תוקף קידושי כסף ומשמעות "דברי סופרים" בשיטת הרמב"ם

  • הרב אוהד פיקסלר
המשנה הראשונה במסכת קידושין עוסקת בשלושת דרכי הקידושין. הגמרא דנה באריכות בהסבר דברי המשנה (דפים ב. - ט.), ועיקר הדיון ניסוב סביב קניין כסף. קניין זה נלמד (ב. - ב:) מגזרה שווה של לקיחה אשר נאמרה בקידושי אישה ("כי יקח איש אשה" [דברים, כ"ד, א]) ובקניית שדה ("נתתי כסף השדה קח ממני" [בראשית, כ"ג, יג] או "שדות בכסף יקנו" [ירמיהו, ל"ב, מד]). בעקבות דברי הרמב"ם בראשית הלכות אישות התעורר דיון אשר חורג ממסגרת דיני קידושין ואשר נוגע לתוקף של דרשות חז"ל. בשיעור זה נעיין בדברי הרמב"ם בנוגע לתוקף קידושי כסף, ובדבריו במקומות נוספים לגבי דרשות חז"ל. לאחר מכן נציג את הקווים כלליים של שתי גישות פרשניות לדברי הרמב"ם, נבחן אותן ואת ההשלכות המחשבתיות הנגזרות מהן, ונציע את הנראה לענ"ד.
א. דברי הרמב"ם
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה. בביאה ובשטר - מן התורה, ובכסף - מדברי סופרים. וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת. השגת הראב"ד: בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. אמר אברהם: זה שבוש ופרוש משובש הטעהו.  
(הלכות אישות, א', ב).
בגרסת הדפוסים אשר צוטטה כאן,[1] הרמב"ם אומר כי קידושי שטר וביאה הם "מן התורה" אך קידושי כסף הם "מדברי סופרים". קביעה זו בנוגע לקידושי כסף מעוררת מספר קושיות, הנוגעות הן למקור לקביעה שלה והן לשאלת המשמעות ההלכתית שלה. מבחינת המקור, הגמרא, כאמור, לומדת את קידושי כסף מלימוד גזרה שווה של המילים "כי יקח", ואת קידושי שטר היא לומדת (ה:) מגזרה שווה של "ויצאה והייתה",[2] ומדוע הרמב"ם מחלק בין קידושי שטר לבין קידושי כסף?[3] מבחינת התוקף, בשום מקום בגמרא לא עולה הבדל בין שלושת סוגי הקידושין בהקשר זה, ומדוע הרמב"ם מחלק ביניהם? בעיות אלו, ככל הנראה, הובילו את הראב"ד לחלוק על הרמב"ם בנוגע לקידושי כסף.
הרמב"ם התייחס לנושא בתשובה לר' פנחס הדיין:
השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן...
והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ' סעדיה ש"ץ תלמידנו. ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות, צריך אדם לידע אותם, ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה, עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה. והבאתי על זה ראיות, ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני, "מדברי סופרים" קרינן ליה, ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה, כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות, או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה, והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד. ובאותו הספר ביארתי הכל וכשתקרא אותו יתבאר לך...              
וכן יש לשאל בודאי ולומר לי הבעילה ודאי מן התורה שהרי לא למדוה במדה משלש עשרה מדות אלא "ובעלה" (דברים, כ"ד, א) - מלמד שנקנית בביאה (ט:). אלא הכסף והשטר בהקש למדו אותן - למה אמרת שהשטר מן התורה והכסף מדבריהם? והתשובה על זה, שודאי כך הייתי אומר שהכסף והשטר מדבריהם הואיל ומן הדין[4] באו, לולי הא דאמרינן בהדיא בענין נערה מאורסה, דאמרינן "נערה מאורסה דאמר רחמנא בסקילה, היכי משכחת לה" (שם)? פירוש, מדאמר קרא נערה בתולה מאורסה שמע מינה בודאי שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה, ובמה? ושקלו וטרו וסוף המימרא "אמר רב נחמן ביר' יצחק משכחת לה כגון שקידשה בשטר, הואיל וגמר ומוציא גומר ומכניס", שמע מינה שלדברי הכל השטר גומר ומכניס. ועל זה סמכתי ופסקתי שהשטר מן התורה...
