תוקף קידושי כסף ומשמעות 'דברי סופרים' בשיטת הרמב"ם

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה. בביאה ובשטר - מן התורה, ובכסף - מדברי סופרים. וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת. השגת הראב"ד: בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. אמר אברהם: זה שבוש ופרוש משובש הטעהו.  

(הלכות אישות, א', ב).

השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן...

והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ' סעדיה ש"ץ תלמידנו. ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות, צריך אדם לידע אותם, ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה, עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה. והבאתי על זה ראיות, ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני, "מדברי סופרים" קרינן ליה, ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה, כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות, או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה, והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד. ובאותו הספר ביארתי הכל וכשתקרא אותו יתבאר לך...              

וכן יש לשאל בודאי ולומר לי הבעילה ודאי מן התורה שהרי לא למדוה במדה משלש עשרה מדות אלא "ובעלה" (דברים, כ"ד, א) - מלמד שנקנית בביאה (ט:). אלא הכסף והשטר בהקש למדו אותן - למה אמרת שהשטר מן התורה והכסף מדבריהם? והתשובה על זה, שודאי כך הייתי אומר שהכסף והשטר מדבריהם הואיל ומן הדין[4] באו, לולי הא דאמרינן בהדיא בענין נערה מאורסה, דאמרינן "נערה מאורסה דאמר רחמנא בסקילה, היכי משכחת לה" (שם)? פירוש, מדאמר קרא נערה בתולה מאורסה שמע מינה בודאי שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה, ובמה? ושקלו וטרו וסוף המימרא "אמר רב נחמן ביר' יצחק משכחת לה כגון שקידשה בשטר, הואיל וגמר ומוציא גומר ומכניס", שמע מינה שלדברי הכל השטר גומר ומכניס. ועל זה סמכתי ופסקתי שהשטר מן התורה...

(תשובות הרמב"ם, סימן שנ"ה).

השרש השני, שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי...הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך, הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו...כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע"ה, כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן...

לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ"ל הלכה זו העתיקו אותה שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא...ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך: "בכסף או בשטר או בביאה, ושלשתן דין תורה"...

(שו"ת ברכת אברהם, סימן מ"ד).

...שכל דבר הנלמד במדות שהתורה נדרשת בהן יהיה מדרבנן ואפילו היה המוציא משה רבינו ע"ה. ואולם, מה שיהיה פירוש מקובל ממנו והוא שבארו הסופרים שזה הדבר נאסרה פעולתו ואיסורו מדאורייתא, אז ימנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה, אם כן הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.), ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן...ומה שאמר מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש, אם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה מאתו יתברך. ועוד שההלכה למשה מסיני אצל הרב דברי סופרים היא, ואם כן הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה אלא מצד היותו נדרש מן המדות הוא דבר תורה...והנה ראינו לו לרב שכתב בספר נשים בתחלת הלכות אישות האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים...אבל יש עם המדות האלו תנאים. ותנאי הגזרה שווה כמו שהזכרנו שאין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו. אבל אחר שלמדו אותה הרי היא כגוף תורה לכל דבר...

וצריך אני להזכיר כאן כלל גדול התועלת, והוא אמרם בתוספת מקוות[8] "כזית מן המת וכעדשה מן השרץ - ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא" (ה', ג). וזכור כלל זה כי בו תדע בכל מקום שיהיה לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תנהוג בו להחמיר או להקל. ואל יטעך אמרו "שעורו מדברי סופרים" עם הכלל שבידינו שכל השעורין הלכה למשה מסיני (סוכה ה:); כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני. כי אמרו "מדברי סופרים" משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה.     

(י"ז, יב).

בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו - הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים, י"ז, ט) - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.[9]                       

(ב', א).

...ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון, כל שנטל - גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה - אינה מקודשת. ולדברי האומר שלו נטל - הבא עליה במזיד - ענוש כרת, בשוגג - חייב חטאת, ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

(ד', ב).[10]

...ואם כן פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו באחת מהי"ג מדות לא יהא בהם דין תורה, שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש הלכות אישות [הלכה ב], שדעת הרמב"ם שדינו דין תורה לכל דבר. וגם בספר זוהר הרקיע שחיבר הרשב"ץ על מנין המצוות [הקדמת השרש השני] האריך בזה, והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד באחת מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר, רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצוות, כיון שאינו מפורש בתורה. וכן בספר מגילת אסתר שחיבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצוות האריך בזה [בשורש השני], וכתב ככל דברי הרשב"ץ, ודבריהם נכונים ומוכרחים. וכן כתב בכסף משנה ריש הלכות אישות [סוף הלכה ב] וזה לשונו: "ולדרך הרמב"ם לא קשה מידי, דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא, וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה, ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קיבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך"...

(חושן משפט, ל"ג, א).[12]