תולדות עבודת ה' במזבחות (קעא) – איסור הבמות (קמז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור שעבר עסקנו בתחילת מסעו הנבואי של הנביא יחזקאל במראות א-לוהים אל בית ה' בירושלים, ותיארנו את התועבות המתגלות לנביא בבית ה' כפי שהן מתוארות בפרק ח'.

בשיעור זה אנחנו נמשיך בעיון במסעו של הנביא המתאר את השחתת העיר והמקדש. אמנם העיר והמקדש ימשיכו להתקיים עד חודש אב בשנתו ה-11 של צדקיהו, אבל כבר בעת הזאת, בה' באלול בשנה השישית לגלות יהויכין, רואה הנביא במראות א-לוהים את חורבן העיר והמקדש. ראייה זו ממחישה כמה המעשים שתוארו בפרק ח', העבודה הזרה על גווניה וצורותיה בבית המקדש בירושלים, כמה היו לה השלכות חמורות על העיר ועל המקדש, תוך שנים ספורות.

פער השנים מחד גיסא והראייה הנבואית המפורטת של הנביא מאידך גיסא ממחישים היטב את דברי חז"ל לפיהם 'קמח טחון טחנו, היכל שרוף שרפו, היכל חרוב החריבו' (על פי המדרש באיכה רבה א, א). חז"ל מבינים כי כשהכשדים מחריבים את הבית הם מחריבים רק את קירותיו החיצוניים אבל בעצם הבית בפנימיותו כבר חרב. לא האויבים החיצונים מחריבים את הבית אלא מעשיהם של ישראל (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). ועל כן הנביא רואה כבר מספר שנים לפני החורבן את הבית ואת ירושלים חרבה.

וזה עיקר עניינם של פרקים ט' וי' במסעו הנבואי של יחזקאל. חלק מן המראה הנבואי הינו הסתלקות כבוד ה' מן המקדש ומן העיר שיתואר בעיקרו בפרק י"א.

פרק ח' הסתיים באמירה: "וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם" (יחזקאל ח', י"ח). מעניין כי פרק ט', המתאר את הפורענות ההולכת להתרחש בעיר חוזר על ביטוי זה פעמיים נוספות. כך בדברי הנביא לממונים על העיר המצטווים להכות את אלו שנועדו להרוג: "וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ" (יחזקאל ט', ה'). ובהמשך: "וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי" (יחזקאל ט', י'). ויש בכך מידה כנגד מידה – הם אמרו שאין ה' רואה, על כן עינו של הנביא גם לא תראה ולא תחוס.

הכתוב מתאר בו זמנית את הפורענות ההולכה וקרבה עם חורבנה של ירושלים ואת תחילת הסתלקות השכינה מן המקדש ומן העיר:

"וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת: וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר: וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם: וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה: וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי: וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

"וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי: וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה': וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵ-ל שַׁ-דַּי בְּדַבְּרוֹ: וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן: וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא: וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם... כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה: אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ"   (יחזקאל ט'-י').

 

קרבו פקודות העיר והתווית תו על מצחות האנשים

השם פקודות רומז לעונש כפי שמופיע אצל הנביאים השונים. למשל בישעיהו: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (ישעיהו י', י"ג); או בירמיהו: "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ" (ירמיהו י', ט"ו); ובהמשך: "וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם" (ירמיהו י"א, כ"ג).

כאן מדובר על הממונים על העיר שתפקידם להשחית את העיר. באים שישה אנשים, ככל הנראה מן האזור הצפוני של הבית, כל אחד איש כלי מפצו בידו; כלומר כלי המשחית בעזרתו הוא מנפץ את כל מה שעומד על דרכו.

מי הם ששת האנשים?

– האברבנאל מזהה אותם עם יאשיהו וששת בניו. יאשיהו הוא לבוש הבדים. ששת בניו, יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום (דברי הימים א ג', ט"ו), וכן יהואחז ויהויכין, כולם חטאו והרשיעו וגרמו לחורבן העיר.

– הגמרא בשבת רואה בהם כוחות רוע וחורבן: "ומאן נינהו ששה אנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר ומכלה" (שבת נה.). המהר"ל מבאר בחידושי אגדות כי הם מבטאים את ההתנגדות למציאות של האדם ותפקודו בעולם.

אחד מהם לבוש בדים, כלומר בגדי בד הדומים לבגדי כהונה, וקסת סופרים במתניו. תפקידו ככל הנראה לתעד את כל מה שנעשה.

הנביא מתאר את תחילת הסתלקות השכינה בכך שכבוד א-לוהי ישראל עולה מעל הכבוד אל מפתן הבית. ה' קורא לאיש לבוש הבדים ומצווה אותו לעבור בתוך ירושלים ולהתוות תו על מצחות האנשים שנאנחים על התועבות הנעשות בתוכה.

המטרה בסימונם של האנשים היא שיפסחו עליהם וכך הם יינצלו. הציווי הוא להכות בלא חמלה בכל שאר האנשים שאינם מסומנים מבלי לחמול על אף אחד, זקן בחור ובתולה, טף ונשים. בכך באה לידי ביטוי התפיסה הנבואית אותה מבטא הנביא יחזקאל בפרק ג', לפיה הצדיק יחיה בצדקתו והרשע ימות בחטאו:

"וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי: בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ: וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ"   (יחזקאל ג', ט"ז-כ"א).

