דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 149 | איסור הבמות | 125

בשיעור הקודם עמדנו על כך ששתי התוצאות הישירות של מציאת ספר התורה – ביעור העבודה הזרה והפסח – הן שני ביטויים של מהות מרכזית אחת – כריתת הברית עם הקב"ה. ביעור העבודה הזרה נועד לאפשר שהקשר יהיה רק עם הקב"ה ולא עם שום כתובת אחרת (יש לזכור כי עבודה זרה נקראת בלשון המקרא זנות), והפסח כל מהותו הינו יצירת עם ישראל בזיקתו לקב"ה, ועל כן הוא מבטא את עצם הברית.

כפי שהזכרנו לגבי היחס של תיאור הנבואה בין מלכים ודברי הימים, ספר מלכים מתחיל את תיאור מלכות יאשיהו בשנת 18 למלכותו, בשליחת שפן אל חלקיהו הכהן הגדול. ספר דברי הימים מתאר תהליך הדרגתי יותר:

1. בשמונה שנים למלכו והוא עודנו נער, החל לדרוש לא-לוהי דוד אביו.

2. בשתים עשרה שנה החל לטהר את יהודה וירושלים מן העבודה הזה המצויה בהם.

3. בשנת שמונה עשרה למלכו לטהר את הארץ שלח את שפן לחלקיה הכוהן הגדול.

סדר הדברים אחר כך בשני הספרים הוא מציאת ספר התורה, קריאתו לפני המלך, קריעת המלך את בגדיו, הגעת המשלחת אל חולדה הנביאה, כריתת הברית עם ה', השלמת ביעור העבודה הזרה ועשיית הפסח.

קודם כל, מעניין מאוד כי כאשר המלך יאשיהו שומע את נבואת חולדה הקובעת נרחצות כי נגזרה הגזירה ולא ניתן לבטל אותה, הוא לא נכנע ומרים ידיים. להיפך, הוא ממשיך להשלים את ביעור העבודה הזרה, כורת את הברית ועושה את הפסח.

אחת השאלות המעניינות הינה מהיכן שאב יאשיהו כוחות השראה ואומץ לעשות מהפכה כל כך דרמטית. כדי לענות על כך, צריך לשאול היכן התחנך יאשיהו. ירמיהו בתחילת שנותיו רק החל להינבא. המשלחת ששלח המלך פנתה לחולדה הנביאה. ייתכן כי הנביא ממנו יאשיהו קיבל השראה היה הנביא צפניה.

 

נבואת צפניה – מקבילות

על מנת להבין מה הייתה השפעתו של צפניה נעיין בנבואתו ונציין את התחומים בהם ייתכן להניח שהשפיע.[1] הכתוב פותח את נבואת צפניה בציון העובדה שהיא נאמרה בימי יאשיהו:

"דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה"   (צפניה א', א').

דבר בולט כאן הוא ייחסו של הנביא עד הדור הרביעי שלפניו. לכאורה סב סבו הוא חזקיהו. אמנם לא מפורש אם מדובר על חזקיהו מלך יהודה, אך אם אפשרות זו נכונה זה מלמד כי בין צאצאי חזקיהו מלך יהודה הצדיק ישנם כאלו שלא הלכו שולל אחרי מנשה ואמון, וביניהם היה צפניה הנביא.

בהמשך הנביא אומר כך:

"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד: מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי"   (צפניה ג', ט'-י').

פסוק ט' מזכיר לנו את החזון הגדול בתחילת ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"   (ישעיהו ב', ב'-ד').

פסוק י' הינו תמצית של ישעיהו י"ח. הפנייה שם בפסוק א': "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ", מכוונת אל מעבר לנהרי כוש, ואילו בפס' ז' אומר הנביא: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹ-ת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָאוֹ-ת הַר צִיּוֹן".

הפרק מזכיר עוד פסוקים במיכה ובישעיהו. לפני שנמשיך ונעיין בפרטי הפרקים, נציג בתמצות תמונה כללית של הספר.[2]

 

נבואת צפניה – סקירה

פרק א' בצפניה עוסק בחטאות יהודה ובחורבן ארץ יהודה. פרק ב' עוסק באזהרה ליהודה לחזור בתשובה בהקדם ופורענות ארץ פלישתים, ואחר כך בתיאור חורבן ארץ פלישתים, מואב ועמון, תבוסת הכושים וחורבן אשור. פרק ג' מתאר את הפורענות שתבוא על הגויים ועל ישראל, על תשובת העמים וישראל אל ה' ועל גאולת ארץ יהודה.

