תולדות עבודת ה' במזבחות (קע) – איסור הבמות (קמו)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה ברצוננו לעיין במסעו הנבואי של הנביא יחזקאל לירושלים במראות א-להים, ולעבור אחד-אחד על השלבים והתיאורים במסע. המסע נערך כשזקני יהודה הנמצאים בגלות בבל יושבים לפניו בביתו בשנה השישית לגלות יהויכין, שהיא גם השנה השישית לצדקיהו. במסע זה נלקח הנביא במראה הנבואה לראות את התועבות במקדש המביאות לבסוף אל חורבנו של המקדש והעיר, והוא מתואר בפרקים ח'-י"א.

ייתכן כי בגולה התעוררו ציפיות לשובו של יהויכין לירושלים, ואלו הביאו את זקני יהודה לפנות אל הנביא יחזקאל. מכאן שמניין השנים אצל יחזקאל לגלות יהויכין ולא למלכות צדקיהו אינה מקרית ורומזת גם על נטייתו של הנביא אל המלך יהויכין.

המשמעות של מראות הא-להים היא כי חורבן הבית והעיר בלתי נמנע. גם אם בפועל הבית עומד על תלו, הנביא בראייתו כבר רואה אותו בחורבנו. אנחנו נעיין בתחילת המסע בתועבות בבית ה':

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲ-דֹנָי ה': וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה: וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱ-לֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה: וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מהם מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם: וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם"   (יחזקאל ח', א'-י"ח).

ייתכן להציע כי הריכוז הגדול של עבודה זרה המתואר במסע זה אינו רק מה שמתרחש עתה בבית ה', אך הוא מהווה גם מעין סיכום למציאות של העבודה הזרה בבית ה' בירושלים שהביאה בסופו של דבר גם לחורבנו של הבית הראשון.

 

מושב סמל הקנאה המקנה

הנביא מובא אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה. מדובר ככל הנראה מצפון לעזרה המרכזית, מצפון למזבח העולה.

המילה סמל מופיעה בדברים: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (דברים ד', ט"ז).

האזכור האחרון של עבודה זרה המובהקת בבית ה' הוא מימי המלך מנשה:

"וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'... וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם"   (מלכים ב כ"א, ד-ז').

ברור לגמרי כי המלך יאשיהו ביער את כל העבודה הזרה מממלכת יהודה ומבית ה', ואם כן מתברר כי יחזקאל מזכיר את סמל הקנאה המקנה או בהתייחסות למה שהיה בימי מנשה או בתיאור מציאות שחזרה להיות בבית ה' אחרי ימי יאשיהו (בימי יהויקים, יהויכין או בימי צדקיהו).

בסך הכל המילה סמל מופיעה במקרא חמש פעמים, פעם אחת בדברים ד', פעמיים ביחזקאל ח', ופעמיים נוספות בדברי הימים ב ל"ג, ז' וט"ו, תוך תיאור העבודה הזרה שהכניס מנשה למקדש. דברים ד' מתאר את חטאי העבודה הזרה. בפועל אכן עברו על איסורים אלו בבית ה' בסוף ימי הבית הראשון. ההקבלה למנשה מובהקת גם במעשה עצמו בהצבת פסל הסמל בבית הא-להים וכן בהשלכות הקשות של מעשהו על חורבן העיר ובית ה'.

גם במלכים וגם בדברי הימים הכתוב מציין את שימת הסמל: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר אָמַר אֱ-לֹהִים אֶל דָּוִיד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעֵילוֹם" (מלכים ב כ"א, ז'; דברי הימים ב ל"ג, ז'). האזכור של שימת הסמל בבית הא-להים ומצד שני של דוד ושלמה ושל הבחירה הא-להית בירושלים בימיהם בא לומר כי בגלל מעשי מנשה נשללה בחירה. על כן מתבשר המלך מנשה בעצמו על חורבן ירושלים: "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ" (מלכים ב כ"א, י"ג).

