תולדות עבודת ה' במזבחות | 198 | איסור הבמות| 174

בשיעור הקודם עסקנו ביחסו של הנביא יחזקאל להר שעיר ולהרי ישראל תוך תיאור פריחתם המחודשת של הרי ישראל, שממת הר שעיר, והשבת עם ישראל לארצו. בפרק זה נעסוק בהמשך נבואת הנביא יחזקאל בפרק ל"ו.

לפני תיאור גאולת ישראל וכמבוא לה, מתאר הנביא את עוונות ישראל שטימאו את הארץ:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם  קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר... וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'"   (יחזקאל ל"ו, ט"ז-ל"ח).

עוונות ישראל וטומאת הארץ

הנביא מתייחס מפורשות לשפיכות דמים ולעבודה זרה. חז"ל דורשים כי לשון "טומאה כטומאת הנידה" רומזת לגילוי עריות. נזכיר שחז"ל רואים בשלושת עברות אלו – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – סיבה מרכזית לחורבן הבית הראשון (תוספתא מנחות י"ג, כ"ב) ולגלות. בכל אחת מן העבירות הללו התורה הזהירה מפורשות והתייחסה להשלכה של העבירה על הארץ.[1]

התוצאה הישירה של החטא היא הפצת עם ישראל בגויים ופיזורם בארצות. כך נתהוותה הגלות ועם השנים הלכה והתרחבה. הגלות עצמה, מעבר לנזקים הברורים שלה, הינה חילול שם ה' בעולם. לכן ה' מחליט לחמול על שמו ולגאול את עמו, ובכך ייפסק חילול ה'.

הנביא התייחס לסיבות לגלות בפרקים הקודמים. כך בפרקים ו', ט"ז, וכ"ב. הנביא מדבר על זנות גם במובנה הפשוט וגם במובן של בגידה בה'. מחד ה' אינו מכלה את עמו, אך כאן הגאולה ומעשי ה' אינם בזכות בית ישראל אלא לשם קדשו של הקב"ה שחולל בגויים. נראה כאן בבירור כי הגאולה אינה תלויה במעשי העם אלא ברצון ה' לקדש את שמו בעיניי הגויים (כך למשל לאורך פרק כ' – קידוש שמו הגדול של הקב"ה נועד בראש ובראשונה לכך שיעידו הגויים כי ה' קיים נמצא משגיח ופועל). בפרק כ', חילול ה' הובא כסיבה שלא להביא את הגלות. כאן אחרי החורבן חילול ה' הוא סיבה לגאולה.

טיהור העם על ידי זריקת מים טהורים

קיבוץ הגלויות והבאת עם ישראל אל אדמתם – זוהי הגאולה החומרית שלאחריה ייפסק חילול ה'. אך יש לתקן את חטאי העם ואת המציאות הרוחנית על מנת שלא יהיה צורך בגלות נוספת. נדרש תיקון רוחני יסודי שיש בו תיקון החטא ושורשו. אין כאן דרישה מן העם לשוב בתשובה. יוזמת התיקון והתיקון עצמו ייעשו על ידי הקב"ה. הגאולה אינה באה בזכותו של העם.

ישנו כאן טקס של טהרה במים. לא טבילה שאדם יוצא וטובל במים אלא טהרה מלמעלה הדומה במשהו להזאת מי חטאת על טמא מת. הנביא מדבר כאן על מים טהורים, ביטוי מיוחד ויחידאי שמופיע כאן בנבואת יחזקאל.[2]

טהרת העם מטומאותיהם בספר יחזקאל תובן על רקע טקס הטהרה של טמא מת באמצעות מי נידה בבמדבר י"ט. חטאי הגילולים נמשלים לטומאת מת וזריקת המים על ידי ה' דומה לזריקת המים המטהרת הנעשית על ידי הכהן. טומאת העם כל כך חמורה עד שהיא מושווית לאחת הטומאות המרכזיות במקרא המצריכה הליך טהרה מקיף וארוך. המשותף בין שני המקרים הוא שאין האדם או העם יכולים להיטהר באופן עצמאי אלא הם נזקקים לטהרה על ידי גורם מבחוץ. בטהרת מת זהו כהן ואילו בטהרת עם ישראל ביחזקאל על ידי הקב"ה. ביחזקאל גורם הטומאה הוא עבודה זרה בעוד בבמדבר י"ט הגורם הוא טומאת מת. אך ישנו הבדל בין שתי הפרשות. טהרה מטומאת מת נעשית על ידי הזאת המים על טמא המת ואילו ביחזקאל המים נזרקים על העם. ישנם שני מקרים בתנ"ך בהם השורש זרק אינו מתייחס לזריקה על המזבח. בפרקנו בספר יחזקאל ובפרק כ"ד בספר שמות, בו נזרק דם הברית על העם. בשני המקרים נזרק נוזל על העם על מנת לטהרו.

וזו לשון התורה בשמות כ"ד, ו'-ח:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"   (שמות כ"ד, ו'-ח').

