דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 194 | איסור הבמות | 170

בשיעור זה בכוונתנו להתבונן בדימוי מנהיגי ישראל כרועי צאן ובתכונות הנדרשות מהם. נראה את האופן שבו אף הקב"ה המנהיג את ישראל מתואר כרועה צאן. נעיין ביחזקאל בפרק ל"ד, בו הנביא מתייחס אל רועי ישראל, ובירמיהו כ"ג, א'-ח', בנבואה בה אף הנביא ירמיהו מתייחס למנהיגי ישראל – לרועים. לפני שנעיין בפרטי הנבואות של ירמיהו ויחזקאל, נתייחס לדימוי המנהיג כרועה צאן.

 

המנהיג כרועה צאן

גם אצל אבות האומה, אברהם ויעקב הינם רועי צאן. אברהם היה "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה" (בראשית י"ג, ב'). אחי יוסף אומרים לפרעה "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מ"ז, ג'). גם משה רבנו ודוד המלך היו רועי צאן. נראה על פניו כי רעיית הצאן הינה הכנה ראויה למנהיגות על כלל העם. על תקופת השופטים נאמר: "הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ז', ז'). על המלך דוד נאמר "וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה', ב'). הנביא ירמיהו מבשר על המנהיגים הטובים העתידים לקום לישראל בזמן גאולתנו "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל" (ירמיהו ג', ט"ו). ואילו ביחס למנהיגים הרעים שעמדו בראש העם בתקופתו אומר הנביא "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (ירמיהו י', כ"א).

חז"ל הביאו בדבריהם דוגמאות רבות הקושרות בין רעיית הצאן לתכונות הנדרשות ממנהיגים להנהיג את העם:

"אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ שמא עיף אתה? הרכיבו משה על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה"   (שמות ג', א').

"הרי לך שני גדולי עולם שבדקם הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלם לגדולה, בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, שכן אליאב אומר לדוד: "וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר"? (שמואל א י"ז, כ"ח) – מלמד שהיה דוד מקיים המשנה אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל [אלא במדברות...], אמר לו הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן בצאן, בא ורעה צאני, שנאמר: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ" (תהלים ע"ח, ע"א), וכן במשה הוא אומר: "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג', א') להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות את ישראל, שנאמר: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"   (תהלים ע"ז, כ"א).

"ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהילים י"א, ה') ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהלים ע"ח, ע'). מהו "ממכלאת צאן"? כמו: "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות ל"ו, ו'). היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים תחילה לרעות כדי שירעו הקטנים עשב הרך. ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונים. ואחר כך היה מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי"   (שמות רבה ב-ג).

מאוד מעניין להיווכח בעובדה כי מלאכת הרועה לא הפכה להיות בזויה והרועה לא נחשב כנחות לעומת האיכר גם לאחר שרוב העם עסק בעבודת האדמה. התנ"ך מציג בפנינו במקומות רבים את הרועה כסמל למנהיג האידיאילי ואף כמופת למלך עצמו, וזאת עד כדי כך שהקב"ה בכבודו ובעצמו נחשב לרועה העם. על כן ננסה להתבונן בתכונות הנדרשות מרועי צאן ההופכות אותם להיות מנהיגים ראויים.

 

התכונות הנדרשות מרועי הצאן[1]

עבודת הרועה דורשת אחריות, יושר, מנהיגות, אומץ לב, כושר גופני ותושיה רבה, חוש התמצאות, יכולת להגן על העדר מפני התוקפים, לדאוג לשלום כל עז וגדי כבש וטלה, להשביע את רעבונם תוך כדי קיום יחסים הוגנים עם הרועים האחרים, והבטחת חלוקה צודקת של שטחי מרעה מבלי לחדור אל השטחים המעובדים בידי האיכר.

הן במקראות והן בחז"ל ישנה התייחסות לאתגרים שונים. מחד גיסא יש לקבוע גבולות ברורים של שטחי המרעה על מנת שלא ייפגעו בחקלאות. מאידך גיסא, יש לדאוג שלא תהיה רעיית יתר שתדכא את צמח המרעה עד להשמדה גמורה.

כבר אצל רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט יש צורך בהפרדה:

"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת  עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם"   (בראשית י"ג, ז'-י"ב).