למרות התשובה והתיקון הגדול שהיה בימי יאשיהו, לאחר פנייתו אל חולדה הנביאה עם מציאת ספר התורה בבית ה', עונה חולדה: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵא-לֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה" (מלכים ב כ"ב, ט"ז-י"ז). חורבן ירושלים עומד בעינו.

על כן, לאחר תיאור כל המהפכה של יאשיהו בביעור העבודה הזרה בכל הארץ ובעקירת הבמות מכל מקום: "אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם" (מלכים ב כ"ג, כ"ו). ואף בימי יהויקים חוזר הכתוב על כך: "אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ" (מלכים ב כ"ד, ג'-ד').

כך הנביא ירמיהו עצמו אומר: "נְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָ‍ִם: כִּי מִי יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם וּמִי יָנוּד לָךְ וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ: אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם ה' אָחוֹר תֵּלֵכִי וָאַט אֶת יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם" (ירמיהו ט"ו, ד'-ו').

יוצא מעיון בכל הפסוקים שהבאנו מימי המלך מנשה עצמו, מימי יאשיהו ויהויקים ומפיו של הנביא ירמיהו כי ישנה זיקה מרכזית ביותר בשיפוט הנבואי בין מעשי המלך מנשה לבין חורבן הבית (כל זאת למרות תשובתו של מנשה המתוארת בדברי הימים ב ל"ג, י'-כ').

על כן, לא מקרי הוא כי במסעו הנבואי של יחזקאל הדבר הראשון בין מעשי התועבות השונים שהוא רואה הוא מושב סמל הקנאה המקנה; בין אם מדובר על הסמל של מנשה עצמו ובין אם מדובר על חידושו לאחר ימי יאשיהו, מפני שהזיקה הישירה בין מעשה זה לבין חורבן הבית מובהקת.

 

תבנית רמש ובהמה שקץ

הנביא רואה תבניות של רמש בהמה ושקץ חקוקים על קירות הבית. מעבר לעובדה כי שקצים ורמשים טמאים ומטמאים, עבודה כזאת ליצורים מפלצתיים כאלו היא חמורה ביותר:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"   (דברים ד', ט"ו-י"ח).

ייתכן כי הפולחן הובא ממצרים או מבבל ואולי ייחסו לבעלי החיים הללו תכונות על-אנושיות. לפני התבניות החקוקות על הקיר עומדים שבעים איש מזקני בית ישראל, איש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרות עולה.

 

יאזניהו בן שפן

בין שבעים איש מזקני בית ישראל מוזכר יאזניהו בן שפן. לא ידוע לנו באופן מדויק מהו שיוכו המשפחתי, והאם ייתכן כי הוא אחיו של אחיקם בן שפן המוזכר בימי יאשיהו עם שפן הסופר (מלכים ב כ"ב, י"ב); אותו אחיקם מוזכר בירמיהו לאחר תיאור הריגתו של אוריה בן שמעיהו הנביא מקרית יערים על ידי המלך יהויקים כמי שהגן על ירמיהו "אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ" (ירמיהו כ"ו, כ"ד). ייתכן שהוא קשור לגמריהו בן שפן הסופר המוזכר בימי המלך יהויקים (ירמיהו ל"ו, י'). מאוד ייתכן שהוא שייך למשפת שפן למרות שאין אזכור מדויק של זיקתו לאחד מבני המשפחה.

משפחת שפן הייתה מן המשפחות החשובות בממלכת יהודה, נאמנה לקב"ה ולעבדיו הנביאים שניסתה במעשיה בסוף ימי הבית הראשון לשקם את העם ולהשיבו בתשובה. משפן עצמו שמונה על ידי המלך יאשיהו לארגן את טיהור הארץ דרך אחיקם שהציל את ירמיהו, וגדליהו נכדו נתמנה על ידי הבבלים לעמוד בראש שארית הפליטה בארץ.

מאזכורו ניתן ללמוד על פי השערה זו שני דברים חשובים. מדובר על משפחה חשובה ומשפיעה בחברה הירושלמית. כמו כן מדובר על משפחה שבמשך כמה דורות ביטאה נאמנות מופתית לקב"ה ולנביאיו. אם ייתכן כי אחד מבני משפחה זאת שותף פעיל בעבודה זרה בבית ה' יחד עם שבעים איש מזקני בית ישראל זה מלמד כי העבודה הזרה לא פסחה על משפחות חשובות של אנשים עובדי ה'. על כן אזכורו בהקשר זה מלמד על היקף ועצמת העבודה הזרה בירושלים ובמקדש בעת הזאת.

