תולדות עבודת ה' במזבחות (קסא) – איסור הבמות (קלז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם ניתן הרקע לנבואת ירמיהו בימי יהויקים בפרק ל"ה. נבחן זמנה של הנבואה, מי היו בני רכב ומי היה יהונדב בן רכב. בשיעור זה ברצוננו לעסוק בפרטי הנבואה עצמה ובמשמעותה.

הנביא מצטווה ללכת אל בית הרכבים, לדבר איתם ולהביא אותם בית ה' אל אחת הלשכות ולהשקותם יין. הוא אכן לקח אותם והביא אותם אל בית ה' אל לשכת בני חנן בן גדליהו איש הא-לוהים. כלומר, מדובר על לשכת אחד הנביאים הסמוכה ללשכת השרים. מעבר למיקומן של הלשכות, סביר להניח כי ירמיהו, מעבר לאמונו בבן חנן בן גדליהו, הנביא, היה מעוניין שמעשה זה ייראה ויישמע על ידי השרים ויקחו ממנו מוסר. לשכה זו הייתה מעל לשכת מעשיהו בן שלום שומר הסף. בפשטות, שומר הסף הוא זה שעומד על מפתן השער והוא הממונה על הבטיחות והסדר במקדש, וייתכן שהיה חשוב לירמיהו שגם הוא ישמע את הנבואה.

ירמיהו נותן לפני בני הרכבים גביעים מלאים יין ואומר להם לשתות.

 

שתיית יין בעזרה?

איסור מפורש על שתיית יין על ידי הכהנים בבואם אל המקדש מפורש בתורה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה"   (ויקרא י', ח'-י"א).

האיסור המפורש הוא על הכהנים לשתות יין. חז"ל למדו מכך שהאיסור נאמר ביחס לעבודת הכהנים, אך מכאן למדו גם על כל עבודות ההכנה של הקרבנות שאף הן אסורות על הכהנים. איסור זה נועד למנוע את חילול העבודה, כך שתהיה הבדלה בין עבודה קדושה למחוללת.

כמו כן, נאסר על הכהנים להורות כשהם שיכורים. בפשט הפסוקים אין איסור על בני ישראל לשתות יין ולהיכנס כך למקדש. אך הרמב"ם מבין (ככל הנראה מסברה) שישנו איסור על כל אדם להיכנס למקדש שתוי יין כחלק מעניין יראת המקדש. וכך לשונו:

"וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אף על פי שאינו באזהרה שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל"   (הל' ביאת מקדש א', י"ז).

הדוגמאות הללו המובאות ע"י הרמב"ם הן ביטויים שונים של מציאות בה לא מתקיימת יראת מקדש ועל כן הם אסורים על כל אדם מישראל מפני כבודו ומוראו של הבית הגדול והקדוש. על כן ישנה תמיהה גדולה בדברי ירמיהו, האומר להם לשתות יין.

בנוסף, יש לעיין ביחס בין הציווי הא-לוהי בו נצטווה הנביא "וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן" (ירמיהו ל"ה, ב') לבין האופן בו הנביא מבצע אותו כאשר הוא שם לפניהם גביעים מלאים יין וכוסות ואומר להם לשתות. האם זהו ציווי נבואי גמור ומוחלט, הרי הם אינם מוכנים לשתות, או האם יש בכך הפרת צו ה'?

הרד"ק מנמק את איסור שתיית היין שציווה עליהם יונדב בן רכב אביהם:

"שמטרף הדעת מי שישגה בו, כמו שכתוב "וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (משלי כ', א')... וסבת גלות עשרת השבטים היה על הרבות שתית היין כמו שכתוב "הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (ישעיהו כ"ח, א')... וכל הענין כמו שכתוב וראשון ששתה היין אף על פי שהיה צדיק ותמים (בראשית ו', ט') נשתכר בו ונתבזה בו (בראשית ט', כ"א)"   (ירמיהו ל"ה, ז').