מכאן שמצאנו את הדרך לסמן איזורי מרעה נבדלים בחבלים שונים של הארץ. וכן לשון הפסיקתא רבתי ביחס למריבה בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט:

"ולמה היו מדיינים אילו עם אילו, בהמותיו של אברהם היו הרועים מוציאים אותם זמומים שלא יגזלו לבריות ובהמותיו של לוט לא היו רועים זוממים אותן, התחילו רועים של אברהם מדיינין עם רועים של לוט ואומרים להם למה אתם משיאים ללוט שם רע ומוציאים בהמתו שלא זמומה"   (פיסקא רבתי, פיסקא ג).

 

חלוקה בין איזורי מקנה לאזור חקלאי

גם במצרים, ארץ חקלאית אשר כולה "מַשְׁקֶה... כְּגַן ה'" (בראשית י"ג, י'), ההשקיה מתבצעת בתעלות בהן מועברים מים מן הנילוס אל השטחים המעובדים. רועי הצאן רשאים לנוע רק באיזורים שקרקעם הומלחה יתר על המידה במשך השנים ועל כן לא יסכנו עוד לגידולים חקלאיים. כאשר גבר הרעב בארץ בימי יעקב, ירדו הוא ובניו למצרים עם עדריהם ויכול היה להיווצר עימות מסוכן ביניהם ובין המצרים. לכן יוסף מנחה אותם לקראת פגישתם עם פרעה במילים אלו:

"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן"   (בראשית מ"ו, ל"ג-ל"ד).

יוסף השיג את אישור פרעה למגורי אביו ואחיו במצרים למרות שהיו רועי צאן, בתנאי שיגבילו עצמם לארץ גושן – שהיא איזור מרעה המרוחק מן השדות המעובדים. עם צאתם ממצרים, לקחו איתם בני ישראל גם צאן ובקר מקנה כבד מאוד (שמות י"ד, ל"ח) ומשלח יד אבותיהם כרועים נתקיים בידיהם במשך כל ימי נדודיהם במדבריות בסיני ובנגב, כמבואר אחרי המרגלים: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ג).

דוגמה נוספת לחלוקה בין איזור המיועד לחקלאות ובין איזור מיועד למרעה, אנו רואים בברכת יעקב אבינו ליהודה "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מ"ט, י"ב). בארץ יהודה חיים זה לצד זה כורמים בהרים ורועי צאן במדבר ובספר המדבר. ואכן חלקה המזרחי של נחלת יהודה הוא איזור של ספר המדבר ומדבר המיועד לרעיית צאן, ואילו החלק המרכזי של נחלת יהודה הוא אזור ההר בו מגדלים את הגפנים. על כן קיימת הפרדה ברורה בין רועי הצאן לבין החקלאים, בין מקום המרעה לבין חקלאות ההר שעיקרה גידול גפנים. דוגמה יפה לכך מובאת ביחס לעוזיהו: "וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה" (דברי הימים ב כ"ו, י').

 

רועים רבים שחתו כרמי

בניגוד לחיים בצוותא של הרועים והאכרים באזורי ספר המדבר, אנו מוצאים בתנ"ך עדויות לפשיטות רועים שחדרו מן המזרח וגרמו הרס רב. כך היה, למשל, בימי גדעון:

"וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו: וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר: כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ: וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"   (שופטים ו', ג'-ו').

גם ירמיהו רואה עונש מאת הא-להים לא רק בכיבוש על ידי בבל, אלא גם בפלישת השכנים ממזרח, אשר ינצלו את שעת הכושר של המצור על יהודה. תיאור העונש הזה הוא כל כך חי, שיכול לתאר אותו רק איש היושב על גבול המדבר, אשר חווה חוויות מסוג זה, או לפחות שמע מפי הזקנים סיפורי זוועה על השודדים העלולים להופיע בעת רעה ומשבר: "רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה" (ירמיהו, י"ב, י'). אולם אצל ירמיהו הרועה אין תמונת החורבן שלמה בלי תיאור האסון שיבוא גם על הרועים במדבר: "עַל כָּל שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַה' אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ אֵין שָׁלוֹם לְכָל בָּשָׂר" (ירמיהו י"ב, י"ב). תיאורים כאלה משופעים בספר ירמיהו, לדוגמה: "שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי" (ירמיהו ד', כ'). וכך גם: "אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי" (ירמיהו י', כ'). כך גם בתיאור הרעה של נקמת א-להים בגויים, אז עומדת לנגד עיניו של ירמיהו תמונת אסון המתחולל על ראשי הרועים:

"הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי מָלְאוּ יְמֵיכֶם לִטְבוֹחַ וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה: וְאָבַד מָנוֹס מִן הָרֹעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן: קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם: וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף ה'"   (ירמיהו כ"ד, ל"ד-ל"ז).

