תולדות עבודת ה' במזבחות | 165 | איסור הבמות | 141

בשיעור הקודם עסקנו בנבואת ירמיהו בפרק כ"ד, נבואת התאנים הטובות והרעות, בה הוא מבשר כי אלו שגלו עם יהויכין לבבל ישובו לארץ והם יהיו עם ה'; ואילו אלו שנותרו בארץ בממלכת יהודה לאחר גלות החרש והמסגר הם אלו שיגלו בעתיד לבבל, ואם לא יחזרו בתשובה לא יהיה כל חלק בגאולה העתידה.

בשיעור זה, על מנת להבין היטב את המציאות הרוחנית, המדינית והחברתית בראשית מלכותו של צדקיהו, ברצוננו לבחון את העמדות המרכזיות של קבוצות שונות בעם, הן אצל אלו שגלו לבבל עם יהויכין בגלות החרש והמסגר, והן אצל אלו שנותרו בממלכת יהודה, ביחס להמשך הדרך הראויה לנהוג.[1]

מעניין מאוד להיווכח כי הן הנביא ירמיהו בממלכת יהודה והן הנביא יחזקאל בגלות בבל תמימי דעים; כל אחד בדרכו ובסגנונו ביחס לאופן שראוי לנהוג וביחס לקבוצות השונות.

יהויכין מלך יהודה, צדקיהו מלך יהודה

מעניין לראות כי גם לאחר גלות המלך יהויכין לבבל והמלכת צדקיהו בממלכת יהודה, גם המקרא וגם המקורות הבבליים קוראים ליהויכין מלך יהודה ולצדקיהו מלך יהודה.

בכרוניקה הבבלית הנקראת על שם וייזמן מתוארים הדברים כך: "בשנה התשיעית בחודש כסליו קיבץ מלך אחד (הכוונה למלך בבל) את חילו וילך אל ארץ חת (כינוי לסוריה ולארץ ישראל) ויחן על עיר יהודה (ירושלים). ובחודש אדר בשני בו לכד את העיר ואת המלך תפס. מלך כלבבו הומלך בקרבה ואת מיסה הכבד הוליך בבלה".

גם בתעודת ווידנר, בה דין וחשבון על אספקה שהבבליים נותנים למלכים שבויים בבבל, מכונה יהויכין בבבל 5 שנים לאחר שהוא גולה "יהויכין מלך יהודה". שני המלכים הם האחד שנתפס ונלקח לבבל והשני שהומלך ע"י מלך בבל שנמצא ביהודה.

בפסוקים במלכים ב כ"ד, י-י"ז מתוארות כניעתו של יהויכין לנבוכדנאצר מלך בבל ששם את ירושלים במצור ואת ההגליה של המלך, בני משפחתו וכל השרים והפקידות הבכירה של ממלכת יהודה, החרש והמסגר לבבל.

בסוף ספר מלכים נאמר כך: "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב כ"ה, כ"ז). כלומר, אחרי שלושים ושבע שנה לגלותו נקרא יהויכין בפסוקים פעמים יהויכין מלך יהודה.

ואם כך ניתן לומר, הן על פי הכרוניקה הבבלית והן על פי המקראות, כי בעצם ישנם שני מלכים ליהודה. האחר הומלך ע"י נבוכדנאצר מלך בבל והוא מלך ביהודה והוא צדקיהו. השני הוגלה ע"י נבוכדנאצר לבבל והוא יהויכין. ואמנם אכן עיקר עם יהודה מפולג בין שתי ארצות, יהודה ובבל.

נמצאו כתובות בכתב עברי קדום "לאליקים נער יוכן" ברמת רחל ובתל בית מרסים. פרופ' אלברייט עמד על כך כי ממצא זה מעיד ככל הנראה על הסטטוס של יהויכין, על מעמדו ועל הנכסים שלו שאותו נער מתמנה לשמור אותם.

על כן, השאלה המרכזית בעקבות זאת היא – היכן הוא עם יהודה? האם בבבל כשנציגיו שם הם האריסטוקרטיה היהודית שגלתה בגלות החרש והמסגר? או בארץ ישראל, דלת העם שנשארה בממלכת יהודה? מיהו המלך האמתי, הלגיטימי של העם, יהויכין או צדקיהו וכיצד בני הדור פירשו את המצב.