(תשובות הרמב"ם, סימן שנ"ה).
הרמב"ם מפנה אותנו לשיטתו הכללית בנוגע להלכות שנלמדו משלוש עשרה מידות, המופיעה בשורש השני בספר המצוות, והוא אומר ששיטתו שם מהווה בסיס לדבריו לגבי קידושי כסף. בשורש השני לספר המצוות הרמב"ם כותב כך:
השרש השני, שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי...הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך, הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו...כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע"ה, כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן...
הרמב"ם קובע כאן כלל לגבי מנייה של דינים והלכות אשר נלמדו בשלוש עשרה מידות במניין המצוות. לשיטתו, ברירת המחדל היא לא למנותם במניין המצוות, אלא אם כן יש קביעה מפורשת של חז"ל שלימוד מסויים הוא מן התורה. בהתאם לכך, באגרת לר' פנחס הדיין הרמב"ם כותב שזהו הבסיס להבדל בין קידושי שטר לבין קידושי כסף: כדי למצוא מצב שיש נערה מאורסת בתולה, אשר לא התקדשה על ידי ביאה, הגמרא מסבירה שהיא התקדשה על ידי שטר; דהיינו יש קביעה מפורשת של חז"ל שקידושי שטר הן מן התורה. לעומת זאת, אין קביעה כזאת לגבי קידושי כסף, ועל כן הם "מדברי סופרים".
בהמשך השיעור נציג בקצרה שתי גישות בפרשנות שיטת הרמב"ם. ר' אברהם, בנו של הרמב"ם, מעיד שהרמב"ם הגיה את דבריו לגבי קידושי כסף:
לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ"ל הלכה זו העתיקו אותה שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא...ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך: "בכסף או בשטר או בביאה, ושלשתן דין תורה"...
(שו"ת ברכת אברהם, סימן מ"ד).
מספר הוצאות (למשל "מפעל משנה תורה" של יוחאי מקבילי) הגיהו את דברי הרמב"ם בהתאם לכך.
ב. דברי סופרים - דרבנן
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש שני) מתייחס לסוגייתנו וחולק על שיטת הרמב"ם. הרמב"ן מבין שלפי הרמב"ם תוקף הלכות הנלמדות בי"ג מידות ומוגדרות כדברי סופרים הוא מדרבנן,[5] ובעצם קיימת זהות בין שני המושגים:
...שכל דבר הנלמד במדות שהתורה נדרשת בהן יהיה מדרבנן ואפילו היה המוציא משה רבינו ע"ה. ואולם, מה שיהיה פירוש מקובל ממנו והוא שבארו הסופרים שזה הדבר נאסרה פעולתו ואיסורו מדאורייתא, אז ימנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה, אם כן הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.), ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן...ומה שאמר מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש, אם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה מאתו יתברך. ועוד שההלכה למשה מסיני אצל הרב דברי סופרים היא, ואם כן הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה אלא מצד היותו נדרש מן המדות הוא דבר תורה...והנה ראינו לו לרב שכתב בספר נשים בתחלת הלכות אישות האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים...אבל יש עם המדות האלו תנאים. ותנאי הגזרה שווה כמו שהזכרנו שאין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו. אבל אחר שלמדו אותה הרי היא כגוף תורה לכל דבר...
