תולדות עבודת ה' במזבחות | 159 | איסור הבמות | 135

בשיעור הקודם ניתן הרקע לכתיבת מגילת הספר שהכתיב הנביא ירמיהו לברוך בן נריה. ברוך בן נריה נצטווה לקרוא את המגילה באוזני בני ממלכת יהודה בבית ה' ביום צום.

"וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם: וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ה' בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם: וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן אֶת כָּל דִּבְרֵי ה' מֵעַל הַסֵּפֶר: וַיֵּרֶד בֵּית הַמֶּלֶךְ עַל לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה שָׁם כָּל הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן חֲנַנְיָהוּ וְכָל הַשָּׂרִים: וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם: וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ אֶת הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו: וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ:

"וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם: וַיָּבֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה':

"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה: וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ:

"וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה"   (ירמיהו ל"ו, ט'-ל"ב).

הכתוב נוקב בתאריך מדויק לצום בבית ה' בירושלים בשנת החמישית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחודש התשיעי. מדובר על חודש כסליו כשבע עשרה שנה לפני חורבן הבית הראשון.

על פי מקורות חיצוניים, נבוכדנאצר מלך בבל כבש והחריב את העיר אשקלון. כיבוש זה הביא את בני ממלכת יהודה לפחד גדול מן האפשרות שנבוכדנצר יכבוש משם את כל ממלכת יהודה, ולכן הם עלו מכל הארץ אל בית ה' לעצרת לצום ולתפילה.

ברוך בן נריה מקיים בפועל את ציוויו של ירמיהו וקורא את דבריו בבית ה' בלשכת גמריהו בן שפן הסופר לאוזני כל העם.

 

גמריהו בן שפן

משפחת שפן מוכרת לנו מן הנבואות הקודמות: חלקיהו הכהן הפקיד בידיו את ספר התורה שנמצא בבית המקדש. שפן קרא את הספר לפני יאשיהו. שפן היה חלק מן המשלחת שהלכה לחולדה הנביאה לשאול אותה מה לעשות בעניין הספר שנמצא בבית ה'.

אחיקם בן שפן הגן על הנביא ירמיהו כשרצה לדון אותו למוות לאחר שהוא בישר לבני ממלכת יהודה כי כשילה יהיה הבית הזה (כמפורש בירמיהו כ"ו, כ"ד "אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ").

גמריהו היה אחד משרי המלך יהויקים, והוא ידע את מלאכת הכתיבה ועל כן מילא תפקיד מנהלתי חשוב. משפחת שפן לדורותיה היתה משפחת סופרים שהגנה על הנביא ירמיהו.

בחפירות שנעשו על ידי משלחת שילה בשטח G בעיר דוד נמצאו כחמישים חותמות טין ובהן שמות שונים של אנשים, ייתכן גם של בעלי תפקידים שונים במלכות יהודה. אחד השמות באחת החותמות הוא שמו של גמריהו בן שפן המוזכר בפרקנו. חותמות הטין השתמרו באופן ברור על ידי שריפת החורבן שהקשתה את הטין ואפשרה את שמירתו. בחפירותיה של אילת מזר באיזור המבנה המרשים של המאה ה-11 לפנה"ס נמצאו שתי חותמות של שרים בממלכת צדקיהו המוזכרים בירמיהו ל"ח, א' – גדליהו בן פשחור ויוכל בן שלמיהו.

הכתוב בתחילת פרק ל"ח מתאר: "כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ", והשרים הללו עם שרים נוספים פונים למלך ומבקשים שיהרוג את הנביא ירמיהו מפני שהוא מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי העם. "כי האיש אינו דורש לשלום העם הזה כי לרעה".

מאוד מרגש לקבל "דרישת שלום חמה" משלוש דמויות מוכרות ומשפיעות בעלות מעמד גבוה במלכות יהויקים וצדקיהו – גמריה בן שפן התומך בנביא ירמיהו וגדליה בן פשחור ויוכל בן שלמיהו המבקשים להרוג את ירמיהו.

לשכתו של גמריהו בן שפן הסופר מצויה בבית ה' בחצר העליון פתח שער בית ה' החדש.

 

חצר העליון פתח שער בית ה' החדש

מן התיאור הברור שיש חצר העליון ניתן להניח כי היה גם חצר תחתון. לא מפורט מיקומה של החצר העליון, אבל ניתן לשער שהיא נמצאת בחלק הגבוה של הר המוריה, ייתכן אפילו מצפון לבית ה'. הכתוב מתייחס גם לשער בית ה' החדש. הכתוב במלכים ב', ט"ו, ל"ה (וכן בדברי הימים ב כ"ז, ג') מציין כי המלך יותם בנה את שער בית ה' עליון. אף הנביא יחזקאל אומר: "וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה" (יחזקאל ט', ב').

כשהכתוב מזכיר בספרנו את מעשהו של פשחור הכהן שהיכה את ירמיהו הנביא ונתן אותו על המהפכת אשר בשער בנימין העליון אשר בבית ה' (ירמיהו כ', ב'), גם כאן הצירוף של שער בנימין – שער המוביל צפונה אל נחלת בנימין – ושל העליון, גם כאן כפי שאמרנו טופוגרפית סביר להניח כי מדובר על האיזור הנמצא מצפון לבית ה'.