לאחר גלות יהויכין נתפסו תפקידי השרים שגלו על ידי שרים חדשים, וסביר להניח כי הנכסים של כל הגולים נתפסו על ידי אנשים בממלכת יהודה. סביר להניח כי כל אלו שמלאו תפקידים חדשים בממלכה ושתפסו נכסים לא שאפו לשיבתם המהירה של אלו שגלו.

בדברינו ננסה לאפיין את הקבוצות השונות.

הקבוצה הראשונה: האופורטוניסטים בירושלים "רחקו מעל ה' לנו היא ניתנה הארץ למורשה"

הנביא יחזקאל בגלות בבל מתייחס פעמיים בנבואותיו אל המציאות שנוצרה, פעם אחת:

"בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם"   (יחזקאל י"א ט"ו-ט"ז).

לקבוצה זו, לאחר שתפסה עמדות בכירות ונכסים חשובים של כל אלו שגלו גלות החרש והמסגר עם המלך יהויכין ובני משפחתו, לא נוח להם שישובו הגולים.

מעבר ליתרונות החומריים שזכו בהם בעקבות הגלות של האחרים וייתכן מאוד גם בעקבותיה הם יוצרים אידאולוגיה הנוחה למעמדם ומצבם הנוכחי.

הרי ברור לכל כי מקום המקדש הוא בירושלים ולא בשום מקום אחר. על כן, מסקנתם היא כי מי שיצא מארץ ישראל יצא בעצם משלטונו של ה', וגלה מבית השפעתו ועבדותו של אלוהי ישראל. על כן עליו להתבולל ולהתמזג במקום בו גלה. ואילו ארץ ישראל נשארה רק לאנשים היושבים בה, בעלי הארץ הזאת הם בעצם העם היהודי במצב בו האחרים, הגולים, רחקו מעל ה'. היוצא מן התפיסה הזאת הוא כי שלטונו של ה' הוא דווקא בארץ ישראל.

קיימת זיקה מסוימת בין תפיסה רוחנית זו לבין התפיסה האלילית לפיה הקדושה נאחזת בגבולות הממלכה.[2]

אותם אנשים שהנביא יחזקאל מבקר הבינו כי שלטון ה' הוא דווקא בארץ ישראל, ואלו שהוגלו ממנה רחקו מעל ה'. מעניין כי הנביא יחזקאל מתייחס שוב לתפיסה הזאת בפרק ל"ג:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

"כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ: וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר"   (יחזקאל ל"ג, כ"ג-כ"ח).

הקושי פה הוא כי הטוענים "לנו נתנה הארץ למורשה" מכונים "יושב החורבות". ופסוקים אלו סמוכים לפסוק המציין תאריך ברור "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל ל"ג, כ"א). ואם כך סביר להניח כי יושבי החורבות הטוענים כך הם יושבי החורבות שלאחר חורבן הבית בסוף ימי צדקיהו ולא אחרי גלות יהויכין. ואמנם, נחלקו האם פסוקים אלו מתארים את המציאות בירושלים אחרי גלות יהויכין או אחרי חורבן ירושלים בימי גדליהו בן אחיקם.

הקושי כאן לתארך הוא בגלל אמירת יושבי ירושלים: "לנו היא נתנה הארץ למורשה" (יחזקאל י"א, ט"ו). והרי על פי סוף מלכים ב, איכה ונחמיה, אנחנו יודעים כי בירושלים לא ישבו אחרי החורבן כי הייתה אז חרבה לגמרי, ועל כן מי הם "יושבי ירושלים"?

בנוסף, סביר להניח כי מי שמטפח תקווה כזאת בירושלים עושה זאת בזמן שיש עדיין ממלכה, עיר בירה ומקדש עומדים על מכונם, ולא לאחר החורבן. מכאן יש להניח כי כך האמינו יושבי ירושלים במשך עשר שנים עד החורבן, וזו עיקרה על הנבואה של יחזקאל בפרק י"א. ואמנם יחזקאל קויפמן[3] טוען כי ביחזקאל ל"ג, כ"ג-כ"ד ואליך, פסוקים אלה קדמו בזמן לפסוק הקודם המזכיר את חורבן ירושלים, וכי אכן נבואת "לנו ניתנה הארץ למורשה" נאמרה בימי גלות יהויכין.