משה מחלק את דם זבח השלמים לשניים. מחציתו נזרקת על המזבח המייצג את הצד של ה' ומחציתו השניה נזרקת על העם באופן חריג ויוצא דופן, וזהו "דם הברית". בדרך כלל בברית מובעת שותפות בין שני הצדדים. בברית בין הבתרים הבהמות בותרו ותנור עשן ולפיד אש עברו ביניהן (בראשית ט"ו, י'); בימי צדקיהו בברית לשחרור העבדים בותר עגל לשניים ועברו בין בתריו (ירמיהו ל"ד, י"ז-כ"ד); וכן בברית האגנות בספר שמות, מחצית הדם לעבר האל (המיוצג במזבח) ומחציתו נזרקה על העם. בכך מועצמת הסמליות של השותפות בין הצדדים. זריקת הדם על העם שימשה כמודל במסגרת הברית עבור הברית בספר יחזקאל בו מים טהורים נזרקים על העם במסגרת חידוש הקשר עם הקב"ה. בשמות נזרק דם ואילו ביחזקאל נזרקים מים טהורים שהם גורם טהרה מובהק. בשני המקרים נוכח כל העם במעמד ומדובר על כריתת ברית. המיוחד בנבואת יחזקאל הוא שכל מה שמתרחש הינו חד צדדי מצידו של הקב"ה כלפי העם.

יוצא כי על פי הבנה זו, הרקע המקראי למעמד זריקת המים על ידי הקב"ה על העם ביחזקאל הוא כפול. מחד גיסא טהרה מטומאת מת על ידי מי נידה (במדבר י"ט) בו חטאי העם נמשלים לטומאת מת וזריקת המים על ידי ה' מדומה לזריקת מים טהורים שנעשית על ידי הכהן. מאידך גיסא כריתת הברית בשמות במרכזה טקס הדם. בהשוואה זו הנביא יחזקאל הדגיש את חומרת מעשי העם על ידי השוואתו לטומאת מת, טומאה חמורה המצריכה הליך טהרה מקיף וארוך. תהליך זה הינו בעל משמעות שתגדיר מחדש את מערכת היחסים בין ה' לעמו.

לב חדש

בחלק זה של הנבואה, הנביא מתייחס לכך שהוא ייתן לעם ישראל לב חדש. עניין זה כבר הוזכר קודם בקצרה:

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים"   (יחזקאל י"א, י"ז-כ').[3]

מדובר על תיקון הלב והחלפתו בלב ורוח חדשים. לב בשר יהיה במקום לב האבן ורוח חדשה תהיה במקום הרוח שנדלדלה ונטמאה.

לב האבן הינו סמל לקשיות עורף, אותו חז"ל מדמים ליצר הרע, ואילו לב בשר הוא רך וגמיש לקבל עול מלכות שמים מחדש. דברי הנביא מזכירים את תפילת החוזרים בתשובה: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נ"א, י"ב). אף התורה מדברת על מילת הלב: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל', ו'). הרמב"ן בפירושו שם מבאר את הפסוקים כצמצום הבחירה החופשית, במובן זה שלימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם. הלב לא יתאוה למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן.

הארץ תהיה כגן עדן

עם טהרתה המחודשת של הארץ, ה' יישב את הערים ויבנה את החרבות. את השממה תחליף ברכתה של הארץ ושפע יבולה. הגויים, בהתפעלם מן השינוי העצום שיחול מדמים את הארץ לגן עדן.[4] תחילת הגאולה תהיה בכך שהערים החרבות והנהרסות ייושבו בביטחון, כשהן בצורות. שארית הגויים יכירו בכך שה' הוא זה שהבטיח וקיים. בכך יהיה קידוש ה'.

כצאן אדם

השוואת עם ישראל לצאן קדושים מעבירה את התייחסותו של הנביא מן היחיד אל כלל העם. ישנה כאן נחמה גדולה בכך שעם השיבה לארץ יימלאו הערים הריקות והחרבות בבני אדם. בימי עלייה לרגל ירושלים במועדיה הייתה מלאה בצאן קודשים, וכך יהיו הערים החרבות מלאות בצאן אדם. והרי ברגל אדם יחיד חייב בהבאת מספר קרבנות, עולת ראייה, שלמי שמחה ושלמי חגיגה, בנוסף לכל קרבנות הציבור. כלומר, כמות הצאן גדולה מכמות עולי הרגלים. הנביא כאן מבטיח כי כצאן קדשים כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם. משמעות חזונו של הנביא היא תקומה מחודשת של העם לצד תקומתה וטהרתה המחודשת של הארץ. לאחר מכן ה' ידרוש את העם ישירות, בהמשך לדרישתו את הצאן מיד הרועים.

פרק זה, המתאר גאולה ונחמה גדולה מבוסס על ההנחה כי ישנו תיקון לחילול ה' הנורא בו עם ישראל השחית את מעשיו. גאולת העם מתוך טהרה, השיבה לארצו, בניינה מחדש ופריחתה וחזרתה לימי קדם נעשית מתוך מגמה של קידוש ה'.

בשיעור הבא נעיין בפרק ל"ז, בחזון העצמות היבשות בו נראה כי התחדשות הגאולה והנחמה אינה רק לארץ ולעם החוזר ליישב אותה ולהפריח אותה אלא במובן מסוים אף ביחס למתים וזה בעצמו מבטא את הקשר השלם בין ה' ובין עמו.