דילוג לתוכן העיקרי

תופסן ומגן מתכת

קובץ טקסט

הקדמה

במשך אלפי שנים, ברית המילה נעשתה באמצעות ידיים חשופות ופיגיון, מבלי להשתמש בשום כלים נוספים. ואולם, על אף שמוהלים מנוסים פיתחו שיטות להזזה מוצלחת ובטוחה יחסית של הערלה ושל הקרום הרירי, הרי שאקט המילה מטבעו הכיל בתוכו מספר סיכונים. שהרי מלבד הצורך לחתוך כיאות את עור המילה ולהפריד כראוי את עור הפריעה מהעטרה, המוהל חייב גם לחתוך מבלי להסתכן בפציעת העטרה, ובאופן כזה שימזער את הצער הנגרם לתינוק ואת משך זמן הדימום.
 
הפרי מגדים (ר' יוסף תאומים, 1727-1793) ב'אשל אברהם' (או"ח עה, ח) מציין את השימוש ב'צבת כסף' במהלך טקס המילה. בימים אלו, רוב המוהלים משתמים במגן מתכת. המוהל תופס את העורלה, או באמצעות הומסטאט (מעין חוסם עורקים ממתכת, בצורה הדומה לזו של מספריים) או בידיו, ומושך אותו דרך חריץ בתוך מגן ברזל עגול. הערלה מוחזקת מחוץ למגן, בעוד העטרה נמצאת מתחתיו. בשלב זה חותך המוהל את הערלה באמצעות סכין מיוחד. לאחר מכן, בהתחשב במנהג המוהל אם לחתוך את עור הפריעה או לא, המוהל מסיים את משיכת העור הנותר מתחת לטבעת ההיקף (הקורונה) ומבצע את המציצה (שבה נדון בשיעור הבא).
 
בשנים האחרונות, הומצאו מכשירים חדשים, הקרויים תופסנים, במטרה להגן על העטרה ולמעט עד כמה שניתן או אף למנוע כליל, דימום. על ידי מניעת הדימום, לא רק שהליך המילה נעשה נעים יותר, אלא גם אין שוב צורך בתחבושת ובבדיקה נוספת של האזור כמה ימים לאחר המילה.
 
בשיעור זה, נדון במכשירים אלו ובסיבות שבגינן התנגדו כמעט כל הפוסקים לשימוש בהם.

רקע

בתחילת שנות השלושים החלו רופאים לחפש דרכים ושיטות לביצועה של מילה תוך כדי מניעה, או לפחות מזעור, של הדימום והסיכון לסיבוכים רפואיים. ב-1935, הוציאה החברה ' Goldstein Medical Company' את תופסן ה'גומקו', שנקרא על שם היצרן, ונועד לשפר את הברית עבור התינוק. תופסן זה, העשוי מארבעה חלקים נפרדים, תופס וממעך את הערלה, תוך כדי שהוא מגן על העטרה. כיוון שהערלה למעשה כבר 'מתה', התופסן מוודא כי הברית תהיה יחסית מהירה, מבלי דימום או צורך בתפרים. עד לימינו אלו, פיתוחו של תופסן ה'גומקו' המקורי הוא עודנו הכלי הנפוץ ביותר בהליכי מילה הנעשים בבתי חולים.
 
ארגונים רבניים (הפרדס 17, 1944 ו-25, 1951) ופוסקים (הרב אליהו הנקין, עדות לישראל עמוד 144; ר' משה פינשטיין, אגרות משה יו"ד ב, קיט; הרב צבי פסח פרנק והרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר ח, כט) הביעו התנגדות כמעט מידית לתופסן.
 
שיטה אחרת של מילה, הנמצאת בשימוש כמעט בכל בתי החולים, היא שיטת ה'פלסטיבל'. הפלסטיבל הוא מכשיר חד פעמי ונגיש, המשתמש בחוסם עורקים לביצוע הברית בתינוק. המכשיר נמצא על גופו של הילד למשך מספר ימים, במהלכם מתייבשת הערלה ונושרת מגופו של התינוק. שיטה זו היא כנראה בעייתית אף יותר מהשיטות האחרות משום שבמהלכה לא מתבצע שום חיתוך של הערלה.
 