מצד שני, ביחס להמלכת המלך יהואש מציין הכתוב: "וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הָאַדִּירִים וְאֶת הַמּוֹשְׁלִים בָּעָם וְאֵת כָּל עַם הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיּוֹשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה" (דברי הימים ב כ"ג, כ').

המלך יהואש הומלך בבית ה' ושם נכרתה ברית עם המלך על ידי יהוידע הכהן, בינו ובין כל העם ובין המלך להיות לעם ה'. הפסוק מציין כאן כי יהוידע לקח את השרים, בעלי התפקידים וכל עם הארץ. "וַיּוֹרֶד אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן". הפסוק הזה צריך עיון. מקובלת הדעה כי בית המלך מימי שלמה ועד ימי חזקיהו היה מדרום לבית ה' באזור שמצפון לעיר דוד (באיזור היום של מרכז דוידסון וחפירות העופל – הכותל הדרומי). איזור זה מצוי טופוגרפית נמוך מבית ה', ולכאורה לכיוון זה מאוד מובן והגיוני הביטוי "ויורד את המלך מבית ה'".

מאידך גיסא, אם טופוגרפית האיזור הגבוה הינו מצפון לבית וכן סביר ששער בנימין הינו מצפון לבית, לא סביר כל כך שיורידו את המלך ויבואו מצפון בשער העליון לכיוון בית המלך הנמצא בדרום. היה פשוט הרבה יותר להוריד את המלך ישירות מדרום לבית ה' ישירות לבית המלך הסמוך לו מדרום.

האם ניתן מכאן להביא ראיה כי בית המלך מצוי מצפון לבית ה'? כאמור כתוב זה נשאר בצריך עיון. אפשרות אחרת היא להציע כי הביטוי שער העליון מכוון לחלק הגבוה של בית המלך והוא נקרא השער העליון כי הוא מצוי בצפון בית המלך ומדרום לבית ה'. על פי הבנה זאת השער לא מצוי מצפון לבית ה' אלא מדרומו ואז צריך עיון על הביטוי שער בנימין העליון אשר מכוון באופן פשוט לכיוון צפון.

מעניין כי נחמיה, בתיאור הבנייה והשיקום של החומה בימי שיבת ציון, מתייחס לבית המלך העליון (נחמיה ג', כ"ד). בתיאור החומה המזרחית של עיר דוד (בפסוק ט"ז מוזכרים קברי דוד, הברכה העשויה ובית הגיבורים הנמצאים בדרומה של העיר) נאמר: "פָּלָל בֶּן אוּזַי מִנֶּגֶד הַמִּקְצוֹעַ וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּטָּרָה אַחֲרָיו פְּדָיָה בֶן פַּרְעֹשׁ" (נחמיה ג', כ"ה). בפסוק שאחריו מוזכרים הישובים בעופל שער המים למזרח והמגדל היוצא.

גם פסוק זה מצריך עיון. לכאורה מדובר על האיזור הצפון-מזרחי של עיר דוד לכיוון דרום הר הבית. על פי הזיהוי המקובל זהו כאמור איזור בית המלך. בהמשך מוזכר העופל, מקום שמעפילים אליו באיזור הצפון מזרחי של עיר דוד לכיוון דרום מזרח בית ה'.

מצד שני, מן הכתוב משתמע כי ישנו בית מלך עליון ומכאן שיש גם בית מלך תחתון. האם ייתכן כי יש שני חלקים שונים לבית המלך, חלק הנמצא מדרום לבית ה' וחלק הנמצא מצפון לבית ה'? לפי הצעה זו כיוון זה פותר את הקושיות שהצענו קודם. אם לא נקבל הצעה זו, נשארנו בצריך עיון.

בכל אופן, לשכתו של גמריהו בן שפן הסופר מצויה בחצר בית ה' בפתח חדש של בית ה'.

בנו של גמריהו בן שפן מיכה שומע היטב את כל דברי ה' המוקראים מהספר ויורד לבית המלך ללשכת אלישמע הסופר, בה מצויים כל השרים, ומספר להם את כל מה שהוא שמע מן הספר שקרא ברוך בן נריה. השרים מבקשים מברוך שיקח את המגילה שכתב ירמיהו, יבוא אליהם ויקרא אותה באזניהם. בתגובה לדברים השרים נמלאים פחד ושואלים את ברוך בן נריה איך הוא כתב את הדברים האלו מפיו, שעונה כי ירמיהו אמר לו את הדברים, והוא כתב אותם מיד בספר, ככל הנראה באופן המדויק ביותר. הכתיבה היא על מגילה על קלף שנעשה ספר.

