תולדות עבודת ה' במזבחות (קפג) – איסור הבמות (קנט)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם ראינו את נבואת הנחמה של הנביא ירמיהו בפרק ל"ב, שנאמרה בעיצומם של ימי המצור לקנות בענתות חלקת שדה מחנמאל בן דודו.

בשיעור זה בכוונתנו לעיין בנבואת ההמשך של נבואה זו, שאף היא נבואת נחמה:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ שֵׁנִית וְהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' עֹשָׂהּ ה' יוֹצֵר אוֹתָהּ לַהֲכִינָהּ ה' שְׁמוֹ: קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ וְאַגִּידָה לְּךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם:

"כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה הַנְּתֻצִים אֶל  הַסֹּלְלוֹת וְאֶל הֶחָרֶב: בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת הַכַּשְׂדִּים וּלְמַלְאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר הִכֵּיתִי בְאַפִּי... הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה: וְטִהַרְתִּים מִכָּל עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וְסָלַחְתִּי לְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי...

"כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹ-ת כִּי טוֹב ה' כִּי  לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה':

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין אָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל עָרָיו נְוֵה רֹעִים מַרְבִּצִים צֹאן: בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה':

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ:

"כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל: וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל הַיָּמִים:

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמוֹר: כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם: גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי...

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר ה' בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם:

"כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים"   (ירמיהו ל"ג).

כאמור בתחילת הפרק, ברור כי נבואה זו הינה נבואת המשך ביחס לנבואה הקודמת והיא נאמרת קודם שחרורו של ירמיהו מחצר המטרה, אחר ההפסקה הזמנית של המצור שבירמיהו ל"ד, י"א-י"ב.

ה' אומר כי הוא עשה את הפורענות הזאת ועל כן נאמרים הדברים הבאים אל הנביא. הקב"ה שהביא את החורבן הוא זה שביכולתו להביא את הגאולה. לאחר שה' הביא את הפורענות על ממלכת יהודה, הוא מעורר את הנביא שיתפלל אליו. ה' בחמתו לא ריחם על עם ישראל והסתיר פניו מן העיר ירושלים בגלל מעשיהם הרעים – וה' הוא שירפא את פצעיה של ירושלים.

ה' יטהר את עם ישראל מן העוון אשר חטא. ירושלים תהיה לששון, לתהילה ולתפארת, זו של הקב"ה תהיה גדולה לאין שיעור בפני כל אומות העולם שיפחדו מפני ישראל בגלל כל הטובה. רוב הטובה הזאת תעיד אצל כל באי העולם כי הקב"ה הוא מקור הטובה המשפיע אותה לעמו. הנביא מבשר כי בארץ יהודה מן המצב של חורבן מוחלט ושממת אדם ובהמה ייבנה בניין שלם לעתיד לבוא.

 

מחורבן לשמחה

הנביא מתאר את המעבר החד מחורבן מוחלט וגמור למציאות של גאולה; מציאות שבה עולים למקדש ומקריבים קרבן תודה על הכרת הטוב הנצחי של הקב"ה, שהפך את החורבן לבניין ולגאולה והשיב את שבות הארץ כבראשונה.

ברור הקשר בין תודה לבין שמחה. מחד הכרת הטוב כוללת בתוכה הכרה על המציאות הטובה שנתחדשה עתה, ועצם הבאת הקרבן למקדש מבטאת את העובדה כי יודעים לייחס את הישועה וממילא את התודה אל הקב"ה.

 

משממה לריבוי צאן

ה' ממשיך לתאר את השינוי העצום שמתרחש בעקבות הגאולה. ממצב שאין בכל ירושלים ובערי יהודה לא אדם ולא בהמה, למציאות שבה ארץ יהודה כולה תהיה מלאה בצאן והרועים יוכלו בשלווה להרביץ את צאנם ללא חרדה וללא כל חשש למנוחתם.

הכתוב מונה את כל המחוזות של ארץ יהודה, ערי ההר, ערי השפלה, ערי הנגב. ייחודה הגיאוגרפי של נחלת יהודה הוא כי מעבר למרכזיותה על במת ההר המרכזי, נחלה זו פרוסה מן הים במערב ועד המדבר במזרח, והיא כוללת בתוכה ערים בהר, בשפלה ובנגב, שהן כולן מוגדרות כחלק מערי יהודה. בנוסף הכתוב מוסיף גם את ארץ בנימין וסביב ירושלים.

 

מלכות צדק ועיר צדק

הנביא מתבשר כי בעת הגאולה ה' יצמיח לדוד צמח צדקה והוא יעשה משפט וצדקה ארץ. יהודה וירושלים תשכון לבטח וה' יקרא לעיר ה' צדקנו.

