט, אף על פי שהיא אמורה להתקיים בעוד מאות שנים. היות וירבעם חטא והחטיא את ישראל, גם העם כולו, כל ממלכת ישראל, תצא לגלות בעקבות חטאים אלו.

בסופו של דבר, כל מה שנאמר על ידי אחיה השילוני לאשת ירבעם התקיים באופן מלא עם חורבן ממלכת ישראל וגלותה לאשור.

הכתוב במלכים ב, י"ז, ז'-כ"ג מפרט את כל החטאים שגרמו בסופו של דבר לגלות. בסוף הדברים נאמר:

"כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה: וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה"    (מלכים ב י"ז, כ"א-כ"ג).

בסופו של דבר, בני ישראל לא מיחו במלכיהם הלכו בדרכיהם ולא סרו ממנה. על כן נזקף החטא לחובת העם כולו. נראה בפשטות כי החטאה הגדולה הם עגלי הזהב בבית אל ובדן.

נבואת אחיה שילוני אינה הנבואה היחידה המבשרת בשורות קשות אלו. נביאים נוספים אחריו מתייחסים לכך. הנביא הושע:

"אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה"    (הושע ה', ט').

הנביא עמוס:

"כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ: וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם ה'"           (עמוס ג', י"ד-ט"ו).

"וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב... כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ"             (עמוס ז', ט'-י"א).

וכן הנביא מיכה:

"וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה: וְכָל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכָל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ"      (מיכה א', ו'-ז').

אנחנו רואים כי נביאים שונים בתקופות שונות ובסגנונות שונים, כל אחד ניבא על חורבן הממלכה ממלכת ישראל, מקום פולחנה העיקרי בבית אל, על כל פשעיה ועל גלותה.

ההתייחסות היא הן לירבעם בן נבט והן לעם שבסופו של דבר אימץ את דרכו. לא ירבעם שב בתשובה ותיקן את דרכו לאחר נבואת אחיה השילוני לאשתו ולא העם בכלליותו לאורך השנים הפסיק להשתתף בפולחן שחידש ירבעם. זאת, למרות שמצאנו בתקופות שונות אנשים יראי ה' בממלכת ישראל, כמו מאות בני נביאים בימי אליהו ואלישע ועוד.

 

בכך אנחנו חותמים את עיוננו בירבעם בן נבט כפי שהוא מתואר בספר מלכים. בשיעור הבא נבחן את ההתייחסות אליו בספר דברי הימים ונתחיל לעיין בעבודת ה' בממלכת יהודה מרחבעם ועד ימי צדקיהו.

 

[1] אנחנו מתמקדים בעיוננו רק בנושאים הקשורים באופן ישיר בעבודת ה' ואין אנו מרחיבים בנושאים רבים הדורשים הרחבה רבה בעניין פשוטו של מקרא בפרקים אלו.