 

עושים בחושך איש בחדרי משכיתו

משמעות חדרי משכיתו. מחד יש המפרשים את הביטוי מלשון כיסוי. מאידך גיסא הביטוי מזכיר את איסור התורה בויקרא: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, א'), ואם כך הכוונה היא לחדר שקרקעיתו מרוצפת אבנים ומשתחווים עליה, ובכך עוברים על איסור כשדבר זה נעשה מחוץ לעזרה במקדש. אפשרות שלישית היא לומר כי משכית פירושו 'מצויר' מלשון הבטה והסתכלות.

מאוד ייתכן כי הנביא מכוון למה שהוא רואה בבתיהם של זקני ישראל ולא בתוך המקדש עצמו. אם כן הזקנים פועלים בהיחבא ובסתר ייתכן כי לא חשבו לעבוד עבודה מסוג זה בפרהסיה, בציבור, ועשו אותה רק בחדרי חדרים. אך אם זה כך יש בכך זלזול עוד יותר גדול בכבוד השכינה שאדם פוחד מבשר ודם ואינו פוחד מה'.

 

עזב ה' את הארץ אין ה' רואה

ביטוי זה מופיע לראשונה כאן בפרקנו, ופעמיים בסך הכל. לכאורה ההנמקה לכך שזקני בית ישראל עושים בחושך איש בחדרי משכיתו היא: "כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח', י"ב). ואילו בפרק ט' נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה" (יחזקאל ט', ט'). לכאורה ישנן כאן שתי אמירות – אין ה' רואה כלומר ישנה כאן הכחשה של הידיעה הפרטית. כביכול מה שנעשה על ידי האדם הפרטי בחדרי חדרים אינו נראה על ידי ה'. "עזב ה' את הארץ" כאן מכחישים את העובדה כי ה' משגיח.

הרמב"ן בשמות אומר כך:

"הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה... מהם מכחישים בידיעתו הפרטית "וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵ-ל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן" (תהלים ע"ג, י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ"   (שמות י"ג, ט"ו).

תפיסת עולם בה מכחישים את הידיעה הפרטית ואת השגחת ה' על העולם כולו בעצם אומרת כי אין כאן שכר ועונש. אין כאן מחויבות כלשהי של האדם לעשות דבר אלא הכל מופקר.

ישנה כאן שלילה של דברי הנביא ירמיהו: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו ל"ב, י"ט), וכן של התערבותו של הקב"ה על הנעשה בעולם בעקבות מעשי האדם, כדוגמת דברי התורה בבראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו', ה'). ראייה בעקבותיה ה' מחליט להביא מבול על הארץ ולמחות מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. הראייה הא-להית מביאה לפעולה של הקב"ה המתייחס אל מעשי האדם.

התורה מתארת באופן כללי את ההשגחה הא-להית על ארץ ישראל "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ... מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב). או בלשון הנביא זכריה ד', י': "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד', י').

ישנה זיקה מיוחדת בין ההשגחה הא-להית למקדש כמבואר בחנוכת בית ה' על ידי שלמה המלך. וכך לשונו "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א ח', כ"ט), ובהמשך: "לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ" (מלכים א ח', נ"ב). וכך בהיראות ה' אל שלמה בעקבות חנוכת הבית: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט', ג').

המקדש מבטא יותר מכל את השגחת ה' על ברואיו ואת גילוי נוכחותו בעולם. את כל התועבות שנעשות בבית ה' יחזקאל רואה כבאות להכחיש באופן בוטה את זיקתו של הקב"ה לעמו ולארצו ולמקדשו. על כן הן ביטוי מובהק של השקפת העולם של כי "עזב ה' את הארץ, אין ה' רואה אותנו".