ישנה כאן תחילה לכאורה בשורה על מלכות צדק עתידית. נזכיר כי התוכן הפנימי של המלכות הוא צדק. הצדק הוא המכונן את המלכות וגם ייעודה כפי שמגדיר הרמב"ם בהלכות מלכים, את ייעודו של מלך המשיח "לשבור את זרוע הרשעים ולמלאות את העולם צדק".

ייתכן כי הנביא מבשר על כך על רקע המציאות העגומה של מלכי בית דוד האחרונים. בניגוד לדוד "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב ח', ט"ו; דברי הימים א י"ח, י"ד), ובניגוד ליאשיהו "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'" (ירמיהו כ"ב, ט"ו-ט"ז), מלכי בית דוד האחרונים אינם עושים צדק ומשפט.

על יהויקים נאמר "כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (ירמיהו כ"ב, י"ז), ועל צדקיהו נאמר "וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר ה': בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו כ"א, י"ב).

וכן בהמשך אצל ירמיהו:

"כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה: כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל  תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה"   (ירמיהו כ"ב, א'-ה').

אין תיארוך מדויק לנבואה זו, אך סביר מאוד להניח כי היא נאמרה לאחד ממלכי יהודה האחרונים.

ייתכן כי בנבואה זו המלך נקרא צמח צדקה כי הוא אכן ישליט צדקה בארץ, ומלכותו תהיה מלכות צדק בניגוד לצדקיהו, שיש אמנם בשמו את יסוד הצדק אך בפועל לא נהג כך.

הנביא ממשיך ומציין כי כל מלכות יהודה תיוושע מיד אויביה וירושלים תשכון לבטח. ישנה כאן הבטחה על בטחונה של ירושלים כששמה העתידה של העיר יהיה ה' צדקנו.

הזיקה בין העיר ירושלים לצדק ידועה. הן בשמות מלכיה הראשונים, מלכי צדק בימי אברהם ואדוני צדק בימי יהושע, מתוך הנחה שיסוד צדק בשמם הינו שם תואר של מלך ירושלים;[1] הן בעובדה כי נבואת החורבן הראשונה על ירושלים הינה בגלל חוסר הצדק בזרועות השונות של השלטון:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"   (מיכה ג', ט'-י"ב).

אף הנביא ישעיהו, בתארו את מצב הממלכה והעיר בימי חזקיהו מתאר מצב עגום של השלטון והעיר בכל הקשור לצדק:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

"לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹ-ת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"   (ישעיהו א', כ"א-כ"ז).

נבואתנו מקבילה לגמרי לנבואת ירמיהו בה נאמר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כ"ג, ה'-ו').

הנביא מדבר על מלך צדיק שימלוך על ישראל ויהודה כאחד. בימי מלך זה ובזכותו תיוושע יהודה ממלכות בבל. ישראל ישכון לבטח ושמו של מלך עתידי זה "ה' צדקנו". בפשטות ה' יקרא לו צדקנו, וכך דעת רס"ג המצוטט על ידי האבן עזרא על אתר. האברבנאל מפרש כי ה' הוא צדקנו – ה' ישליט צדק בעמו על ידי מלכו. על פניו השם 'ה' צִדְקֵנוּ' מזכיר הן בשם והן במשמעות את שם המלך צדקיהו. אך נראה כי הנביא דרש את שם מלך צדקיהו על שם המלך העתידי שאכן יעשה צדק. ייתכן לפרש את השם ה' צדקנו במשמעות ישועה. כך אצל ישעיהו, שם מופיעה המלה צדק במשמעות ישועה "קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי" (ישעיהו נ"א, ה').

המעניין בהקבלה שעשינו בין שני הפרקים בספר ירמיהו הוא שבשניהם מופיע הביטוי ה' צדקנו, אלא שפעם הוא מכוון למלך שימלוך בירושלים ופעם מכוון לעיר ירושלים עצמה.

ניתן לומר כי מלך המשיח ישפוט את עמו בצדק עד שבירושלים ילין צדק. אך ניתן להציע כי הכתוב רומז על הזיקה הראויה בין מלכות בית דוד לבין ירושלים בכך ששניהם אמורים להביא לידי ביטוי את כינון הצדק בארץ ובעולם. היות שלטונו של הקב"ה צדק ומשפט קשור לעובדה כי הקב"ה בחר את ירושלים לשכן שמו שם, להופיע שם ולהתגלות שם, גם במידת הצדק. על כן, לא מקרה הוא כי ישנה זיקה מאוד קרובה בין המקדש לצדק. שלושה בתי דינים של עשרים ושלושה דינים בירושלים; אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד הסנהדרין בלשכת הגזית.

