דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה י"א | למטה ירקא ירקא שקול

קובץ טקסט

 

אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים (יְשַׁעְיָהוּ מ''ב) א. כִּי יֵשׁ יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה הַיְנוּ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (זהַר בְּרֵאשִׁית יח:) וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה זאת עַל יָדוֹ עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ כִּי מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה הוּא עֲדַיִן רָחוֹק מִתְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה רַק עַל יְדֵי אֶמְצָעוּת הַדִּבּוּר יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּהַתּוֹרָה בְּדִבּוּרִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ד) : ''כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם'' לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה (עֵרוּבִין נד) מֵאִיר לוֹ הַדִּבּוּר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת כב:) פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ וּ בְכָל פַּעַם וּפַעַם, עַל יְדֵי כָּל תְּשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה הוּא הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַד שֶׁיּוֹצֵא מִמַּדְרֵגָה פְּחוּתָה וּבָא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ וְזֶה שֶׁשָּׁאֲלוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמשֶׁה (מְנָחוֹת פה:) תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם ? הֵשִׁיב לָהֶם: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי, לְמָתָא יַרְקָא, יַרְקָא שְׁקֻל תֶּבֶן זֶה בְּחִינַת תְּבוּנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ב) : ''תְּבוּנָה תִנְצְרֶךָּ'' שֶׁהֵם הֵבִינוּ שֶׁמּשֶׁה רוֹצֶה לְהַכְנִיס תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעַל כֵּן שָׁאֲלוּ כִּי בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֵם מְשׁוּלִים לְעָפָר (עיין מגילה טז) וְאֵיךְ יוּכַל לַהֲבִיאָם לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָ, לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה? וְזֶה: תֶּבֶן לְשׁוֹן תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם זֶה בְּחִינַת עָפָר, הַיְנוּ מַדְרֵגָה פְּחוּתָה הֵשִׁיב לָהֶם: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי הַיְנוּ עַל יְדֵי הָאֲמִירוֹת עַל יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא מֵאִיר לוֹ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְזֶהוּ: לְמָתָא יַרְקָא לַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה יַרְקָא הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה מג) : ''וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָו'' אוֹרִיקָן בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים הַיְנוּ שֶׁזֵּרְזָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כִּי פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים נֶאֱמַר עַל תְּשׁוּבָה: ''מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב'' הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנם לִבְרָכָה, סוֹטָה מג) (ועיין בהקדמת תיקונים ירוק מסטרא דא ימא דא יהו תשובה קו ירוק) וְזֶהוּ: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי, לְמָתָא יַרְקָא הַיְנוּ עַל יְדֵי הָאֲמִירוֹת וְהַדִּבּוּר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לְמָתָא יַרְקָא לַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה יָאִיר לוֹ הַדִּבּוּר, שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְזֶה: יַרְקָא שְׁקֻל בְּחִינַת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל שֶׁהַדִּבּוּר יָאִיר לוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל מַמָּשׁ.

 

א.

כִּי יֵשׁ יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה הַיְנוּ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (זהַר בְּרֵאשִׁית יח:) וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה זאת עַל יָדוֹ

לייחד ייחודים משמעו למצוא את האחד בעולם הפירוד. מתוך עולם בו יש שניות, עיכובים, מניעות וסתירות למצוא את ריבונו של עולם ואת יד ההשגחה. במדרש מופיעה השאלה: מה עושה הבורא משעה שברא את עולמו? ועונה המדרש: מזווג זיווגים. זיווג משמעו התשובה בין איש לאישה אך לא רק זאת, מפגש הינו זיווג ובכל צירוף מקרים מצויה יד הבורא. וטוב לשניים שידעו זאת. טובים השניים מן האחד. מסביר הבעש"ט - 'טובים השניים כשהם מן האחד'. ואם זכו - שכינה ביניהם, ולא רק בני זוג אלא כל שניים שיש ביניהם האחד.