היבט נוסף למשמעות אי-שתיית היין הוא הדמיון בדבר זה לנזירות. מובן שאין כאן הקבלה מלאה לנזירות. אין שום אזכור בדברי בני יהונדב בן רכב על איסור להיטמא למתים וגילוח השיער. מאידך מצאנו אצל הנביאים זיקה בין נזירים לנביאים. מצאנו נזירים שמתוך התמסרות לחיי קדושה זכו לנבואה, מעין זה אצל שמואל הנביא שהיה גם נזיר.[1] המשותף ביניהם הוא כי הנביאים מלמדים את העם מהי דרך ה' ואיך ראוי לנהוג ואילו הנזירים הנוהגים בקדושה בגופם ובמעשיהם מהווים דוגמה אישית לעם בהתנהגותם המיוחדת. בנוסף, יתכן שהנזירים היו קרובים לנביאים שלימדו את בני ישראל תורה והוכיחו אותם אך לא קיימו את התורה במלואה.

 

משמעות הציוויים בהם נצטווו בני בית הרכבים על ידי אביהם יונדב בן רכב

בתשובתם השלילית הם אומרים: "לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" (ירמיהו ל"ה, ו'-ז'). מעבר לאיסור שתיית היין נאסר עליהם גם לבנות בית, ועליהם לשבת באוהלים כל ימיהם, ולא לנטוע כרם ואפילו לא רק לזרוע או לנטוע אלא אם הדבר בבעלותם, ועל כן גם אסור להם לרכוש כרם נטוע או לקבלו במתנה.

לכאורה התכלית של כל הציוויים הללו מפורשת בדבריהם של בני יהונדב בן רכב המצטטים את ציווי אביהם: "לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם", ומעין מה שהתורה מבטיחה לעם ישראל כשישמור תורה ומצוות בקפדנות על אדמתו בארץ ישראל: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים י"א, כ"א).

הרד"ק מבאר את טעם איסור ההשתקעות במקום אחד כך:

"כי הבתים והשדות והכרמים מעכבים את האדם במקומו יהיה רעב או חרב וימות בקוצר ימים מדאגה וכשלא יהיה לו במקומו כל זמן שיראה טוב בזה המקום ישב בו וכשיראה רע ילך למקום אחר שיהיה בו בטוב לפיכך צוה להם שיהיו יושבי אהלים ויסעו ממקום למקום כפי מה שיראו הטוב במקום בית שדה וכרם ויאריכו ימים בזה וכן ראינו באבות שהיו נוסעים ממקום למקום באהליהם מפני הרעב"   (ירמיהו ל"ה, ז').

תחילה הוא מביא דוגמה מאבות האומה שהיו כך חיים חיי נוודות ונוסעים ממקום למקום באוהליהם. אחר כך הוא מסביר שהקיבוע של אדם במקום מסוים אינו מאפשר לו תמיד שיראה טוב באותו מקום, ואילו ההולך ממקום למקום מחפש את הטוב לו ובהתאם למקום שטוב לו הוא קובע את המקום ועובר אליו.

ברור לגמרי שישנן סכנות רבות בעבודת האדמה שדה או כרם. העבודה החקלאית יכולה בקלות לשעבד את האדם לאדמה עצמה עד שבמצבים קיצוניים הוא הופך להיות עבד שלה. ההשתעבדות לחומרנות, לרכוש, לקניין, לשליטה במקום, הן סכנות ממשיות למי שעובד את האדמה. לעומתו, רועה הצאן אינו משועבד לקרקע מסוימת – הוא יכול בחופשיות לנוע ממקום למקום. הוא צריך להיזהר מגזל, לא לרעות באדמות שאינן שלו אך הוא יכול וצריך להיות כל הזמן בתנועה. בנוסף, רעיית הצאן מזמינה את הרועה לרגישות, לתשומת לב ולאכפתיות לכל אחד מבעלי החיים שבצאנו, לאחריות על חייהם, על בריאותם, על מזונם ועל תפקודם. לא במקרה ישנה זיקה ברורה בין רעיית הצאן למנהיגות ("דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור"). מצאנו מנהיגים רבים שהיו רועי צאן (כך אברהם, יעקב, משה, דוד ועוד). אמנם לא מפורש בכתובים כי בני יהונדב בן רכב היו בפועל רועי צאן אך זאת בהחלט אפשרות סבירה.

