תולדות עבודת ה' במזבחות (קצו) – איסור הבמות (קעב)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם עסקנו בהבנת תהלים כ"ג, כפרק המתאר באופן מוחשי במציאות הארץ ישראלית את רעיית הצאן ואת המשמעות הרוחנית של רעיית צאן כהנהגה על ידי מלכי ישראל וכמשל לקב"ה הרועה את צאנו. בשיעור זה בכוונתנו להתייחס לנבואות הנביאים ירמיהו ויחזקאל שהתייחסו אל רועי ישראל, אל המנהיגים בתקופתם וכן אל המנהיגים הראויים לגאול את ישראל. על מנת להבין את משמעות נבואות יחזקאל בפרק ל"ד, נקדים את עיוננו בירמיהו כ"ג:

"הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה': לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה': וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ: וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה':

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ:

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם"   (ירמיהו כ"ג, א'-ח').

הנביא מתייחס לשני פרקי זמן שונים. מחד הוא פונה אל מנהיגי ממלכת יהודה המלכים הרעים; ככל הנראה בעיקר ימי המלך צדקיהו, מגלות יהויכין עד חורבן ירושלים. הנביאים מאשימים את המנהיגים בכך שהם לא טיפלו בעמם כראוי ולא שמרו על התנהגותו הראויה ועל ידי כך הביאו עליו חורבן וגלות. הוא מתייחס גם למנהיגים העתידים לקבל את עונשם.

פרק הזמן השני הוא לאחר שהקב"ה ברוב חסדיו ישוב ויקבץ את נדחי ישראל ויעמיד עליהם רועים טובים. מנהיגים ראויים שינהיגו אותם באמונה, ומעל כל הרועים הטובים יקים ה' מלך צדיק מבית דוד שיעשה ושמו יהיה ה' צדקנו. זאת לא כצדקיהו, שלמרות הזיקה בין שמו לבין צדק הוא לא עשה צדק ומשפט.

מכאן נעיין בפרטי הנבואה. תפקיד המלך והשרים הוא לשמור על שלום העם והממלכה, בעוד שהם לא עשו כן. הם אחראים על כך שאבד הצאן, העדר נעזב, התרחקו ממנו, ועל כן לא ניתן למצוא אותם ולהחזירם. המנהיגים של ממלכת יהודה מואשמים באופן ישיר על ריחוקם מהצאן כולו. לכן ה' יבוא בעצמו ויקבץ את הצאן המפוזרות מכל הארצות אליהן ה' הדיח אותם, ומשם הוא יחזיר אותם לנויהם, למקום מנוחת הצאן, כלומר לארץ ישראל. בנוסף, ה' ימנה עליהם רועים חדשים, נאמנים, שירעו את הצאן באמת ולא יפחדו יותר.

בנבואה המקבילה לנבואה זאת, בירמיהו ל"ג, ט"ז, נאמר כי ה' יקרא לירושלים ה' צדקנו, כלומר שם זה מכוון אל העיר ואל המלך כאחד, אמורה להיות זהות גמורה בין המלך העושה צדקה ומשפט לעיר ששמה צדק, שהיא אמורה בעצם קיומה לעשות צדק. מהות הצדק שאמור להתגלות ולהופיע אצל המלך בהתנהגותו צריכה להתגלות בעיר ירושלים (וראינו כי כשהצדק לא התגלה הנביא מיכה ניבא על חורבן העיר ובית ה'). "ה' צִדְקֵנוּ" הוא שם המלך התחליפי לצדקיהו, אותן אותיות בשינוי סדר הקריאה. לפי רב סעדיה גאון, הנושא של "יִקְרְאוֹ" הוא ה', כלומר ה' יקרֵא למשיח צדקנו.