השרים אומרים לברוך בן נריה שהוא יחד עם הנביא ירמיהו יסתתרו על מנת שהמלך לא יוכל למצוא אותם. אותם שרים מבינים ככל הנראה כי דברי ירמיהו אכן אמת והדרך היחידה להציל את ממלכת יהודה היא לחזור בתשובה שלימה ולהיכנע לבבל. הם בוודאי זוכרים כי המלך יהויקים הרג את הנביא אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים. בנוסף הם זוכרים כי לאחר שירמיהו ניבא את הנבואה הקשה שהבית הראשון יהיה כשילה הכהנים ונביאי השקר ביקשו להרוג את ירמיהו.

ואמנם, אכן לאחר שהמלך יהויקים שמע את דברי המגילה נאמר: "וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה'". סביר להניח שהאנשים הללו שציווה יהויקים ושלח לאסור את ירמיהו הנביא וברוך הסופר היו ממונים על הביטחון הפנימי במדינה ומן הפקידים הבכירים הנאמנים והקרובים למלך יהויקים. הכתוב מעיד על כך שה' הסתיר אותם מתוך רצון לשמור עליהם.

מתחילת נבואתו ה' הבטיח לירמיהו: "כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ" (ירמיהו א', י"ט). ובהמשך: "וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם ה': וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים" (ירמיהו ט"ו, כ'-כ"א). לאחר מכן השרים מפקידים את המגילה עצמה בלשכתו של אלישמע הסופר (אולי מחשש שמא המלך ישרוף אותה או יעניש אותם על כך שהביאו את מגילת הפורענות אליו ללא רשותו). הם באים אל המלך ואומרים לו את דברי המגילה, ואכן יהודי לוקח את המגילה מלשכת אלישמע הסופר וקורא אותה באזני המלך והשרים העומדים מעל המלך.

החודש הוא כסליו והמלך יושב בבית החורף והאש בוערת באח. תוך כדי קריאת המגילה על ידי יהודי, כל שלושה-ארבעה עמודים שמוקראים המלך קורע אותה בתער הסופר ומשליך אותה אל האש עד שכל המגילה הנבואית כולה נשרפת באש.

כל מי ששמע את קריאת המגילה לא פחד ולא קרע את בגדיו. ככל הנראה אותם שרים שעם שמיעת המגילה מפי ברוך פחדו כאן אינם מראים את פחדם מחשש לתגובת המלך, ובוודאי עבדי המלך לא קרעו את בגדיהם.

על פי ההלכה וכך הגמרא במועד קטן כו., הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות, אחד על הגויל ואחד על הכתב, שנאמר: "אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה". הפסוק המהווה אסמכתא לחובת הקריעה לקוח מן הפרק שלנו.

מעשה זה של יהויקים מבטא בצורה קיצונית את יחסו של המלך לקב"ה ולעבדיו הנביאים. דבר ה' מצוי בעולם – ה' מתגלה ואומר לאדם ולעם מה עליהם לעשות דרך עבדיו הנביאים והמלך מזלזל ביותר בדברי ה'. עמדה רוחנית קיצונית זאת מהווה ניגוד מובהק למלך יאשיהו שקרע את בגדיו כששמע את דברי ספר התורה (כפי שמפורש במלכים ב כ"ב, י"א ובדברי הימים ב ל"ד, י"ט).

המלך שרף את המגילה למרות פנייתם של כמה מן השרים הנוכחים שלא ישרוף אותה. בעקבות שריפת המגילה מתגלה ה' שוב לירמיהו והוא מצטווה לקחת מגילה אחרת ולכתוב עליה את כל הדברים הראשונים אשר היו על המגילה הראשונה ששרף יהויקים מלך יהודה. הנביא ירמיהו ככל הנראה דואג להעביר את הנבואה שנאמרת על ידי ה' ליהויקים, לפיה יבוא מלך בבל וישחית את הארץ וישבית ממנה אדם ובהמה.

הנבואה מבשרת לו כי לא תהיה ליהויקים שושלת מלכות שתמשיך ממנו וכן שנבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה. אמנם יהויכין בנו של יהויקים מלך שלושה חודשים, אך ככל הנראה מלכות זו לא נחשבת בעיני הנביא, ובנוסף בגלל מעשיו הוא לא יזכה לקבורה ראויה. דבר דומה נאמר מוקדם יותר: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו כ"ב, י"ח-י"ט). ישנה כאן מידה כנגד מידה: יהויקים ביזה את דבר ה' וה' מבזה את גופתו.

אכן, ירמיהו לוקח מגילה אחרת, נותן אותה אל ברוך בן נריה הסופר ונריה כותב עליה מפי ירמיהו את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך יהודה באש. במגילה הזאת נוספו דברים רבים המשמרים לדורות ובכתב את נבואות ירמיהו.

מן הפרק עולה כי חלק מן השרים התייחסו מאוד בכובד ראש לנבואת ירמיהו כפי שנקראה בספר על ידי ברוך בן נריה הסופר. ייתכן שחלקם אכן ראו בנבואת ירמיהו חיזוק לדעתם כי יש להיכנע לבבל ולא לנסות להילחם בה. בכל אופן התברר כי למעשה למרות נסיונותיהם להשפיע על המלך יהויקים, המלך לא שינה את עמדתו.

בשיעור הבא (שיישלח אחרי החגים) נמשיך לעיין בנבואות ירמיהו למלך יהויקים.