תולדות עבודת ה' במזבחות (קפה) – איסור הבמות (קסא)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שעיננו בספר הנחמה של הנביא ירמיהו וכן בפרק ל"ד שמתאר את שחרור העבדים וכיבושם מחדש, ניגש לעיין בנבואות האחרונות של ירמיהו אל צדקיהו לפני הבקעת חומת העיר בירמיהו פרק ל"ח.

"וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי:

"כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר: וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט: וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן: וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת  יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת: וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן: וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי: וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי ה' את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ: וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי ה': וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר: וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ...

"וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד יוֹם אֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם"   (ירמיהו ל"ח).

 

הורדת ירמיהו שוב אל הבור

ירמיהו עקבי לאורך כל הדרך בנבואותיו ואין הוא משנה אותם. ירמיהו מביא לעם את דבר ה' הנצחי והקבוע שאינו משתנה במשך כל ימי צדקיהו מפני שהעם והמלך והשרים אינם משנים דבר בהתנהגותם.

ברור כי הנבואות מתייחסות בראש ובראשונה למציאות הרוחנית המדינית והחברתית השוררת בממלכת יהודה ובירושלים. וכל זמן שאין בה שינוי אין הצדקה לשנות את תוכנן של הנבואות.

השרים שפטיה בין מתן, גדליהו בן פשחור, יוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה שומעים שוב את דברי ירמיהו האומר כי היושב בעיר הזאת ימות ברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים וחיה. הצעת ירמיהו על מנת לשמר את ירושלים היא להיכנע אל הכשדים, וכל אלטרנטיבה אחרת הינה חורבן.

השרים באים אל המלך ומציעים להמית את ירמיהו כיוון שהוא מרפה את ידיהם של הלוחמים בעיר ושל העם בדבריו. אמנם ירמיהו נמצא בחצר המטרה, אך הוא ככל הנראה מצא דרכים עם זה באמצעות שליחים או דרך ספרים שהצליח להעביר אל מחוץ לחצר המטרה על מנת שדבריו יופצו אל כל העם.[1]

ברורה טענתם של השרים כי לדברי הנביא השלכות קשות ביותר על מורל הלוחמים והעם. הם מגדירים מצב זה כך: ירמיהו אינו דורש לשלום העם הזה אלא לרעה. פעמים ניתן לזהות את המילה שלום עם טוב ועל כן היפוכה הוא רע.

סביר מאוד להניח כי עצם המתת הנביא היתה נתונה רק בסמכותו של המלך עצמו ולא היו רשאים השרים בעצמם להמית אותו (בירמיהו כ"ו, כ'-כ"ד אנחנו רואים באופן מפורש כי המלך יהויקים הוא המבקש להמית את הנביא אוריה בן שמעיהו מקרית יערים, והוא זה השולח למצרים את אלנתן בן עכבור יחד עם אנשים נוספים להוציא אותו להורג משם, ומביאים אותו אל המלך ההורג אותו בפועל).

תשובתו של צדקיהו היא כי הנביא בידי השרים והוא נתון בידיהם ואין ביכולת המלך לומר להם דבר. אנחנו שוב רואים כאן את דמותו החלשה של המלך צדקיהו שמבקש מחדש בסתר להיוועץ בנביא ולשמוע ממנו את דבר ה', אך כלפי שריו אינו מעז להתנגד או לנקוט במדיניות שתגן על הנביא אלא מאפשר להם לעשות בו כרצונם. הם אכן משליכים אותו אל בור עם טיט של מלכיהו בן המלך אשר בחצר המטרה.

 

הצלת ירמיהו בן הבור

עבד המלך הכושי סריס המלך יושב בבית המלך והוא שומע כי בחצר המטרה נתנו את ירמיהו אל הבור. המלך נמצא באותה עת בשער בנימין, ככל הנראה בצפון העיר מול המקום שהכשדים צרים על העיר. הוא אומר למלך כי השרים שבאו אליו קודם כי הריעו לנביא והוא חושב כי הוא כבר מת מפני הרעב.

עם שמיעת הדברים, צדקיהו מצווה את עבד הכושי לקחת שלושים אנשים ולהעלות את ירמיהו הנביא מן הבור לפני שימות. עבד המלך אוסף את האנשים, לוקח מתחת לבית האוצר בלויי סחבות, בדים בלויים, ושולח אותם לירמיהו. הוא מבקש מן הנביא לשים אותם תחת אצילות ידיו, כלומר תחת בתי השחי, כדי שלא ייפצע הנביא כשיעלו אותו מתוך הטיט שבבור. ירמיהו הועלה מן הבור ויושב בחצר המטרה.

 

השיחה האחרונה של צדקיהו עם ירמיהו

שוב אנו רואים כי צדקיהו שולח לקחת את הנביא אליו בהיחבא, על מנת שהשרים ואנשי הממשל שלו לא יידעו. כנראה גם מיקום הפגישה בבית ה' הוא כדי שהשרים יחשבו כי במקרה גם המלך והנביא עלו לבית ה' לתפילה או לקרבן.

ירמיהו חושש על חייו ומביע חשש זה לפני המלך. צדקיהו מבטיח לו כי אין לו ממה לחשוש והוא נשבע לו שלא ימית אותו ולא ימסור אותו ביד השרים הרודפים אחריו. מאידך, הנביא מאמין שלא תהיה כל תועלת באמירת הנבואה כי צדקיהו לא ישמע בקולו. הרי הנביא (בירמיהו ל"ז, י') ניבא כבר כי חיל כשדים ישרפו את העיר, והנביא מוכן עתה לבטל את הנבואה על חורבן העיר אם תהיה כניעה לשרי בבל ולהציל גם את צדקיהו בעצמו. ואם לא תהיה כניעה אל שרי מלך בבל, ירושלים תישרף על ידי הכשדים וגם צדקיהו עצמו לא יימלט מהם. האם ייתכן שהנביא הרגיש או חשב כי צדקיהו כן ינסה להימלט?