 

מלחמות הרועים באריות

מבין התכונות החשובות ביותר שהרועה בארץ ישראל היה חייב לעמוד בהן היו אומץ לב , כושר גופני ותושייה רבה. בלי תכונות אלו הרועה לא יכול להתמודד עם האריות והדובים אשר שרדו בארץ באותם אזורים שבהם לא בוראו היערות כאשר התישבו בני ישראל בהרים. הידוע ביותר מבין אזורים אלה הוא "גאון הירדן" – היער הסבוך המלווה את שתי גדות הירדן, אשר מעולם לא נכבש בידי חקלאים (רק בשנים האחרונות, הודות לכלים המיכניים הכבדים הקיימים היום, ביראו בגאון הירדן הקק"ל ומתיישבי הבקעה בעזרת צה"ל שטחים לחקלאות המגיעים עד למי הירדן). במקרא יש לנו כמה וכמה עדויות על מציאות אריות ודובים ביער הזה, ממנו היו יוצאים לגיחות כדי לצוד להם טרף מתוך עדרי הצאן. הפסוקים המובאים להלן משמשים עדות חיה לתיאור זה:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו... גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ..."   (שמואל א י"ז, ל"ד-ל"ו).

"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ"   (עמוס ג', י"ב).

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד ה' צְבָאוֹ-ת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ"   (ישעיהו ל"א, ד').

"הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן" (ירמיהו מ"ט, י"ט).

 

ניסינו בפרק זה לתת כמה אפיונים לחיי הרועים ולתכונות הנדרשות מהם תוך התייחסות למציאות של ארץ ישראל על מאפיינה הגיאוגרפיים וההתיישבותיים. המציאות שתוארה יש בכוחה להסביר את העובדה כי רעיית הצאן הינה מקצוע המכין את הרועה להיות מנהיג ועל כן רבים ממנהיגי ישראל לדורותיהם היו רועי צאן והפכו למנהיגים.

 

הקב"ה כרועה

במזמור כ"ג בתהלים המשורר מדמה עצמו לשה וה' הוא הרועה שלו:

"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים"   (תהילים כ"ג).

השה היא בריה חלשה שאין ביכולתה להגן על עצמה ולספק צרכיה בעצמה. היא תלויה בכל ברועה. כמו כן, השה הוא בריה תמימה הבוטחת ברועה ומבקשת אצלו מחסה מפני אויביה. כך מופיע כאן הביטחון בה'. ה' מספק את כל צרכי השה ושומר עליו תמיד ועינו פקוחה תמיד עליו בכל רגע להצילו. ביטחון זה מביא את השה להרגיש כאורח הסמוך על שולחנו של הקב"ה מתוך קרבה מיוחדת אל ה'.

הדימוי של ה' כרועה מופיע במקומות רבים – אצל יעקב אבינו: "הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי" (בראשית מ"ח, ט"ו); או במזמור פ': "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ', ב'(. כאן מדובר על ה' השומר על עמו ישראל ומספק צרכיו ומשגיח עליו. ה' נוהג את יוסף כצאן כאשר יוסף כאן הוא כינוי לכל בני ישראל. כך במזמור נ"ז: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (תהלים ע"ז, כ"א). ה' מוצג כאן כשומר ומנהיג בדרך נוחה, כרועה נאמן השומר את צאנו ומספק את צרכיהן.[2]

ניסינו בשיעור זה לעיין בדמותו של רועה הצאן כמנהיג, לבחון מהן התכונות הנדרשות מרועי הצאן, ולבסוף להתבונן בעובדה כי גם הקב"ה המנהיג את ישראל קרוי רועה צאן והעם הוא צאן מרעיתו.

הבאנו רקע זה כהקדמה לנבואות ירמיהו ויחזקאל העוסקות ברועי ישראל. בשבוע הבא נעיין במזמור כ"ג, ולאחר מכן נחזור לנבואות ירמיהו ויחזקאל.

 

[1]   נוגה הראובני בספרו "מדבר ורועה במורשת ישראל" עוסק בסוגיה זאת והבאנו בפרק זה חלק מדבריו.
[2]   וכן בתהילים ע"ח, נ"ב; ובתהילים צ"ה, ז'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)