לפי גישה זו בהבנת דברי הרמב"ם, רק מה שנכתב בתורה או נאמר למשה בעל פה נחשב בעל תוקף מהתורה. כל לימוד שנעשה לאחר מכן ואינו פשט הכתוב - תוקפו מדרבנן בלבד. מכך עולה כי התגלויות ה' למשה אינן אירועים מתמשכים: לדינים שנאמרו למשה יש תוקף דאורייתא, אך להלכות אשר נלמדו על ידי חז"ל יש תוקף של דרבנן.[6] הרמב"ן חולק על שיטת הרמב"ם, וסובר שכל פרשנות שניתנת לתורה הינה הרחבה של המקור ובעלת תוקף זהה. הפרשנות היא המשך ההתגלות במעמד הר סיני, אשר לא הייתה חד פעמית אלא מתמשכת.[7]
יש לציין כי להבנה לפיה משמעות "דברי סופרים" היא דין דרבנן יש ראיות מדברי הרמב"ם. למשל, הרמב"ם כותב כי העברת שיער בתער בחלקי גוף שונים (שאינם זקן) אסורה "מדברי סופרים, והמעבירו - מכין אותו מכת מרדות" (הלכות עבודה זרה, י', ט), כלומר מלקות מרדות מדרבנן בלבד ולא מלקות מן התורה, כי אין כאן לאו מדאורייתא. דוגמא נוספת היא לגבי שומע כעונה ועניית אמן: "היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה - לא יצא ידי חובתו" (הלכות ברכות, א, יא); גם מכאן עולה ש"דברי סופרים" הוא דין דרבנן.
ג. תורה שבכתב ותורה שבעל פה
לעומת הבנת הרמב"ן, השוואה של דברי הרמב"ם במקורות שונים מעלה הבנה עקבית שונה בהסבר דבריו בשורש השני בספר המצוות. הרמב"ם אינו מתייחס במקורות אלו לשאלת התוקף, דהיינו האם המצווה היא מדאורייתא או מדרבנן, אלא להבחנה הקיימת בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. לנקודה זו יש אמנם השלכה על מניית המצווה בתרי"ג מצוות, אך לא בהכרח לגבי תוקף המצווה, דהיינו ישנן מצוות שהתוקף שלהם הוא דאורייתא אך הן אינן נמנות במניין המצוות, למשל מצוות שנאמרו למשה בסיני או אשר נלמדו במידות שהתורה נדרשת בהן ואשר חז"ל לא קבעו מפורשות שהן מן התורה, הואיל והן ואינן מפורשות בתורה.
הרמב"ם עמד על הבחנה זו כבר בפירוש המשנה למסכת כלים:
וצריך אני להזכיר כאן כלל גדול התועלת, והוא אמרם בתוספת מקוות[8] "כזית מן המת וכעדשה מן השרץ - ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא" (ה', ג). וזכור כלל זה כי בו תדע בכל מקום שיהיה לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תנהוג בו להחמיר או להקל. ואל יטעך אמרו "שעורו מדברי סופרים" עם הכלל שבידינו שכל השעורין הלכה למשה מסיני (סוכה ה:); כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני. כי אמרו "מדברי סופרים" משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה.     
(י"ז, יב).
דהיינו, יש להבחין בין שאלת מקור ההלכה לבין שאלת התוקף שלה: המינוח "דברי סופרים" אינו מתייחס לתוקף ההלכה אלא למקורה, ולהבחנה הקיימת בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. דבר המפורש בתורה שבכתב נקרא בדברי הרמב"ם דאורייתא, ודבר שאינו מפורש בכתובים הוא "דברי סופרים" שמקורו בתורה שבעל פה (ובכלל זה גם הלכה למשה מסיני), למרות שייתכן שתוקף הדין הוא דאורייתא - תוקפם של חלק מהדינים והמצוות "מדברי סופרים" הוא דרבנן, ותוקפם של אחרים הוא דאורייתא.
בנוסף להשלכה בנוגע למניין המצוות, ישנה השלכה בנוגע לאפשרות המחלוקת ושינוי הלימוד בעתיד. בפרק א' הלכה ג בהלכות ממרים הרמב"ם קובע כי בדברי קבלה לא נפלה מחלוקת מעולם. המחלוקת נובעת מלימודים שלא הגיעו ישירות ממשה רבנו, וכפי שהוא כותב בריש פרק ב':
בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו - הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים, י"ז, ט) - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.[9]                       
(ב', א).
