תולדות עבודת ה' במזבחות | 181 | איסור הבמות | 157
בשיעור הקודם עסקנו במצבו של הנביא ירמיהו מראשית המצור בשנה העשירית לצדקיהו ועד החורבן. בשיעור זה נעסוק בנבואת הנחמה של הנביא בפרק ל"ב.
פרק ל"ב הינו חלק מספר הנחמות שהנביא מצטווה לכתוב (ירמיהו ל', ב') הכולל את פרקים ל'-ל"ג. בכוונתנו להתמקד בשיעור זה בפרק ל"ב שנאמר לנביא בשנה העשירית לצדקיהו, כשחיל מלך בבל צר על ירושלים והנביא כלוא בחצר המטרה.
לפני שנעיין בפרק עצמו, נקדים מספר מילים על נבואות הנחמה של הנביא ירמיהו.
נבואות הנחמה של ירמיהו
הברית של כנסת ישראל עם הקב"ה היא ברית נצחית וכוללת בתוכה מחד מחויבות לקיום התורה (ועונשים רבים על מי שיפר את הברית ומחלל את התורה), ומאידך שכר וברכות למי ששומר את התורה ומקיים את המצוות. שורשה של הברית הינה באהבה הנצחית של א-לוהים לעמו הקיימת לעולמי עד.
גם אם לפעמים הגילויים של הברית הם קשים ביותר, כמו בחלק ניכר מנבואות ירמיהו בהן הוא מבשר על חורבן ירושלים והמקדש ועל הגלות, אין זה סותר כלל את העובדה כי ה' ישיב את עם ישראל לארצו ויקיים את כל הברכות הכתובות בברית. כשם שנתקיים החורבן כך תתקיים הגאולה, ואלו שני צדדים מהותיים ומשלימים של כריתת הברית עצמה.
הנביא ירמיהו עם הקדשתו מצטווה "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א', י'). שני הצדדים הינם חלק ממהות אחד ממהות שליחותו של הנביא – גם להרוס וגם לבנות, גם לנתוץ וגם לנטוע, הכל בהתאם למציאות הרוחנית של העם באותה העת.
היות הדבר חלק מובנה ואינטגרלי של שליחותו של הנביא מבאר היטב את הצורך להביא, לצד הנבואות קשות ביותר המבשרות חורבן, נבואות נחמה המבשרות על הגאולה העתידה להיות. התבוננות נבואית זאת היא התבוננות של נצח והיא מבשרת כי החורבן הצפוי הוא זמני והוא בר תיקון.
נבואות הנחמה משופעות בתיאורים על בניינם המחודש של הארץ והעם. הפירוד בין ממלכות ישראל ויהודה עתיד להתבטל והם יחזרו להיות מאוחדים. ה' יחזיר את עמו לארצו תוך כדי קיבוץ גלויות מכל ארצות פזוריהם. הארץ תיושב מחדש ותחזור לתת את יבולה ותתן את פריה לעם שלה החוזר אליה. הערים החרבות תיבננה. ה' יברא להם לב חדש, התורה מעתה תהיה כתובה על לבם ולא תשכח. מלכות בית דוד תחזור לקדמותה. המלך שימלוך יהיה מלך צדיק. הכהנים בני אהרון יחזרו לשרת במקדש.
ככלל ישנה חזרה למציאות הרמונית ושלמה, וחזרה למלכות צדק ולכהונה ראויה. בניין מחודש של הארץ וקיבוץ גלויות ניסי מכל הארצות, פריחה מחדש של הארץ, כשלעם ישראל לב חדש והתורה חרוטה על ליבם חריטה נצחית שלא תשכח.
עם ישראל יחזור ויעלה לבית ה' בשירה ובנגינה תוך הבאת קרבן תודה על הגאולה. ירושלים תיקרא נווה צדק והר הקודש. הרי שורש חורבנה של העיר היה בכך שבכל זרועות השלטון לא היה צדק (מיכה ג', ט' ואילך). העובדה שהיא תקרא מעתה נווה צדק הינה הגילוי הרוחני השלם לבניינה המחודש של העיר והמקדש.
אחד הביטויים היפים והמרגשים לנחמה ולהפיכת אבל לששון היא ששוב וישמע בערי יהודה "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". המציאות השלמה וההרמונית תחזור לקדמותה.
הפלא העצום המתואר כאן, החידוש המדהים של מציאות ניסית זאת, מתחדד מאוד בכך שחלק מן הנבואות נאמרו לנביא כשהחורבן ממשמש ובא. צבא בבל צר על ירושלים. הנביא בעצמו כלוא בחצר המטרה ואין ביכולתו להינבא לכל העם בעיר או במקדש.