קיבוץ הגלויות הניסי שיתרחש יהיה בסופו של דבר יותר משמעותי מעצם יציאת מצרים, עד כדי כך שנוסח השבועה שהיה מקובל במשך דורות "חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" ישתנה ל"חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות". כלומר, יציאת מצרים הייתה אמנם שינוי עצום ביציאה מעבדות לחרות, ובמעבר ממצרים למדבר ואחר כך לארץ ישראל. עתה מדובר על קיבוץ גלויות מכל הארצות כולן, ולא רק מארץ אחת. התוצאה היא שזרע בית ישראל ישוב אל אדמתו.

 

לאחר עיוננו בדברי הנביא ירמיהו אודות מנהיגי ישראל הרועים יחד עם הבשורה הגדולה של קיבוץ גלויות ומינוי מנהיגים חדשים, נעבור לעיין בנבואת הנביא יחזקאל על הרועים:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים: אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ... וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה: יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ: לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה': חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ:

"לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה:

"כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים: כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ... וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים: הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן... לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה: יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל  הַחוּצָה: וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה: וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱ-לֹהֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל ל"ד).

בשונה מירמיהו, הפונה אל מלכי יהודה בימיו ומוכיחם על מעשיהם, יחזקאל שלאחר החורבן מתאר אמנם את מעשיהם הקשים של מנהיגי הממלכה, אך מגמתו אינה תוכחה אלא נחמה. יחזקאל מתאר את השינוי שיחול בעתיד אצל המנהיגים הרועים מבית דוד. בפועל נותרו שני מלכים בימיו, יהויכין הנמצא עתה בשבי בבבל וצדקיהו הנמצא ככל הנראה בימיו האחרונים, ואין כל התייחסות בנבואה זו לעונש שיוטל על המנהיגים.

הנביא מבטיח תיקון של העוול שנעשה בימי מלכי יהודה. העוול יתוקן על ידי רועה מבית דוד שיהיה נאמן לה'. הגאולה תהיה שלמה כשהדרישה לבער את הרוע תופיע גם בכל הרבדים של החברה. בראש העם יעמוד נשיא מבית דוד, אשר פרטי ייעודו ותפקידו יובאו בפרקי הגאולה של יחזקאל מפרק מ"ה ואילך.

גם כאן כבפרק ל"ג, התשתית לתיקון המעשים הרעים היא קבלת אחריות על המעשים על ידי העם, ולא ניסיון של העם להעביר את האשמה למנהיגים בלבד. על פי תוכניתו של הנביא, יהיה שינוי מהותי בהנהגה. במקום המנהיגים שנכשלו בהנהגת העם בעבר, ינהיג את העם רועה אחד, מנהיג אחד שהוא דוד המלך. בהנהגה העתידית דוד יהיה נשיא ולא מלך. ברוב נבואות יחזקאל מלך מייצג את תפקיד ההנהגה בתקופה בה מיוחסים חטאים לעם, אך בסופו של דבר מעשיהם של רבים ממלכי יהודה לא היו ראויים ולכן ישנה זיקה בין המילה מלך להנהגה שלילית.

בפרקנו ישנו מעין מעבר ממלך לנשיא. החלפת המלכות בנשיאות נועדה לאפשר תיקון למציאות בה הנשיא על ידי מעשיו יאפשר השכנת שכינה בקרב העם, וזאת במקום הטומאה והריחוק מהשכינה שגרמו המלכים בהנהגתם.

בשונה מן הסגנון הישיר של הנביא בנבואותיו, כאן הנביא חושף את אהבתו הגדולה לעם ישראל בלשון רכה מלאת חיבה. חז"ל מתארים את השראת השכינה במקדש, כדיר שהרועה בא לתוכו:

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל ל"ד, ל"א) ואני רועה שנאמר "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה" (תהלים פ', ב'), עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח')"   (שמות רבה ל"ג, ג').

 

עתה נבאר את פרטי הפרק. בתחילה הנביא מתייחס למעשי הרועים, הם מלכי ישראל ששלטו במשך הדורות וניצלו את מעמדם לטובת עצמם. בגלל הזנחתם של הרועים התפזרו הצאן והושמדו ביד חיות טרף. ה' יציל את הצאן וכך לא יוכלו הרועים לנצל את שלטונם לטובת עצמם.