בנוסף, ישנו הבדל מהותי בין עובד האדמה הקשור לאדמתו לבין רועה הצאן: עובד האדמה יכול פעמים רבות (ובפרט במקומות בהם הברכה אינה תלויה בגשמים אלא במים חיים הבאים מן האדמה) להרגיש תחושה של אדנות, של שלטון, של קביעות במקומו. השטח שהוא מעבד מבטא את קניינו. רועה הצאן וכן האדם הנווד החי באוהלים זזים ממקום למקום ואינם קבועים במקום אחד. החיים שלהם תלויים בקב"ה באופן ישיר.[2] בולט בהם היסוד הזמני שהוא היפוכו של הקבוע.

ייתכן כי ישנו טעם נוסף. הפסוק בדברי הימים אומר "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב" (דברי הימים א ב', נ"ה).[3] ייתכן כי מבית רכב יצאו משפחות סופרים שידעו את התורה וראו ייעוד גם בלימוד התורה עצמה. עבודה חקלאית קבועה בשדה מקשה על האדם להקדיש את עיקר חייו לתורה. ייתכן כי דווקא הנוודות סייעה להם בהוראת התורה ובהפצתה לכל מקום ומקום שהגיעו.

אם אכן זוהי פרשנות סבירה, מובנת הזיקה בינם לבין הנביאים (כפי שהסברנו קודם את הזיקה בין נזירים לנביאים בהקשר של בני יהונדב בן רכב לכל הפחות לא לשתות יין ולהיות קשורים לנביאים ולתפקידם).

במאמרו[4] מחדד שמואל אבמרסקי כמה נקודות לגבי בית הרכבים שישלימו את הבנתנו את המיוחד במשפחה זו. תחילה הוא מציין כי בחלק מן המקראות הישיבה באוהלים באה ללמד על אנשי מרעה. למשל בבראשית: "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד', כ'). בימי אסא מתאר הכתוב: "וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב י"ד, י"ד). ברור שבכתובים מסוימים האוהל רומז על פשטות בהליכות וצניעות בניגוד לבית. בנוסף, לא מדובר על טיפוח מקנה בלבד אלא גם צמידות מסוימת למקום מושב.

הדעה על בני רכב נותנת שהיו חבורה מצומצמת וגבולה נתונה בחוקת חיים לפי מצוות האב הקדום. הכינוי 'אב' לגבי יהונדב בן רכב אינו רק במשמעות אב ביולוגי אלא גם במשמעות מורה ומנהיג. יהונדב נתפס גם כמחוקק שדבריו היו בחינת מצווה. כת הרכבים לא באה להטיף תורת חיים לעם כולו. זוהי חבורה המאוגדת בקשרי משפחה גדולה באורחות חייה. אין כל זיקה בין האידיאולוגיה של חיי המדבר בפי הנביאים הושע, עמוס וירמיהו לבין בית הרכבים. הנביאים לא ציוו על ריחוק מחקלאות שתנובתה שימשה להם סימן לשפע ולחיים תקינים בעתיד. המדבר נחשב להם כסמל לזיכוך ולטהרה.

בני בית הרכבים אומרים כי הם עשו ככל אשר ציווה אותם אביהם יונדב. אמנם הם ישבו בכל התקופות הללו באוהלים, אך עם בואו של חיל הכשדים וחיל ארם לירושלים כשעלה נבוכדנצר מלך בבל אל הארץ, הם נאלצו מסיבות של פיקוח נפש לעזוב את אוהליהם ולהתגורר לפנים מחומות ירושלים.

 

מוסר בני בית הרכבים לבני ממלכת יהודה

מתברר כי כל המעשה הנבואי הזה שנעשה על ידי הנביא ירמיהו עם בני בית הרכבים בעזרה נועד לחזק את הנבואות עצמן ולהשיב את העם בתשובה. ישנו כאן מופת על משפחה בה אב המשפחה הטיל על ילדיו שורת איסורים והם מצייתים לאיסורים הללו ולציווים הללו כבר מאתיים חמישים שנה, דור אחרי דור. ואף אם הנביא ירמיהו מזמין אותם ללשכה במקדש ומציע להם גביעים מלאים ביין הם אינם שותים אותם כי אביהם ציווה אותם למרות בקשת ציווי הנביא.