קניית שדה חנמאל בן שלום בענתות על ידי הנביא ירמיהו
מעבר לספר שנכתב ולכל הרעיונות הנשגבים שהזכרנו, המציירים את המציאות העתידית כגאולה ניסית עליונה, מצטווה הנביא בפרקנו לתרגם את האידיאולוגיה למעשה, וממש רגע אחד לפני חורבן העיר והמקדש, לקנות את השדה אשר בענתות של חנמאל בן שלום דודו.
פרק ל"ב מחולק לשלושה חלקים. פסוקים א'-ט"ו מתארים את קניין השדה ומשמעותו. פסוקים ט"ז-כ"ה מתארים את תפילת ירמיהו ופסוקים כ"ו-מ"ד מתארים את תשובת ה' לירמיהו.
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר: וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה: אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ...
"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא: וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים:
"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו ל"ב, א-ט"ז).
אין ספק כי נבואה זו, בעיתוי הזה, במקום הזה ובתוכן הזה היא פלאית לגמרי. ואכן אומר הנביא (בפס' ח') "וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא". המפרשים השונים אינם חושבים כי יש לנביא ספק בדברי הנבואה הללו. כמו שעולה אצל האברבנאל:
"ואמנם אומרו ואדע כי דבר ה' הוא אין ענינו... שהיה ירמיהו בראשונה מסופק בנבואה שבאתהו על זה אם היתה נבואה אם לא ושעתה נתאמת אצלו כי דבר ה' הוא, כי הנה הנביאים לא היו מסופקים בנבואתם והנבואה תודיעם שהיא נבואה בחוזק הרגשה" (ירמיהו ל"ב, ח').
ואצל ר' יוסף קרא:
"ואדע כי דבר ה' הוא – כלומר בקושי ובמרירות לב קניתיו, שהרי כשדים נלחמים על העיר והסוללות באו על העיר ללכדה, וזה אמר לי שאקנה שדהו? אלא לפי שבא אלי בדבר ה' לא יכולתי לעכב" (ירמיהו ל"ב, ח').
הוא מבאר כי מכיוון שידע כי דבר ה' הוא לכן קנה את השדה, ואם הוא לא היה מצווה על פי ה' לקנותו הוא לא היה קונה אותו. שהרי ענתות כבר כבושה ככל הנראה בידי הכשדים והחורבן כולו בפתח.
מנחם בולה בפירושו לירמיהו בדעת מקרא מסביר כי חנמאל בא מתוך כוונה לעשות עסק, ואילו ירמיהו הנביא יודע שישנה כוונה אחרת בדבר מאת ה' והקניין ישמש סמל לנבואה כי "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (פס' ט"ו).
י' הופמן[1] מנסה להראות כי הנביא ירמיהו עסוק שנים רבות בבירור אמיתות נבואתו. כבר שנים רבות נבואותיו מורות על הרס כולל של הארץ, ורגע לפני החורבן בן דודו בא למכור לו שדה בנחלת אבותיו. זוהי הזיה וחזיון תעתועים. אנשי ענתות עצמם כבר ביקשו להתנכל לו בשלב מוקדם של נבואותו כשהטיל צל כבד על הרפורמה של יאשיהו. מאז אמנם חלפו עשרות שנים. עתה כשהוא בחצר המטרה, כשהוא שמור מסכנה אישית אך מודע לחורבן שעומד להתרחש בכל רגע על ביתו, מתעוררת בליבו הדאגה שמא לא דבר ה' בליבו אלא הוא עצמו הדובר.
הציווי של ה' על ירמיהו לקנות אחוזה ברגע של חורבן נראה כמו התעללות מצדו של הקב"ה. אבל כשירמיהו רואה את בן דודו הוא מתעשת ונכנס מיד לפעולה נמרצת לקניית השדה בפועל. השדה נקנית כדת וכדין מתוך מגמה שהקניין יבטיח את תוקפה לטווח ארוך. ברוך בן נריה מצטווה מפי ירמיהו לקחת את ספר המקנה החתום ואת ספר הגלוי ולשים אותו בכד חרס "לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים". כלומר המגמה היא שלקניין יהיה תוקף לטווח ארוך.
ועתה נבאר את פרטי המעשה ומשמעותו. כשחנמאל בן דודו בא לחצר המטרה הוא מציע לירמיהו לקנות את השדה "כי לך משפט הירושה ולך הגאולה קנה" ("כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת"). המצווה היא לגאול שדה של קרוב משפחה כפי שהתורה מבארת: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כ"ה, כ"ה). על הקרוב מוטל לגאול את השדה לפני שימכור אותה לאדם זר על מנת שהשדה תישאר בבעלות המשפחה.
חז"ל דורשים בספרא ""כי ימוך אחיך" הא אינו מוכר אלא אם כן העני". ככל הנראה זה היה מצבו הכלכלי של חנמאל, והוא פונה לירמיהו הנביא כמי שיירש את השדה אחרי מותו, לגאול את השדה בחייו לאחר שהתרושש.