דהיינו, הלכה מקובלת ממשה אינה יכולה להשתנות ולא נפלה בה מחלוקת, אך בית דין הגדול יכול לשנות הלכה שהיא מדברי סופרים.
בהתאם לפרשנות זו בדברי הרמב"ם, ממספר מקורות במשנה תורה עולה שקידושי כסף הם מהתורה. למשל בהלכות ממרים הרמב"ם מביא דוגמאות למחלוקת בדין ממוני שיכול להביא לידי עונש כרת:
...ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון, כל שנטל - גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה - אינה מקודשת. ולדברי האומר שלו נטל - הבא עליה במזיד - ענוש כרת, בשוגג - חייב חטאת, ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
(ד', ב).[10]
קידושי כסף הם מדאורייתא, ולכן מי שקידש אישה בקידושי כסף ואחר בא עליה - חייב כרת (במזיד) או חטאת (בשוגג). כך עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג' הלכה כ, אך הכסף משנה מציג גרסה שונה להלכה זו. פרשנות זו לשיטת הרמב"ם הובאה בתשובת התשב"ץ:
והטעם השני שנראה שמה שסובר רבינו ז"ל דפסול קרובים הכא מדרשא אינו מן התורה אלא מדרבנן, נראה שאינו סובר בזה כאותם הגאונים ז"ל שהיו סוברים כן...ואין לתלות בוקי סריקי ברב ז"ל אבל נראה שהרב ז"ל כתב כן מפני דעתו בכל מדרשי חכמים שאינן קרויין דאורייתא אלא דרבנן, וכמו שכתב בספר המצות שלו בעיקר שני. וכיון שמפני טעם זה הוא אומר דפסולי עדות מפני קורבה מצד האם או מצד האישות אינו מדבריהם כיון שבא ממדרש חכמים, אם כן יש לומר שאפילו לדעתו המקדש בפניהם אפילו קדושין דאורייתא אינן קדושין כלל...שאין אומר רבינו ז"ל שכל מה שבא במדרש חכמים הוא מדרבנן ולא מדאורייתא, חס ליה לרבינו ז"ל דלימא הכי, שאם כן הוא עוקר הרים גדולים ומפיל חומות בצורות. אבל אומר שהם קרויין דרבנן לענין שאינן נכללים בדברי ר' שמלאי שאומר תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני (מכות כג:). ואומר רבינו ז"ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנאמר למשה בסיני, אבל מה שנדרש אחר סיני אף על פי שהוא מן התורה אינו קרוי מן התורה לענין תרי"ג מצוות. וכן מוכיח לשונו בענין הזה...הנה ביאר לנו מה כוונתו לקרות דרבנן, לא שיהא להם דין של דבריהם לענין לילך בספקו לקולא, אלא לענין זה בלבד שאינן בכלל דברי ר' שמלאי, ובין שיקראו מן התורה בין שיקראו מדבריהם - לא נשתנה סברתו מסברת זולתו בדינן של אלו כלל, כיון שאין כוונתו לחלוק אלא על המונין אותם בכלל תרי"ג מצות, ובזה דבריו נכונים...
(שו"ת תשב"ץ, חלק א', סימן קנ"א).[11]
בדרך זו גם כתב הש"ך:
...ואם כן פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו באחת מהי"ג מדות לא יהא בהם דין תורה, שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש הלכות אישות [הלכה ב], שדעת הרמב"ם שדינו דין תורה לכל דבר. וגם בספר זוהר הרקיע שחיבר הרשב"ץ על מנין המצוות [הקדמת השרש השני] האריך בזה, והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד באחת מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר, רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצוות, כיון שאינו מפורש בתורה. וכן בספר מגילת אסתר שחיבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצוות האריך בזה [בשורש השני], וכתב ככל דברי הרשב"ץ, ודבריהם נכונים ומוכרחים. וכן כתב בכסף משנה ריש הלכות אישות [סוף הלכה ב] וזה לשונו: "ולדרך הרמב"ם לא קשה מידי, דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא, וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה, ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קיבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך"...