התיאור של פרק א' מדבר על יום ה' שיבוא על כל העמים ובתוכם גם על יהודה. הכתוב מונה מי הם הפושעים של ירושלים ויהודה ומה פשעיהם, ואחר כך מתאר חורבן ירושלים וארץ יהודה. סיום הפרק בחורבן כולל: "כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (צפניה א', י"ח).

עיקר פרק ב' הוא נחמה ליהודה. ישנה קריאה לחזור בתשובה על מנת להינצל מן הפורענות. צפניה מתנבא על תבוסת אויבי ישראל, הפלישתים, עמון ומואב, על מפלת הכושים ועל חורבן נינווה (שהייתה נחמה גדולה לישראל).

בפרק ג' מפורטים חטאי יהודה, כשביום הדין תיענש יהודה עם כל שאר העמים. תוך תיאור הפורענות, הנביא פותח בחזון אחרית הימים בה כל העמים ישובו אל ה' ועם ישראל שלא יהיו בו רשעים יבטחו בה', ושארית עם ישראל ישב לבטח בארצו ללא פחד מן האויבים תוך שמחה במלכות ה'.

שאלה מרכזית הינה לאלו מאורעות מכוון צפניה. הנושא המרכזי הינו יום ה', יום דין שיבוא על כל העמים ובתוכם גם על יהודה וירושלים. צפניה חוזה ככל הנראה את עלייתם של הכשדים שהביאו הרג והרס על כל עמי המזרח. כ-26 שנה לפני חורבן בית ראשון כבשו הכשדים את נינווה. שבע שנים לאחר מכן היכו את פרעה נכה על ידי כרכמיש והשתלטו על כל ארצות הסהר הפורה. לאחר מרד יהויקים (שמונה שנים אחר כך) הגלה את יהויכין "גלות החרש והמסגר". אחת עשרה שנים אחר כך כבשו את ירושלים והחריבו אותה.

לגבי חורבן ארץ פלישתים עמון ומואב המוזכרים בפרק ב', בשנת מות המלך יאשיהו, עשרים ושלוש שנה לפני חורבן הבית ערך פרעה נכה מסע נגד בבל והשתלט על הארצות מעבר לנהר פרת. הוא נלחם בעזה ואשקלון ("אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה" (ירמיהו מ"ז, א')). אך ייתכן שכוונת צפניה הינה לפרק זמן מאוחר יותר, מפני שהנביא יחזקאל שניבא שבע שנים לפני חורבן הבית ניבא על חורבן עמון ומואב וארץ פלישתים (יחזקאל כ"ה), כך שמדינות אלו עצמן קיימות בתקופה זאת וחורבנן התרחש לאחר חורבן ירושלים. זה תוחם את זמנם של המסעות הצבאיים המאוחרים של הבבלים.

 

נבואת צפניה – פרק א'

לאחר שהבנו את הרקע הכללי ואת מבנה ותוכן נבואות צפניה, נעיין בפרק א' וננסה להבין איך נבואתו מהווה את הרקע למעשיו של יאשיהו:

"דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה: אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה': אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה': וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים: וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם: וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה' וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה' וְלֹא דְרָשֻׁהוּ: הַס מִפְּנֵי אֲ-דֹנָי ה' כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי הֵכִין ה' זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו: וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה' וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי: וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה:

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת: הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ כָּל נְטִילֵי כָסֶף: וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ: וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם: קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר: יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת: וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים כִּי לַה' חָטָאוּ וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים: גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה' וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

"הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף: בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק כְּמֹץ עָבַר יוֹם בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף ה' בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף ה': בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה': כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר:

"הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב: וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם נְוֹת כְּרֹת רֹעִים וְגִדְרוֹת צֹאן"   (צפניה א', א'-ב', ו').

נבאר עתה את נבואת צפניה מתחילת פרק א'. עניין האסיפה של כל מה שמעל פני האדמה משמעותו חיסול וסילוק, ועל כן הפסוק מסתיים: "וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה'" (צפניה א', ג').