ההבחנה הזאת בין אנשים שיש להציל לבין האחרים שאין להציל מזכירה את הדם שנצטווו בני ישראל במצרים לשים על המשקוף ועל שתי המזוזות: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב, י"ג). אמנם, במצרים הסימון הוא על בתי בני ישראל ואילו אצל יחזקאל התו אישי וניתן על מצחו של האדם.

אחרי הסימון הנביא מתאר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר". בעקבות טמוא הבית נופל הנביא על פניו וזועק: "הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם". לכאורה תגובתו של הנביא מלמדת כי לא נמצאו צדיקים הראויים להצלתם בעת החורבן. כלומר למרות ההבחנה שנעשתה על ידי האיש לבוש הבדים, בפועל אין הנביא רואה במסעו הנבואי אנשים שמצחם מסומן בתו שפוסחים עליהם. חז"ל מתייחסים לעניין זה בגמרא בשבת:

"דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט', ד') וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. (אמר) [אמרה] לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" וכתיב "וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יחזקאל ט', ו'). תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו"   (שבת נה.).

בסופו של דבר, על פי העמדה המובאת כאן, עם כל ההבחנה העקרונית של הנביא בין הצדיק שצריך לחיות ובין רשע שצריך להיענש, ישנו כאן דין גמור. מידת הדין המתעוררת כאן בוחנת עד כמה ראוי להציל אנשים כלשהם מן התופת, והמסקנה קשה ביותר: גם האנשים הצדיקים אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, אם לא מיחו בכל כוחם וניסו בכל דרך למנוע את החטא מן הרשעים.

חוסר הצדק הינו סיבה עיקרית ומרכזית לבשורה לראשונה על חורבן ירושלים והמקדש. מתברר כי בנוסף לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, המובאים על ידי חז"ל כסיבה המרכזית לחורבן הבית הראשון (יומא ט.), חוסר הצדק הינו גורם מרכזי נוסף לחורבן הבית והמקדש. ולכן אין זה מקרה כי בנוסף לתועבות העבודה הזרה שתוארו באופן מפורט בפרק ח', הנביא יחזקאל מוסיף כאן גורם נוסף לחורבן.[1]

מעניין לראות כי בעניין זה הנביאים מיכה, ירמיהו ויחזקאל מצביעים, כל אחד בתקופתו, במקומו ובסגנונו, ודרכו המיוחדת, על מכנה משותף אחד מרכזי לחורבן העיר והבית – חוסר צדק. מיכה בתקופת חזקיהו, ירמיהו בעיקר בימי יהויקים וצדקיהו, ויחזקאל בגולה בבבל מגלות יהויכין וימי צדקיהו.

ההבחנה היסודית היא כי מהותה של ירושלים היא צדק, ועל כן כשאין בה צדק, אין הצדקה לקיומה של העיר. הזיקה לצדק באה לידי ביטוי גם בשמם של מלכי העיר (מלכי צדק מלך שלם – בראשית י"ד, י"ח, אדוניצדק מלך ירושלים – יהושע י', י"א; וצדקיהו – מלכים ב כ"ד, י"ז); גם בזיהוי המלא בין שם המלך לשם העיר ה' צדקנו, (ירמיהו כ"ג, ה'-ו'; ירמיהו ל"ג, י"ד-ט"ז); גם בזיקה המובהקת בין מלכות לצדק, הן אצל הקב"ה והן אצל מלך בשר ודם; ומתוך כך הקשר הישיר ביניהם ובין קיומה של ירושלים וחורבנה: בבית ה' עצמו, הסמיכות המחויבת בין הסנהדרין לבין מקום המזבח, והעובדה כי הכהנים לובשים צדק (תהלים קל"ב, ט').

 

שריפת העיר

בתחילת פרק י', נשלח האיש לבוש הבדים למלא חפניו גחלי אש מבינות לגלגל תחת הכרוב כדי לזרוק את האש על העיר ולהביא לחורבנה.[2]

בפרק ט' תיאר הנביא את ההרג של כל העם, זקן, בחור ובתולה, טף ונשים, ואילו בפרק י' הנביא מתאר את שריפת העיר והמקדש. מעניין כי בתוך שטח המקדש סמל הקנאה המקנה היה מצד צפון, ואילו הכרובים כאן מתוארים כעומדים מימין לבית מדרום.

בהמשך הפרק ישנו תיאור חוזר של חיות המרכבה המתוארת בפרוטרוט בפרק א', בשינויים קלים. החיות נקראות כאן כרובים.

בשיעור הבא בעזרת ה' נמשיך בעיוננו במסע הנבואי של יחזקאל, במראות הא-לוהים שנראו לו במקדש בירושלים. ונתייחס הן לתיאור סילוק השכינה מן הבית מזרחה אל הר הזיתים ואל המדבר והן לתיאור המרכבה המופיע בפרק י'.

 
[1]   נושא זה זוקק שיעור בפני עצמו. הבאנו כאן בתקציר כמה נקודות המבטאות את הרעיון היסודי.
[2]   הפרק מתייחס כאן הן לסילוק השכינה מן הבית והן למרכבה בקודש הקודשים ובכך נעסוק בעזרת ה' בשיעורים הבאים.