ירמיהו שוקל את הכסף, כותב ספר וחותם בעצמו. בדרך כלל שטר מתקיים בחתימת העדים. ייתכן כי הנביא ירמיהו חותם למרות שהוא לא מחויב בדבר על מנת להודיע לדורות הבאים כי אין הוא רק נביא חורבן אלא הוא נביא נחמה. הוא מעיד את העדים ושוקל את הכסף במאזניים. השקילה מדויקת ומבוקרת על ידי העדים ועל ידי המוכר.
הכתוב מתייחס לשני חלקי תעודת הקניין, החתום והגלוי. היו נוהגים לכתוב שטר מכר פעמיים על אותו גליון. בחלק העליון של השטר היו כותבים את התעודה העיקרית, מגוללים וקושרים במספר חבלים והוא החלק החתום. החלק התחתון הינו העתק מדויק של החלק העליון, אותו היו מקפלים אך ללא קשירה, והוא החלק הגלוי. בפשטות היו קוראים בחלק הגלוי, ואם היה חשש לזיוף או שמסיבה כל שהיא רצו לוודא את הפרטים של העסקה, ניתן היה לפתוח גם את החלק החתום של ספר המקנה.
בספר החתום היה כתובים המצווה והחוקים הכוללים את הכתוב בתורה על המצווה לגאול את שדה הקרוב ואת החוקים לפיהם מקיימים את המצווה (לא להונות, חישוב הקניין על פי שנות היובל ועוד). הנוסח של החלק הגלוי כלל כנראה גם את עיקרי העסקה אבל רק בקיצור יותר.
ספר המקנה מועבר על ידי הנביא ירמיהו אל ברוך בן נריה לעיני חנמאל, לעיני העדים החתומים בספר ולעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה. נראה כי מעבר לקיום ההלכתי שהעדים יראו היטב את מסירת התעודה מירמיהו לברוך בן נריה, הכתוב רוצה להדגיש כי ישנו פרסום לדברי הנחמה ולמשמעות של קניין השדה באזני כל הנוכחים.
הרד"ק מבאר על אתר בפירושו לפסוק י"ב:
"עד שוב הגולה שתתקיים נבואת "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים" ולהיות לאות לשיבת הגלות, צווהו הא-ל לקנות השדה לנחמה לישראל, שלא יחשבו שאבדה תקוותם (ע"פ יחזקאל ל"ז, י"א) אם יגלו" (ירמיהו ל"ב, י"ב).
יש עניין שנבואת נחמה זאת, ספר המקנה הזה על שני חלקיו החתום והגלוי יישמרו בכלי חרס, כפי שהיו נוהגים אז, על מנת שישמשו עדות לכשתתקיים נבואת ירמיהו שניבא על כך שנים רבות לפני שהדבר התקיים.
מעשה זה מחדד את התובנה כי הגאולה שתהיה אינה מקרית אלא מתוכננת מראש על ידי הקב"ה, והנביא חתום עליה. כל זה בא גם לנסוך תקווה לעיני כל הרואים את מסירת התעודות ואת שימורן.
המשמעות הרוחנית של כל המעשה הזה, ממש כשהחורבן תכף מתרחש היא לבשר על הגאולה העתידה, כי לאחר החורבן ישובו יהודים לארץ הזאת, יבנו אותה מחדש, יגאלו אותה ויקנו מחדש בתים שדות וכרמים והחורבן המסתמן הוא זמני.
את זה אומר הנביא בעת הזאת לצד כל נבואותיו על החורבן והגלות. העובדה שהדברים נאמרים דווקא על ידי נביא החורבן ירמיהו ודווקא כל כך סמוך לחורבן, הכתיבה של הדברים בספר החתום והגלוי, הקניין שנעשה באופן מאוד מדויק על כל שלבי שקילת הכסף, הכתיבה, העדות, המסירה והשמירה לטווח ארוך, כל אלו מעניקים למעשה שנעשה פרספקטיבה של נצח. יש כאן מעשה בעל משמעות לדורות שתהיה גאולה לארץ הזאת בעתיד. וגם בעת החורבן עצמו יש להתבונן בתמונה הכוללת ולראות ולהאמין בבניין שיבוא בעקבותיו.
ייתכן כי הנבואה שנאמרה בתחילת הפרק, בראשית המצור על ירושלים אחר עשרה בטבת בשנה העשירית לצדקיהו, כשנה וחצי לפני החורבן, היא זאת שהביאה לכליאתו של הנביא ירמיהו בחצר המטרה על מנת שלא ירפה את ידי הלוחמים בנבואה זו.
אמנם המעשה הנבואי של קניין השדה נעשה רק לעיני חנמאל, העדים וכל הנמצאים בחצר המטרה, בסך הכל קבוצה קטנה, אך המשמעות של המעשה הינה לדורות וזהו ייעוד שימורה למען יעמדו ימים רבים.
בשיעור הבא נמשיך בנבואת ירמיהו בפרק ל"ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)