כפי שנראה בהמשך, התנגדויות רבות הועלו נגד טכניקות אלו של מילה. אנו נבחן את טיעוני ההתנגדות המופיעים בכתביהם של הפוסקים, ונסקור בקצרה את גישות הרבנים בנוגע לסוגים שונים של תופסנים, הידועים 'מוגן קלאמפ' (ברונשטיין).
 

דם הברית: האם הדם מהווה חלק מהותי מברית המילה?

אחד מהפוסקים הראשונים שהביע את עמדתו כנגד השימוש בתופסן ה'גומקו' היה הרב שלמה לוין, הרב הראשי של מינאפוליס, מינאסוטה. בתשובה שנכתבה זמן קצר לאחר שאגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה דחתה את תופסן הגמוקו, הרב לוין מונה חמש סיבות שבגינן הוא מתנגד לתופסן.
 
ראשית, הוא כותב כי אילו היה התופסן מונע לחלוטין את הדימום, ייתכן והיה צריך לבצע הטפת דם לאחר הברית, על מנת לצאת ידי חובה על פי דעת רש"י (שבת קלד ע"א ד"ה הכי) הסובר שדם חייב להיות חלק ממצוות ברית המילה. שנית, לאחר שהערלה נמעכת על ידי התופסן למשך מספר דקות, היא נחשבת כבשר מת. בנוסף, הוא מתנגד לביצוע המילה והפריעה ביחד (את הסיבות האפשריות להתנגדות זו כבר סקרנו בעבר) כמו כן, מתנגד הרב לוין לכך שרופאים ומוהלים ישתמשו באותם המכשירים. לדעתו, הדבר עלול לבלבל את הציבור, שלא יבין את ההבדל בין ברית מילה לבין מילה רפואית, ויחשוב כי מדובר באותו דבר עצמו. לבסוף, מעיר הרב לוין כי התופסן עלול לגרום לכאב נוסף ולחוסר נוחות עבור הילד.
 
נתייחס כעת לטיעוניו של הרב לוין – האם אמנם יש חובה הלכתית להטיף דם כחלק מברית המילה? על אף שהברכה הנאמרת בזמן ברית המילה הנעשית לעבד עברי כוללת בתוכה את המילים 'דם ברית', הרי שמילים אלו אינן מוזכרות כאשר מדובר בברית מילה רגילה, שעובר תינוק.
 
ישנם מספר פסוקים הרומזים לשייכותו של הדם לטקס הברית. למשל, המדרש (שיר השירים רבה ה, ג) דורש את הפסוק 'וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי' (יחזקאל טז, ו) ככזה המתייחס לדם המילה:
 
הדא הוא דכתיב: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי זה דם הפסח ואומר לך בדמיך חיי זה דם המילה
 
באופן דומה, המכילתא, המובאת על ידי רש"י (מכילתא פרשת בא, פרשה ה') מסבירה את הציווי להפריש את השה לפסח ארבעה ימים לפני הקרבתו, באופן הבא:
 
והיה לכם למשמרת. מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים. היה רבי מתיא בן חרש אומר יחזקאל ט"ז ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שם שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמ' שם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ואומר (זכריה ט') גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו.
 
ואולם, על אף שהמדרשים מקשרים פסוקים אלו לדם המילה, הרי שאין מקור תלמודי הרומז לחובה הלכתית בנוגע לדם הברית.
 
אף על פי כן, מדבריהם של כמה מהראשונים נראה כי ישנה חובה הנוגעת לדם ברית. למשל, רש"י (שבת קלד ע"א, ד"ה הכי גרסינן) מסביר מדוע רבי נתן הבבלי הורה שלא למול תינוק שהיה נראה 'ירוק'. לפי רש"י, אחת הסיבות היא משום 'דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא, והטפת דם ברית מצוה, כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך.'
 
רבינו ניסים (שבת נג ע"א) מבין באותו האופן.
 