ה' ירעה את צאנו. לעומת המציאות המתוארת בתחילה בה הצאן ישגה בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ יפוץ הצאן "ואין דורש ואין מבקש". ה' דורש את צאנו מידי הרועים ומבקר אותו, מתעניין בגורלו כשם שהרועה הטוב מבקר את עדרו. הנביא מבשר בשורה של גאולה בארבעה שלבים, בדומה ליציאת מצרים – ה' יוציא את עמו מן העמים, יקבץ אותם מן הארצות, יביא אותם אל אדמתם וירעה אותם אל הרי ישראל בנחלים ובמושבי הארץ.

בארץ ישראל יהיה שפע כלכלי "במרעה טוב" והצאן ירבץ בנווה טוב בהרי מרום ישראל, במקום מוגן מהתנפלות אויב, וכך יהיה תיקון ישיר ושלם של המציאות העגומה בה הרועים, המלכים לא התייחסו לצאן שלהם כראוי. ועל כן ה' ישיב את הצאן האובדת והנידחת, יחבוש לנשברת ויחזק את החולה. על מנת שתהליך הגאולה יהיה שלם יש לתקן את העיוותים החברתיים המסומלים במעשיה של השמינה שה' ישמיד אותה במשפט. המשפט נועד לטהר את העם מן הפושעים בזמן הגאולה.

מכאן עובר הנביא לעסוק במשפט בין שה לשה. במצב הקודם הרועים היו רועים את המרעה הטוב ואילו יתר המרעה רומסים ברגליהם. ה' יושיע לצאן שלא יהיה יותר לבז ויהיה משפט בין שה לשה. הישועה תהיה בכך שה' יקים להם רועה אחד. את דוד. כלומר, רועה אחד ינהיג את שתי הממלכות כאחת, יהודה וישראל. לצד זאת, הנביא מביע את הסתייגותו מן המלוכה, בקביעה כי ה' יהיה להם לא-להים ודוד יהיה נשיא ולא מלך. עם מלכות מלך מבית דוד, תתחיל תקופה חדשה בארץ, ה' יכרות לעמו ברית שלום וישפיע ברכה, שלום ובטחון לארץ וליושביה. חלק מביטויי הגאולה יהיו כי ה' ישבית חיה רעה מן הארץ וכך תוכל להתחדש ברכה בארץ בה הארץ תיתן יבולה, עץ השדה ייתן פריו וישראל יהיו על אדמתם לבטח ולא יצטרכו לחשוש על גורלם יותר.

נבואה זו הינה התגשמות ישירה ומדויקת של דברי התורה ויקרא:

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"   (ויקרא כ"ו, ד'-ו').

ההבדל המרכזי בין המתואר בויקרא לנבואת יחזקאל הוא שבתורה הברכה מותנית בתנאי ללכת בחוקות ה' ולשמור את מצוותיו, ואילו בספר יחזקאל אין כל התנייה להופעת הברכה.

הנבואה מסתיימת בפסוק זה: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱ-לֹהֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'". במציאות של הגאולה לא יהיו רועים-מלכים רעים, אלא ה' בכבודו ובעצמו יהיה הרועה שינהיג את עמו על ידי דוד עבדו. בקביעה כי "אָדָם אַתֶּם" מבואר כי האחריות על המציאות היא של עם ישראל, החיוב לעשות את מה שנדרש כדי לשמור על מעלתו העליונה, על היותו אדם, ללא כל תלות במעשיהם של המנהיגים הלא ראויים. כלומר, אין המעשים הרעים של מלכי ישראל יכולים להסביר את העובדה כי העם בעצמו עשה כמותם מעשים רעים.

בשיעור הבא נעיין בעזרת ה' בנבואת יחזקאל בפרקים ל"ה ול"ו.