צדקיהו אומר לירמיהו כי הוא מפחד שהכשדים יתנו אותו אל אותם היהודים שכבר נכנעו ואלה יתעללו בו וינהגו בו בביזיון ובהשפלה. ככל הנראה אותם יהודים שיצאו אל הכשדים התנגדו למרד של צדקיהו והאשימו אותו במצב. ירמיהו מנסה להרגיע את צדקיהו ואומר לו שהכשדים לא ימסרו אותו, ומפציר בו שישמע בקול ה'.

הנביא חוזר פעם נוספת על כך שאם צדקיהו לא ייכנע הוא לא יימלט והעיר תישרף, ונשות המלך ובניו יוצאו אל הכשדים. נראה כי השרים המשיכו במלחמה נגד בבל מתוך ציפייה כי כך יינצלו מן המוות או מן הגלות (כפי שקרה ליהויכין ולשריו).

 

כיבוש ירושלים

בתחילת פרק ל"ט הנביא מתאר את כיבוש ירושלים ותוצאותיו:

"בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ: בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר: וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂר סְכִים רַב סָרִיס נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר רַב מָג וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל  נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים: וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה: וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ: וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בָּבֶל: וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא"   (ירמיהו ל"ט, א'-י').

העיר הובקעה בט' בתמוז. לאחר הבקעת העיר שרי מלך בבל ישבו בשער התווך. ניתן לשער כי שער זה היה בחומה הצפונית של ירושלים. פרופ' נחמן אביגד ז"ל בחפירותיו ברובע היהודי של העיר העתיקה גילה חומה אותה הוא תיארך לימי המלך חזקיהו וזיהה אותה עם החומה הרחבה (נחמיה ג', ח'). מצפון לחומה הוא גילה מגדל, אותו הוא זיהה עם שער שנבנה ככל הנראה זמן קצר אחרי בניית החומה. הוא שיער כי ייתכן ויש אפשרות לזהות שער זה עם שער התווך המוזכר בפרקנו. יש לציין שבחפירות במגדל נמצאו שרידים מרשימים ביותר של שכבת שריפה וחורבן המתוארכת ומזוהה עם חורבן העיר והבקעת חומתה. בין הממצאים הרבים בתוך שכבת השריפה נמצאו ראשי חיצים בבליים ויהודיים המעידים על הקרב הקשה שהתרחש במקום.

בראותם את שרי מלך בבל מבינים צדקיהו וכל אנשי המלחמה כי אם הם יתגלו יהרגו אותם, ועל כן הם בורחים ויוצאים מן העיר בלילה דרך גן המלך בשער בין החומותיים לכיוון הערבה. את גן המלך אפשר לזהות מחוץ לקצה הדרומי של עיר דוד, וככל הנראה השער בין החומותיים נמצא בקצה הדרומי של העיר באיזור הבריכה הקדומה של עיר דוד. שרידים של חומה חיצונית, מזרחית לחומה העיקרית של עיר דוד, נחשפו במדרון המזרחי של עיר דוד בשטח E, וההנחה היא כי חומה זו המשיכה דרומה עד איזור הבריכה הקדומה, המכונה בישעיהו כ"ב, י"א "וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם".

מובן שמעשה זה מעיד גם על המלך צדקיהו, כי במקום לקחת אחריות ולהנהיג את המערכה נגד שרי מלך בבל, הוא בוחר לנסות להציל את נפשו שלו בבריחה מן העיר. הכשדים משיגים אותו בערבות יריחו ומעלים אותו אל נבוכדנאצר, שדן את צדקיהו על הפרת השבועה והמרידה בו.

הכתוב מתאר כי עם הבקעת חומות העיר הבבלים שרפו את בית המלך ואת בית העם. את שארית העם שנותרה בחיים מן הרעב, הדבר, החרב ושריפת העיר הגלה נבוזראדן רב טבחים לבבל. 'ומן העם הדלים', ככל הנראה משפחות עובדי אדמה שנושלו משדותיהם שלא נותר בידיהם לא שדות ולא מטלטלים בעלי ערך, הושארו בארץ יהודה ונתנו להם כרמי גפן, פרדסים של עצי פרי וכן שדות לחרישה ולזריעה.

כנראה שדבר זה נועד לאפשר להם לספק את צרכיהם של צבאות מלך בבל. סביר להניח כי השדות שניתנו להם הם של אנשים שברחו מארץ יהודה או שנהרגו או שנישבו, וה', במידה כנגד מידה, נתן את שדותיהם לעשוקים הדלים לאחר שאלה שדדו מהם את השדות.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בפרקי החורבן עצמו ובגורלו של הנביא ירמיהו.

 
[1]   בחפירות בעיר דוד, באיזור הגבוה של העיר מתחת למרכז המבקרים, מצאו באיזורים שונים שתי חותמות טין שנצרפו יותר בעקבות החורבן ושכבת השריפה ובהן שמותיהם של השרים גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו המוזכרים שניהם בפרקנו. כשחפר פרופ' יגאל שילה ז"ל ממזרח לשטח זה במדרון המדורג בשטח G, בין שאר חותמות הטין שמצא, נמצאה גם החותמת של גמריהו בן שפן, הסופר של המלך יהויקים שהגן על ירמיהו. מרגש מאוד לקבל דרישת שלום חמה מדמויות המוכרות בתנ"ך לפני 2700 שנה, כשאחת מהן מבקשת להגן על ירמיהו ושתיים מבקשות להמית את הנביא.