מקורות אחרים רומזים לכך שדם המילה מסמל את הקרבת הדם במעשה הקרבנות, כלומר את זריקתו של הדם על גבי המזבח. למשל, הפרקי דרבי אליעזר (פרק י) מתאר את התגובה של אנשי הספינה עליה נסע יונה לאחר שניצלו:
 
והמלחים ראו את כל האותות והנסים והנפלאות הגדולים שעשה הקב"ה עם יונה ועמדו והשליכו איש את אלהיו שנ' משמרים הבלי שוא תסדם יעזובו וחזרו ליפו ועלו לירושלם ומלו את בשר ערלתם שנ' וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וכי זבחו זבח אלא זה דם ברית מילה שהוא כדם זבח ונדרו איש להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו ועליהם הוא אומר על הגרים גרי צדק:
 
בדומה לכך, משווה המדרש (ויקרא רבה כז) בין האיסור להקריב קרבן לפני שמלאו שמונה ימים ללידת הבהמה, לבין מילת התינוק המתבצעת רק ביום השמיני ואחריו. רעיון זה מוצא ביטוי בספרות ההלכתית. למשל, השולחן ערוך (רסה, ח) קובע כי אביו של התינוק אמור לעמוד ליד המוהל ולמנות אותו לשליח. הגר"א (ביאור הגר"א שם, מ) מסביר כי אין מדובר רק במינוי של המוהל לשליח, אלא שיש כאן אנלוגיה בין האדם העומד ליד קרבנו (תענית כז ע"א) לבין האב העומד ליד הרך הנימול.
 
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הספרדי הראשי הראשון של מדינת ישראל, קובע (משפטי עוזיאל יו"ד ב, מח) כי ישנה מצווה בהטפת דם ברית ומורה כי ברית מילה שבוצעה ללא דימום כלשהו דומה למילה ללא פריעה, שלגביה אמרה הגמרא 'כאילו לא מל'. יתרה מכך, מי שמל באופן זה בשבת מחלל שבת. על אף שרוב האחרונים הכותבים על התופסן מעלים נקודה זו, עמדתו של הרב עוזיאל היא כנראה הקיצונית ביותר. אנחנו נקדיש את השיעור בשבוע הבא לעיסוק נרחב יותר בהטפת דם ברית.
 

מילת בשר מת ושיקולים נוספים

בנוסף לשיקולים האחרים אשר הועלו על ידי בני זמנו, הרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק ה, כד) שואל האם ברית שנעשתה באמצעות תופסן יכולה להיות כשרה, מכיוון שבוצעה על עור מת. הוא כותב:
 
וגם כתב כהד"ג, בשם המוהלים בערי השדות, דמחמת ההידוק של המגן קלאמפ נעשה הבשר של הערלה חולה, ולאחר זמן יפול או ישחת, וכשחותך חותך בבשר המת. הנה אף אם לא יהי' רק משום זה בלבד, אסור להשתמש בו, דזה הוי, כמו דנוטל הערלה ע"י סם, דלא הוי בכלל מילה, וכמ"ש בתשו' אמרי יושר (ח"ב סי' ק"מ), דלשון המול, משמע כריתה ביד, או בסכין, ולא בסם, שיכרת ממילא ע"י משיחת הסם, ובש"ע (יו"ד סי' רס"ג) איתא, בכל מוהלין בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת, ומשמע בסם לא.
 
ואמנם, השולחן ערוך (רסד, ב) מורה כי ברית מילה חייבת להיעשות באמצעות סכין.
 
כפי שצוין לעיל, בנוסף לשני שיקולים אלו – היעדרותו של הדם מהתהליך, וביצוע המצווה על עור מת – הפוסקים מעלים שיקולים נוספים שבגינם יש לפסול מילה המערבת תופסן. למשל, מילה הנעשית עם תופסן קוצצת הן את עור המילה והן את עור הפריעה ביחד. כפי שדנו לעיל, כמה מהפוסקים סוברים כי הפריעה צריכה להיעשות בנפרד, לאחר המילה. כמו כן, מילה הנעשית באמצעות תופסן אינה כוללת מציצה, מכיוון שיש כמות מזערית של דם, אם בכלל. כמה מהאחרונים אף מציעים כי ברגע שהתופסן הוצמד לגופו של התינוק כבר אין לומר את הברכה, מכיוון שיש לראות את הערלה כמוסרת מרגע הצמדתו של התופסן. יש הדוחים באופן קטגורי כל אפשרות של שינוי הליך המילה המסורתי, הכולל את חיתוך הערלה בסכין.
 