בפסוק ד' מפורשת הכרתת שאר הבעל, יחד עם הכמרים והכהנים (ייתכן כי בסוף הפסוק ישנו רמז למלכום האל העמוני). בפסוק ו' הביטוי "נסוגים מאחורי ה'" מיוחד לצפניה. מעניין מאוד לראות כי מה שמתאר הנביא צפניה כפועלו של ה' מהווה דגם ישיר לפועלו של המלך יאשיהו. הוא בעצמו הכרית מירושלים את המשתחווים על הגגות. מאוד ייתכן כי יאשיהו ששמע את דברי הנביא צפניה אומר לעצמו שהוא ייקח אחריות ויעשה את זה מבלי לחכות שה' יעשה את זה. וזה אכן האיום בהמשך.

אחר כך הנביא מזכיר שכונות שונות בירושלים. המשנה, בה התגוררה חולדה הנביאה, הייתה ככל הנראה העיר המשנית בגבעה המערבית, היא העיר העליונה של ירושלים בימי הבית השני (הרובע היהודי והארמני בתוך העיר העתיקה, והאיזור המכונה הר ציון, בין חומות העיר העתיקה ובין גיא בן הינום).

"הגבעות" – ייתכן שזהו שם כולל לשכונות הנמצאות מצפון לחומה הצפונית של העיר. החומה הצפונית של העיר עוברת מדרום לנחל ערב (מאזור מגדל דוד בצפון מערב ועד הר הבית באזור שער השלשלת במזרח). הממצא האריכאולוגי באיזורים שמצפון לתוואי זה (צפון העיר העתיקה של ימינו – הרובע המוסלמי והנוצרי) וכן האזור שמצפון לחומת העיר העתיקה של היום מוכיח שהייתה התיישבות יהודית בסוף ימי הבית הראשון באזורים אלו. כמו כן, העובדה כי מצפון לחומה הצפונית של העיר העתיקה נמצאו מערות קבורה מפוארות מסוף ימי הבית הראשון מחזקת את הטענה כי ייתכן והיו שכונות מחוץ לחומת העיר מיושבות מחוץ לחומה, ושאחת מהשכונות הללו היא הגבעות.

המלה "מכתש", ייתכן שהיא מכוונת למדרון המזרחי של הגבעה המערבית המשתפלת לעבר הנחל הנקרא בימי בית שני הטוירופאון, המפריד בין עיר דוד והר המורה ובין הגבעה המערבית.

הנביא מתאר כי קרב יום ה' הגדול והנורא. יום זה מתואר בביטויים קשים ועזים – יום עברה, צרה וצוקה, יום שואה ומאומה, יום חושך ואפל יום, ענן וערפל, יום שופר ותרועה. נבואת יום ה' מזכירה את ישעיהו, יואל ומיכה.

בהמשך הנבואה בפרק ב', הנביא מבשר כי הבבלים יחריבו את פלשת (עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון) כמו שהחריבו את יהודה (הוא כמובן אינו מזכיר מפורשות את הבעלים). אחר כך הוא מתייחס לחבל הים.

מעניין מאוד כי הממצא הארכיאולוגי באיזור פלמחים וביבנה ים המתוארך לימי יאשיהו מוכיח כי ישנה נוכחות יהודית ניכרת ומשמעותית מאוד בפלשת. ביבנה ים נמצא חרס הקוצר בו מתואר כי איש פשוט שהממונה עליו חבל את בגדו והוא מתלונן כלפי המלך שהוא עשה לו עוול. הדבר הזה מלמד כי הוא מאמין שמן המלכות ישנו סיכוי למשפט צדק וההתאמה בין הממצא הארכיאולוגי לגבי התקופה ובין גיל החרס והממצא האפיגרפי תואם ביותר את ימי יאשיהו.

על היות מלכות יאשיהו מלכות צדק מעיד הנביא ירמיהו בפרק כ"ב. בירמיהו כ"א, י"ב ואילך הנביא מדבר כללית על בית מלך יהודה:

"בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם"   (ירמיהו כ"א, י"ב).

ובהמשך:

"כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה"   (ירמיהו כ"ב, ג).

בפסוק י"ג בנבואה המופנית אל המלך יהויקים:

"הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת"   (ירמיהו כ"ב, י"ג-י"ז).