ויש שני אופנים של ייחודים, האחד – ייחודא עילאה, שמקשר את הדברים אל העולם העליון ועל ידי כך שוזר ביניהם אחדות, והשני – ייחודא תתאה, שמוצא את האחד בדברים עצמם כפי שהם. בייחוד הראשון – האחד נמצא מעבר לעולם, והייחוד נעשה ע"י שאנו חורגים מן העולם באותה עצימת עיניים ובקריאה עיוורת כנגד כל מה שנראה בעיני אנוש. ומצהירה שהשם אלוקינו והשם הוא אחד. שכן לפעמים צריך לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים, להיפצע, להישרט ולמסור את הנפש כדי לזכות לאחד הזה. וכדי לחבר את הנפרדים זה מזה כל כך, את השם העליון הרחב הגבוה והעמוק לאין סוף ואת העולם הזה השפל זהו ייחוד עליון. אולם שונה ממנו הייחוד התחתון, ייחודא תתאה, בו מוצא היהודי את האחד בדברים כפי שהם, את האחדות שבריבוי, את הגילוי האלוקי הפשוט בפרטים של המציאות, לא בקריאת שמע ישראל חוצה עולמות, אלא בברכה על מלכות ה' כפי שהיא, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ייחוד זה נאמר בלחישה כיוון שהוא חבוי בדברים כשלעצמם, ואין צורך בשום החצנה, כדי להוציאם אל הפועל.

 

"עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ" – תבונות התורה זה לא מה התורה אומרת אלא לָמַה, למה היא אומרת, מאיפה ולאן היא מביאה אותנו, מה כוונתה מה המנגינה של התורה. ספירת החכמה נקראת "כח מה" – היא מקפלת בתוכה את הכוח של מה שהתורה אומרת, של התוכן של מה שנאמר ויוצא אל החלל, אולם ספירת הבינה שהיא בת זוגה של החכמה היא מתייחסת למישור של המי – מי שאמר את התורה, מי שאמר והיה העולם. של הסובייקט שעומד מאחורי האמירה, האישיות שאומרת את הדברים. לבוא לתבונות התורה לעומקם משמעו המפגש עם המי הזה, המי של ריבונו של עולם והמי שלי, לא מה שנאמר אלא איך נאמר, הדרך בה נאמרו הדברים. בינה היא היכולת להבין דבר מתוך דבר, יכולת המאפשרת להשיג את ההמשך מתוך שקנה המבין את הכלים ולא רק ידע את החומר ואת מה שנאמר. 

"רַק עַל יְדֵי אֶמְצָעוּת הַדִּבּוּר יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ". ועל כן לא די לחשוב צריך לדבר, הדיבור הוא המי, הדיבור פותח מרחב של מפגש בין הדוברים, ולא רק של הסכמה על המלים, כדי לחפש את המי צריך לדבר בפועל ממש, כדי לחפש את החיים שבדבר צריך להוציאו בפה. "חיים הם למוציאיהם בפה". כדי לגעת בזולת בנפשו ובפנימיותו, כדי להגיע אליו צריך לדבר. הדיבור מחפש את הייחוד, את המפגש את הפנימי, וכשהוא חסר את כל אלו אין כמוהו להרגיש זאת, ולכן "מֵאִיר לוֹ הַדִּבּוּר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה ".  לדבר את התורה משמעו לשוב אליה אחרי שכבר הבנת ולחפש משהו אחר בנוסף להבנה, משהו פנימי, את המי את המנגינה, את הכוונה ואת הבינה. את המְדַבר ולא את הדַבר, את הדרך שעבר ואת ההתקשרות הפנימית שלו אליהם, את כל אלה אפשר לשמוע בקולו של המדבר, בקולך שלך או בקולו של חברך, לדבר את התורה משמעו להתייחס אליה כאל מפגש, כאל אירוע, כאל התרחשות ולא רק כאל מושג מופשט המוסכם באופן תיאורטי. ההתרחשות היא כאן ועכשיו וכשהיא חסרה אי אפשר שלא להרגיש זאת.

 

ב.