הנביא ירמיהו פונה לאיש יהודה וליושבי ירושלים והוא מבקש מהם לקחת מוסר, מפני שבניגוד למשפחת בית הרכבים ששמעו את צוואת אביהם ושומרים אותה בקפדנות במשך דורות, ה' שולח אליהם את עבדיו הנביאים כולל הנביא ירמיהו עצמו והם לא שומעים אל ה'. הנביאים מפצירים בהם להיטיב את מעלליהם ולהפסיק לעבוד עבודה זרה ואם יעשו כך יוכלו לשבת ולשוב אל האדמה שה' נתן לאבותם.

מעניין לראות שמילת המפתח של הפרק היא השורש "שמוע", ועומדים זה לעומת זה בני בית הרכבים ששמעו בקול אביהם ושומרים לדורות על ציוויו, ולעומתם עומדים בני יהודה וירושלים והם אינם מוכנים לשמוע בקול הנביאים כולם הפונים אליהם לשוב בתשובה שלימה ולהפסיק את העבודה הזרה.

מבחינתו נאלץ ירמיהו הנביא לקראת סוף ימי יהויקים לבשר בכאב ליושבי יהודי וירושלים כי: "הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ" (ירמיהו ל"ה, י"ז).

בשורת החורבן והגלות עומדות בתוקף מלא למרות שניתנו הזדמנויות רבות לתקנן ולמנוע את החורבן, ולעומתם לבית הרכבים ניבא הנביא ירמיהו כי שמיעת מצוות אביהם, שמירת כל מצוותיו ועשייה ככל אשר ציווה אותם תזכה אותם בכך ש"לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (ירמיהו ל"ה, י"ט). בני הרכבים יזכו לעבוד את ה', לעמוד לפני ה' ולשרת אותו על ידי קיום מצוותיו והמשך קיום צוואת אביהם.

מעניינת המשנה בתענית לפיה בין המשפחות שדאגו להביא באופן תדיר עצים לעבודת המקדש מוזכרת משפחת בני בית הרכבים: "זמן עצי כהנים והעם תשעה... בשבעה בו בני יונדב בן רכב" (תענית ד, ה). עדות זאת מתייחסת ככל הנראה לסוף ימי הבית השני והיא מלמדת כי צאצאי יונדב בן רכב שמרו באדיקות ובחסידות מעשיהם על זיקתם למקדש בהבאת עצים למערכה.

ירמיהו מעמיד את משפחת בני בית הרכבים בהקבלה לכל עם ישראל כמופת לדביקות אך לא כדוגמה לחיקוי, והם זכו לקיים אורח חיים זה במשך דורות רבים כמופת לכל עם ישראל לדורותיו.

לסיכום, בית הרכבים לא בא להפיץ תורתו לעם. מצוות יהונדב הופנמה למשפחתו ככת נבדלת בשולי היישוב לפי חוקה מיוחדת ללא מרי כנגד החברה. בגלל אורח חייה היא התבודדה אך לא מרדה.[5]

בשיער הבא בעזרת ה' נסיים את עיוננו במלכות יהויקים כפי שהיא משתקפת בנבואת ירמיהו.

 
[1]   אצל הנביא עמוס השניים מופיעים כהקבלה: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (עמוס ב', י"א).
[2]   ברור שהתלות בגשם יכולה להביא גם את עובד האדמה לתחושה של תלות.
[3]   במשמעויות הבסיסיות של פסוק זה הרחבנו בשיעור הקודם.
[4]   שמואל אבמרסקי, בית הרכבים גניאלוגיה וצביון חברתי, ארץ ישראל ח' ספר סוקניק, ירושלים, עמ' 255-264.
[5]   שמואל אבמרסקי בסיכומו מעיר הערה מעניינת כי אפשר לראות בבני בית הרכבים אב טיפוס לכתות שקמו בישראל בימי בית שני, בגלל הפרישות החברתית ומכוח הדיסציפלינה של מצוות ואמונה שהיו כפופים לה.