כפי שהראינו, שתי הנבואות ביחזקאל בפרק י"א ובפרק ל"ג משקפות אידאולוגיה של קבוצה זו בממלכת יהודה אחרי גלות יהויכין לפני החורבן.

על פי זה ניתן לחזור ולהתבונן בנבואת שני דודי התאנים אותה ניבא הנביא ירמיהו בפרק כ"ד בה עסקנו בשיעור הקודם. ירמיהו מכיר היטב את האידאולוגיה של "לנו נתנה הארץ למורשה", ואמנם נבואה זאת מכוונת נגד הסיסמה כי "רחקו מעל ה'".

מכאן שיחזקאל בגלות בבל וירמיהו בממלכת יהודה, כל אחד במקומו בדרכו ובסגנונו, מתכוונים לעניין אחד. הם סוברים כי שארית ישראל היא בבבל ועם יהודה הלגיטימי נושא התקומה בעתיד הוא זה שבגלות יהויכין בבבל; ואילו גורלה של שארית ירושלים המכריזה כי "לנו ניתנה הארץ למורשה" נחרץ לכיליון.

הקבוצה השנייה – זקני ישראל הריאלסטים בבבל – נבנה מקדש בבבל לא-לוהי ישראל

הנביא יחזקאל בפרק כ' מתאר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי" (יחזקאל כ', א'). באופן כללי גם היושבים בבבל מרגישים כי חורבן הבית, העיר והארץ קרבים והרגשת הייאוש גוברת. הזקנים בבבל אינם רואים כל מוצא למציאות העגומה והם באים לדרוש את ה' אצל הנביא.

הנביא נותן כאן סקירה היסטורית מקיפה. בין שאר המסקנות מן הסקירה להווה אומר הנביא כי השאיפה להיטמע בין הגויים לא תצלח ובגאולה העתידית העם יובא אל מדבר העמים להישפט שם ה' יזקק ויטהר את עמו, כשעיקר הגאולה היא למען שמו של הקב"ה ולמען השבועה שנשבע לאבותיהם.

בפסוק א' לא מבואר באיזה הקשר כאן באה דרישת ה'.

"כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם: בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם: וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל כ', מ'-מ"ד).

ההדגשה המרכזית בפסוק מ' היא המילה שם. שם (בהר קדושי מרום ישראל) יעבדוני כל בית ישראל כולו בארץ. שם ארצם ושם אדרוש את תרומותיכם ואת ראשית משאותיכם בכל קדשיכם. והדגשה זאת, על פי הבנה זו, באה להניא את זקני ישראל ממחשבתם. הרי שגם זקני ישראל היושבים בבבל מרגישים כי נבוכדנאצר שולט בכיפה ויש להשלים עם המציאות ואת הנעשה אין להשיב, ועל כן הם מציעים לבנות מקדש בבבל, כדי להתמודד רוחנית עם המציאות העגומה של גלותם בבבל.

הנביא דוחה את ההצעה בתוקף. האפשרות היחידה של עבודת ה' היא בהר הקודש בירושלים. אין כל אפשרות להקריב קרבנות אלא במקדש בירושלים. דבר שלדורות נסחו חז"ל במשנה העוסקת בהיתר ואיסור במות "...קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" (מגילה א, יא).

התבוננו בעיקר בנבואת הנביא יחזקאל בבבל במקביל לנבואת ירמיהו בממלכת יהודה, וראינו את יחסם השווה של הנביאים לשתי קבוצות. האחת בירושלים, הסוברת כי לנו ניתנה הארץ למורשה, שלטון ה' הוא רק בארץ ישראל ואלו שהוגלו הורחקו מעל ה'. השנייה בבבל המציעה לבנות מקדש בבבל.

הנביאים דוחים בתוקף את שתי הקבוצות. המכנה המשותף ביניהם הוא ההבנה כי אין כל אפשרות לשנות את המציאות. כל אחת מן הקבוצות רואה את עתידה במקומה, ועל כן אלו שבממלכת יהודה מבינים שה' שולט רק אצלם ואלו שבבבל מבקשים לבנות מקדש בבבל.

בשיעור הבא נמשיך בעיוננו בקבוצות הנוספות בממלכת יהודה ובבבל אליהם מתייחסים הנביאים ירמיהו ויחזקאל.