– ההצמדה בין הסנהדרין למזבח הנדרשת בחז"ל, הן בפרשת משפטים והן בפרשת שופטים. משמעות ההצמדה הינה כי בדיני נפשות ניתן לדון בהם בכל בתי הדין של עשרים ושלושה דיינים בארץ ישראל בתנאי שהסנהדרין במקומה מפני שהמקום גורם. ואם אין היא במקומה, אין כל אפשרות לדון.

– כתוב על הכהנים "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ" (תהלים קל"ב, ט'). בגדי הצדק של הכהנים קשורים בעובדה שהם בעבודתם מכפרים. "כהנים אוכלים ובעליהם מתכפרים" (פסחים נט:).

מן הסיבות הללו נראית לנו מהותית הזיקה בין הקב"ה לירושלים ולמקדש והזיקה של מלכות ישראל וירושלים אל הצדק. על כן הן מלך ממלכת יהודה המולך בירושלים והן העיר ירושלים עצמה קרויים "ה' צִדְקֵנוּ".

 

מלכות בית דוד וכהונה עד עולם

בהמשך לתיאור הזיקה בין מלך מבית דוד לירושלים כששניהם נקראים ה' צדקנו, ה' מבשר לנביא כי הן מלכות בית דוד והן הכהונה יהיו עד עולם. אמנם ה' הבטיח לדוד כמענה לעצם בקשתו לבנות בית לה' "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (שמואל ב ז', ט"ז). על בית אהרון נאמר "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר י"ח, י"ט). כאן הנביא מבשר כי במקדש ישרתו כהנים מזרע אהרון ולווים משבט לוי, כשם שגם הנביא יחזקאל מנבא: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (יחזקאל מ"ד, ט"ו).

ישנה כאן בשורה כי הגאולה עליה מדובר בפרקים אלו אינה זמנית אלא עד עולם, וההבטחות שניתנו בתורה ובנבואה הרבה שנים לפני החורבן הנוכחי עומדות להתקיים עד עולם.

אף על פי כן, קטני אמונה בדורו של ירמיהו סוברים כי החורבן שהם רואים וחווים לנגד עיניהם הינו הוכחה ברורה להפרת ברית של הקב"ה עם עם ישראל ועם המלכות והכהונה. לעומתם הנביא מבשר בשורה הפוכה כי כשם שה' כרת ברית עם עצם הבריאה, כך גם עם זרע יעקב ממנו יצאה מלכות בית דוד שתמשיך להתקיים לעולם.

 

בכך מסתיים עיוננו בספר נבואות הנחמה של ירמיהו. תחילה מפעים לראות גם מבחינתו של הנביא עצמו, לצד נבואות קשות ביותר, בהן הנביא מבשר על הרג ועל חורבן בית ה' בירושלים וכל ממלכת יהודה ועל גלות, כמעט באותה העת הנביא מבשר על גאולה, על קיבוץ גלויות, על יישוב מחדש של ארץ ישראל, על בניין מחודש של עם ישראל ושל ירושלים, על חידוש הברית עם הקב"ה, על חידוש מלכות בית דוד וכהונת אהרון, ועל הבטחה על קיומם עד עולם.

שנית, חלק מן הנבואות של הגאולה והנחמה נאמרות לנביא כאשר בפועל החורבן מתרחש לנגד עיניו. שני הנתונים אלו ממחישים את האופן שבו הקב"ה שולט בשני הצדדים – הוא בונה ומחריב, מגלה וגואל, מעניש עונש נורא ומנחם נחמה גדולה ביותר. הוא מקור כל ההיפוכים הללו, כשהגורם הישיר ליחסו הוא אופן הנהגתו של עם ישראל של המלך ושל כל העם. זוהי המשמעות העמוקה של ההבטחה לנביא: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א', י').

חידוש הברית על כל משמעותה פירושה שהקשר עם הקב"ה הינו קשר נצחי. עצם הקשר אינו תלוי בדבר מפני שישנה כאן אהבת עולם וברית עולם שקיומה דומה לחוקי הטבע הנצחיים. על כן, למרות העונש הנורא והפורענות הקשה, ה' ישוב וירחם על עמו, ישיבם לארצו ויבנה מחדש את ממלכתו תוך חידוש מלכות בית דוד וכהונת בני צדוק.

נבואות אלו ממחישות את העובדה כי יש להתבונן בתולדות ישראל התבוננות של נצח ולא רק של הרגע בו הדברים מתרחשים. ובדרך שהכשדים יוליכו אותם לגלות בבל, באותה הדרך יחזרו לארץ ישראל. הארץ תחזור לתת את פירותיה תוך קיבוץ הבנים לתוכה, והברית בין ה' לכנסת ישראל תתחדש במלואה.

בשיעור הבא נעיין בירמיהו פרק ל"ד.

 

[1]   כשם שפרעה מלך מצרים הינו שם תואר למלך המצרי ואבימלך מלך פלישתים הינו שם תואר למלך הפלישתי בתקופות השונות.