הכתוב מחדד את חוסר הצדק במלכות יהויקים לעומת עשיית משפט וצדקה, דין עני ואביון בימי אביו יאשיהו. כלומר, יאשיהו הוא הדגם למלכות בה מתגלה משפט וצדקה. דבר זה מעלה את הסבירות כי חרס זה משקף את הנוכחות של יאשיהו באיזור פלשת, כשהנביא צפניה מתאר את ההתייחסות בחוץ לאחר חורבן פלשת.

לפי מה שראינו עד כה, ניתן לומר כי נבואת צפניה הביאה את השלב הראשון של מהפכת יאשיהו, כשיאשיהו פועל עצמאית ואינו מחכה לכך שהדברים יתקיימו על ידי הקב"ה אלא עושה בעצמו על פי הקווים שתיאר צפניה. ואילו, לאחר נבואת חולדה, במקום להתייאש בעקבות הבשורה הקשה על פיה נגזרה גזירה ואין לשנותה, הוא מגביר מאוד את עשייתו ומאמציו, כורת ברית ועושה פסח.

במובן הזה שני הנביאים השפיעו ישירות על מעשי יאשיהו, צפניה בשלב הראשון וחולדה בשלב השני, וביחס לשניהם אנחנו רואים את העמדה האחראית והעצמאית של המלך יאשיהו ופועל בעצמו.

 

נבואת נחום

בספרי נחום וחבקוק אין ציון היסטורי מתי מתרחשות הנבואות. חז"ל אומרים שזה היה בימי מנשה, אלא שלא רצו להזכיר את שמו מפני שלא הקשיב לנביאים. עיקר נבואת נחום הינו משא על נינווה בו ה' נוקם באויביו.

ידוע כי נינווה חרבה בשנת 612 לפני ספירת הנוצרים כאשר המלך ביהודה הוא יאשיהו, שלוש שנים לפני מותו במגידו. מהבחינה הזו, התיארוך של חז"ל מסתדר.

בפרק ג' (נחום ג', ח'-ט') ישנו תיאור של כיבוש כוש ומצרים על ידי אשור. נוא אמון היא הבירה המצרית שנכבשה על ידי אשור בשנת 661 לפני ספירת הנוצרים. נחום קובע כי נינווה תהיה כמו נוא אמון.

בפרק ב', י"ז אומר הנביא כי כל אוצרות העיר נבזזו. מכאן ניתן לקבוע כי נחום ניבא בין 661 ל613 לפני ספירת הנוצרים. הנביא ניבא כי לא תהיה לנינווה תקומה כפי שאכן בפועל קרה. תיאור חורבן נינווה ממשיך עד סוך פרק א'. בתחילת פרק ב', אומר הנביא:

"הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת"   (נחום ב', א').

נבואה זו מקבילה לישעיהו נ"ב. נחום למעשה אומר להם לא לפחד לחגוג חגים. ככל הנראה השלב השני של מהפכת יאשיהו עם הברית והפסח בשנת 18 ליאשיהו עורר חרדות, מפני שזה הזכיר את פסח חזקיהו. גם שם המלך שיתף אנשים מממלכת ישראל שנשארו בתחומי ממלכת ישראל, מעין ניסיון להשתלט על הממלכה כולה מחדש. שם זה הביא למרד באשור ולבסוף למסע סנחריב. יש חשש שיאשיהו שוב יביא את אשור.

כאן באה נבואת נחום המכריזה כי אשור לא יבוא שוב. מלכי אשור שוב אינם מסוגלים לעשות את מה שעשו בעבר. משא נחום בא לעודד את יאשיהו לעשות הפסח ולומר שאין לפחד מיורשי סנחריב. אשורבניפל שמולך על אשור בזמן יאשיהו הביא את הממלכה לשיא כולל כיבושים במצרים. נחום מבטיח שלא יבוא.

 

צפניה דיבר על יום ה' על ירושלים. נחום מדבר על יום ה' על נינווה. ופרק ב' בנחום בא לומר שאין לפחד ואפשר לחגוג את החגים וזה מה שעושה יאשיהו. ואמנם, אכן בשנת 18 ליאשיהו, אשור לא התערבה מפני שכבר התחילה להיחלש. ואילו הנביא חבקוק רואה את עליית הכשדים:

"כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ"   (חבקוק א', ו').

 
[1]   עיון זה מבוסס על שיעור של הרב יואל בן נון שהועבר במכללת הרצוג שנת תשע"ג וסוכם על ידי צוות אתר התנ"ך.
[2]   מתוך מבוא מנחם בולה על ספר צפניה, בדעת מקרא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)