(חושן משפט, ל"ג, א).[12]
הבנה זו בשיטת הרמב"ם ממקדת את נקודת המחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בשאלת היחס בין הדרש לבין הפשט. הרמב"ן רואה בדרש את גילוי הפרשנות של התורה, אשר מאפשר מספר הבנות לפסוקים. הרמב"ם, לעומת זאת, מדגיש כי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו": הלכות ודינים דאורייתא מופיעות בתורה, כאשר יש פשט אחד לתורה ולא מספר אפשרויות.[13] לדרש יש משמעות וסמכות הלכתית, אך הוא אינו פשט הפסוקים ולכן הוא "מדברי סופרים".
 
 
 
 
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   עיינו בהמשך לגבי גרסאות אחרות.
[2]   "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים, כ"ד, ב).
[3]   הלימוד של קידושי ביאה (ט:) מפורש יותר בתורה ("'כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל...' [דברים, כ"ב, כב] - מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה") , והיה מקום לקבל חילוק בין קידושי ביאה לבין קידושי שטר וכסף.
[4]   דהיינו לימוד באחת משלוש עשרה מידות.
[5]   גם רבותיו של רש"י סוברים שקידושי כסף הם מדרבנן (עיינו גיטין לג., רש"י ד"ה "בעילת זנות", וכן בבא בתרא, מח: רשב"ם ד"ה "התינח").
[6]   גישה זו נידונה בהרחבה בימינו במאמריו של פרופ' ד. הנשקה. ראו, לדוגמא, את מאמרו על המציאות המשפטית במשנת הרמב"ם, סיני צ"ב. הרבנים ש. קסירר וש. גליקסברג פיתחו את דבריו בהרחבה בספרם מסיני ללשכת הגזית (עיינו למשל עמודים 41 ו-85 שם).
[7]   עיינו בדברי הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה (שמות, כ"ה, ב) בנוגע לתפקיד המשכן כהמשך ההתגלות של מעמד הר סיני.
[8]   תוספתא מקוואות.
[9]   עיינו ראש השנה כה:.
[10] פרופ' הנשקה (לעיל הערה 6) מכיר בכך שקידושי כסף תקפים מהתורה. על מנת להתמודד עם קושי זה הוא מציע שקידושי כסף הם מדרבנן כקביעה משפטית אך מבחינה הלכתית מציאותית הקניין תקף מהתורה, דהיינו דרבנן שמועיל מהתורה. לאור כך הוא מסיק שלדעת הרמב"ם ההלכה היא מערכת נומינליסטית ולא ריאליסטית, דהיינו מטרת ההלכה היא להוות כלי להסדרת חיי בני אדם במציאות נתונה, אך היא אינה משקפת מציאות ריאלית כלשהיא. ראו באריכות לגבי טענות אלו והקשיים עליהן בספרו של הרב מיכאל אברהם, רוח המשפט, החל מעמוד 196. נעיר כי שיטה זו תסביר את שינוי הגרסה שמעיד עליה ר' אברהם כשינוי סמנטי ולא כשינוי מהותי בשיטתו.
[11] הרב רבינוביץ, בספרו עיונים במשנת הרמב"ם, עמודים צ"ג - קי"ב, פיתח בהרחבה גישה זו.
[12] דיון נרחב במשמעויות ההלכתיות והמחשבתיות של שיטת הרמב"ם בנושא זה ניתן למצוא בספרו הנ"ל של הרב מיכאל אברהם (לאורך חלקים ניכרים של הספר, עד עמוד 290).
[13] ראו בנושא זה בספרו של הרב מיכאל אברהם ישלח שרשיו, עמודים 272 - 163.