ראינו אפוא כי הפוסקים דוחים את השימוש בתופסן הגמוקו באופן גורף למדי. למעשה, על אף שכמה מגרסאותיו של התופסן עדיין נמצאות בשימוש בבתי חולים, למילה באמצעות תופסן יצא שם של הליך ארוך וכואב שגרם גם ללא מעט פציעות של תינוקות, כאשר הונח בצורה לא נכונה.
 
בשנת 1955 הציג מוהל מוכר מניו יורק – הרב הרי ברונשטיין – תופסן נוסף, שנודע לבסוף בשמו 'הברונשטיין קלאמפ, או בעברית – 'מגן ברונשטיין'. כאשר משתמשים בתופסן זה, הערלה נמשכת דרך חריץ צר, כך שהעטרה הנמצאת מחוצה לו נותרת מוגנת. בכל מקרה, התופסן נסגר בשלב זה על הערלה, תוך שהוא מוחץ את עור המילה באופן שתואר לעיל, (כמובן מבלי לחתוך אותה). יש מוהלים המצמידים את תופסן זה לפני הברית ולאחר מכן, כשהתינוק מובא אל הטקס, המוהל יכול לחתוך מיד את הערלה מבלי כל סיכון מיותר. במילה באמצעות מגן ברונשטיין קיים עדיין דימום בשעת המילה, אך הפצע נקי יותר ובדרך כלל אין צורך שהמוהל יראה את הילד ביום שלמחרת.
 
כמה רבנים הביעו את תמיכתם בביצוע מילה באמצעות מגן ברונשטיין. אחד מהם היה הרב אליעזר סילבר (הפרדס ל, א). פוסק נוסף היה הרב סולבייצ'יק (Halakhic Positions of Rav Soloveitchik, Vol.4, p. 134), מתיר גם הוא את השימוש במכשיר, כל עוד ישנו דימום במהלך הברית. כאשר משתמשים בו נכונה, מגן ברונשטיין איננו מונע לחלוטין את אספקת הדם לערלה, ולפיכך אין בהכרח לראות את הערלה כבשר מת, וכמו כן יש לצפות כי הפצע ידמם במהלך הטקס.
 
ר' משה פיינשטיין מתייחס לתופסן זה במספר תשובות שכתב (יו"ד ב, קיט; שם ג, צח; שם ג, צט). בתשובות אלו, מביע הרב פיינשטיין את עמדתו, לפיה השימוש בתופסן נוגד את 'רוח הרבנים' ולפיכך הוא לא יגיע לברית שבה נעשה שימוש בתופסן. מכל מקום, כיוון שהברית כוללת דימום, פוסק הרב פיינשטיין כי בדיעבד היא כשרה. ר' שלמה זלמן אוירבך (נשמת אברהם ה, פו-פז) מתיר למוהל להשתמש במגן ברונשטיין אם ההורים מתעקשים, כל עוד ישנו דם ברית, אולם נראה כי הפסיקה ניתנה בנסיבות שהצריכו הקלות.
 
הרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר כ, נב; ראו גם שם ח, כט, ושם י, לח) חולק על הפסיקה המקילה וטוען כי מוהל צריך לסרב לערוך ברית באמצעות תופסן. הוא כותב כי שיקוליו אינם נובעים רק מהתנגדות לשימוש בתופסן עצמו, אלא גם מכך שהוא חושש שברית הנעשית באמצעות תופסן עלולה להיות פסולה.
 
למעשה, בעוד תופסן הגמוקו ומכשירים מודרניים אחרים, נדחו על ידי המוהלים המסורתיים ולא נעשה שימוש בהם, כמה מהמוהלים בארצות הברית משתמשים במגן ברונשטיין. התופסן נעשה שימושי במיוחד כאשר המילה מתבצעת במקום רחוק ויכול להיווצר קושי טכני לראות את התינוק יום נוסף לאחר המילה. במקרים כאלו מעדיפים לעיתים למול בעזרת התופסן על מנת שהדימום שייווצר יהיה מינימלי, ולא יהיה צורך בראייה נוספת של המוהל. על כל פנים, מלבד ההתנגדות ההלכתית שזה עתה ראינו, יש הטוענים כי מגן ברונשטיין עלול דווקא לפצוע את התינוק, ומשום כך פעמים רבות מעודדים שלא לעשות בו שימוש.
 
בשבוע הבא, נדון בהטפת דם ברית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)