ר' נחמן מוצא רמזים לדברים שנאמרו עד כה במפגש שבין משה רבינו ויוחני וממרא, שני ראשי החרטומים בעת שבא משה אל פרעה עם האותות שצייד אותו ה' עמהם. מפגש זה מתואר בגמרא (מנחות פ"ה) כשרואים החרטומים את נסיו של משה שואלים אותו: "תבן אתה מכניס לעפריים"? זאת אומרת אתה מביא לפנינו דבר פעוט ערך כל כך כמו תבן למקום עתיר מחצבים כעפריים? ומשמעות דבריהם – אתה בא אלינו עם כישופים והרי מצרים היא ארץ הכישופים וכישופיך הם מעוטי ערך לעומת הכישופים שאנו רגילים בהם זה מכבר, אינך מרשים אותנו כלל וכלל שהרי אתה מדבר אלינו בשפה שאנו מומחים בה!! עד כאן דברי הזלזול של יוחני וממרא. אומר להם משה רבינו: אמרי אינשי – האנשים אומרים מטבע שגור בפי כל ביטוי הוא "למטה ירקא, ירקא שקול" – למקום של ירקות תביא ירקות, זאת אומרת למקום שמוכרים ירקות תביא ירקות למכור ומשמעות תשובתו היא שאכן בכוונה דברתי בשפתכם והבאתי למכור דווקא מסוגה.

ר' נחמן דורש את המדרש ומסביר אותו בדרכו שלו, למרבה ההפתעה יוחני וממרא – חרטומי מצרים - נדמים לפי פרשנותו של ר' נחמן כצדיקים הבאים להגן על משה ותורתו. לפי הסברו של ר' נחמן שואלים החרטומים את משה: 'כיצד תוכל להביא את תבונת התורה העמוקה כל כך לעם ישראל שהוא משול לעפר שאין הוא עושה את רצון ה'?', והרי הדברים פלא. כיצד מכניס ר' נחמן שאיפות גבוהות ורוחניות כל כך בפי החרטומים? איך הנימה המזלזלת במשה כפי שנראה מפשט המדרש ואף מן הכתוב בתורה, נהפכה להערכה לתורת משה עד כי נדמים הם אותם החרטומים כמודאגים כיצד יכניס תבונות התורה לעם ישראל? כיצד הפך ר' נחמן את הקערה על פיה בהסבר המדרש ומה הרוויח בכך.

 

ובכן, אכן יוחני וממרא מתכוונים היו לזלזל במשה אותותיו נראים בעיניהם כתבן, אותו תבן שהיו צריכים ישראל לקושש אחריו כדי ללבן לבנים. וכי למה לטרוח כל כך להתלכלך ולגבל עיסה של תבן ובוץ כשיש בעפריים אבנים טובות יותר שאין צורך לקושש אחר חומר גלם כדי ליצור אותם? הן נתונות כבר בעפר קשות ושלמות.  אבל מה שנראה בעיני החרטומים כתבן בלבד, מבין משה שהינו "תבונה". התבן הוא אותו תבן שכאשר משה חזר מפגישתו הראשונה עם פרעה בתובעו "שלח את עמי" וכל ישראל היו מלאי ציפייה ואמונה הרבה מעבר למה שציפה משה. ציווה פרעה שתבן זה לא יינתן להם עוד, אלא יאלצו לקושש אחריו בעצמם "ותוכן לבנים תתנו" – צריכים אתם לא רק לבנות מאבנים אלא להכין את האבנים עצמם. האכזבה בקרב ישראל הייתה רבה והנה מה שבשביל החרטומים הינו טרחה יתרה ועבודה מלוכלכת ובזויה בשביל משה הוא תבונה. כיצד? משה יודע את הסוד שבתחילת כל גאולה יש ירידה, הוא יודע שסוד הירידה הזו הוא הבינה, הוא הכנת הכלים לגאולה שתבוא, וכמו שלכל כלי יש חלל ריק בתוכו להכיל, כך עתה הירידה מפנה מקום בכלים לקבל. בירידה שואלים עם ישראל את עצמם 'למה כל זה, למי אנו עובדים ובשביל מה'. שאלות קיומיות אלה הינן הכנה לתשובות אחרות שתבואנה, הן שבירת הסטטוס-קוו הדומם שבין האדון לעבד, שבשיווי משקל מסוים מוכן העבד לעבוד את אדונו בשביל שלא ירע לו. עתה צצות השאלות הבסיסיות האלה מחדש. והן כלי לתשובות חדשות. משה מבין שהירידה היא חדירה לעומקם של דברים, ושהיא חותרת תחת עצם הקיום, וממילא חודרת לתוכו. בני ישראל מצטווים להכין את תוכן הלבנים, להתלכלך בעצם הכנתם, ומשה מבין שעבודה זו יורדת לא רק לתוכן הלבנים אלא גם לתוכן המצב בו הם נתונים, ויורדת לעומקו, לא רק מה אני עושה אלא ממה מעשה זה עשוי, ז.א. מה המניעים שלו, מה תכליתו, מה ערכו, כל אלו שאלות של בינה. כל הירידות השוטטות של האדם "לקושש" סיבות טובות למעשיו מעוררים אותו אל התוך, אל התוכן, אל ה'מבין דבר מתוך דבר', משה שומע את שאלתם המזלזלת של החרטומים אך מבחינתו משמעותה שונה: איך מביאים לפני עם ישראל סוד כזה גדול שכל גאולה מתחילה בירידה ושהירידה  באה להוסיף בהם תבונה, איך יתיישב הדבר על ליבם של ישראל שגם הם למצער כמו אדוניהם המצרים מעריכים לא רק את התוכן אלא את הנתון, את המעשה התכליתי, את הביצוע והתוכן, וההתעסקות איתו נראים בעיניהם מיותרים, מלכלכים, משוטטים, לא ממוקדים, הם שתפיסת עולמם דומה לתפיסת עולמם של המצרים, אלא שמהצד השני לא של האדון, אלא של העבד, אך הלבנים של תפיסות עולמם זהות. 