 

הנשים המברכות את התמוז

בכל אחת מן התועבות הנביא מובא אל מקום נוסף, לרוב פנימי יותר, וכאן הוא מובא אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה, כלומר מן החצר החיצונה הנביא מובא אל השער הצפוני של ההיכל. הנשים המצויות שם אבלות על הארץ ומבכות את התמוז.

פולחן זה מוכר לנו מכתובות מהמזרח הקדום. תמוז הוא שם אל הרועים השומרי דומוזו. הוא נחשב אל הצמחייה הממלא תפקיד מרכזי בפולחן הפריון. הוא מתואר כדמות טרגית של אל גווע היורד שאולה, וקם לתחייה מידי שנה בשנה. בעת שהותו בשאול נערכו לכבודו טקסי קינה בעלי אופי מאגי. זהו פולחן דווקא של נשים.

 

השתחוויה לשמים

הנביא מובא אל חצר בית ה' הפנימית בין האולם למזבח ורואה עשרים וחמישה אנשים המפנים את גבם ואת החלק האחורי שבהם אל היכל ה' והם פונים מזרחה ומשתחווים אל השמש.

האזהרה על ההשתחוויה לצבא השמים מפורשת בדברים: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" (דברים ד', י"ט). וכן בהמשך: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דברים י"ז, ג').

הפנייה אל השמש הינה פנייה טבעית. מדי בוקר זריחת השמש הינה הופעה משמעותית ביותר: אור, חום, פוטוסינתזה, חיים. מהר מאוד התרגל העולם האלילי לפנות מידי יום ביומו אל השמש ולהשתחוות לו.

כיוון העבודה במקדש היה תמיד ממזרח לכיוון מערב. על כן קודש הקודשים הינו החדר המקודש ביותר במקדש, בצד המערבי (לפי דעת רבי עקיבא). שני נימוקים לדעה כי שכינה במערב. הראשון כניגוד לעובדי עבודה זרה הפונים מזרחה אל השמש,[1] והשני "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו'). כביכול גורמי השמים, השמש, הירח והכוכבים מדי יום ביומו משתחווים במהלך זריחתם ממזרח למערב אל השכינה, וכביכול הכהן העובד במקדש הינו מעין שליח ציבור של כל הבריאה כולה. הוא כאילו מייצג את כל גורמי השמים בעצם השתחוויתו לכיוון מערב. ואמנם עיקר העבודה במקדש הינה ממזרח למערב.

המשנה בסוכה מתארת את ניסוך המים:

"הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר' יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו"   (סוכה ה, ד).

כלומר, אנחנו לא כמותם פונים לה' למערב ולמקדש עינינו.

 

מלאה הארץ חמס

סביר להניח כי חמס היא עוולה חברתית אלימה כפי שהוא מוזכרת כבר בהקשר למבול: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו', י"ג). ייתכן כי אזכרת ביטוי זה רומזת על כך כי מעבר לתועבות של העבודה הזרה במקדש בממלכת יהודה ישנם חטאים מוסריים חברתיים עליהם הם נענשים. אפשרות נוספת היא כי הדבר מצביע על חומרת העניין והעונש הצפוי.

 

בסופו של דבר, ראינו בשיעור זה ארבע תועבות של בני ישראל, המתרחשות בשטח המקדש. באמצעות מראות א-להים שרואה הנביא ארבעה חטאים סמליים – סמל הקנאה, תבניות על קירות והקטרת קטורת, ביכוי התמוז והשתחוויה לשמש. נראה שכל מראה קשה מקודמו והוא נעשה במקום אחר במקדש. כנראה שכל פעם זה נעשה במקום פנימי יותר במקדש.

ראינו כי הנביא מתאר תועבות שהתורה כבר מזהירה עליהם בדברים ד'.

תיאור תועבות אלו הוא הרקע לתיאור עזיבת כבוד ה' את המקדש המתואר בפרוטרוט בפרקים ט'-י"א ובהם נעסוק בלא נדר בשיעור הבא.

 

[1]   עד היום הנוצרים בונים את כנסיותיהם לכיוון מזרח, כהמשך ישיר לעבודה הזרה המקורית.