תשובתו של משה לשאלתם של החרטומים לא מאחרת לבוא, "אמרי אינשי למטה ירקא ירקא שקול", אומרים האנשים ומטבע לשון שגור בפיהם למקום של ירקות תביא למכור ירקות, ז.א. 'על מה ששאלתם מה פתאום אני מביא אתי סחורה שכבר סוחרים רבים רגילים כאן לסחור בו, על מה שהקשיתם מדוע אני מביא להטים בארץ שרגילה בקסמים אענה לכם מחוכמת בני האדם שאכן יש הגיון להביא ולמכור דווקא מאותו מין ומסוג שכולם מוכרים אותו בסביבה, בכוונה הבאתי לפניכם להטים מהסוג שאתם רגילים למכור לסובבים אתכם'. אבל מה ההיגיון בכך לכאורה, מבחינה מסחרית פשוטה דווקא החרטומים צודקים! ומה ההיגיון בעצתם של אותם חכמים שאמנם לשונם שגורה בפי כל, ועוד נקשה ונשאל- איך יענה משה רבינו לשאלה עמוקה יותר ששמע הוא בוקעת מפיה שם החרטומים, מה יענה על שאלת עצמו שהחרטומים עוררו אותה?

'אני אענה לכם לא מחוכמתי, אינני מתכוון לשכנע אתכם', ודאי היה מתכוון משה לומר לחרטומים, 'אני מפנה את תשומת לבכם לחוכמת חיים, שצברה כבר ניסיון הרבה מעבר לשדה הראיה הקצר שלכם, שהייתה כבר בחיים ובתוכם, שירדה כבר מתחום המופשט וטבלה בחיים עצמם, כאן במציאות'. מה שאומרים האנשים ובדרך כלל דווקא הפשוטים שבהם, מה שאומרות הסבתות, דברים חרושי קמטים, דברים אלה באים אליך לא רק עם ההיגיון של הדברים, אלא במיוחד עם המנגינה, עם הקול שיודע דבר מתוך דבר, שכבר היה שם ולפעמים מפנה את תשומת לבך להיגיון אחר לגמרי ממה ששכל פשוט וצעיר יכול לחשוב, כמו כאן במקרה הזה. אם תצטרף אל הקול ואל המנגינה הזאת אם גם אתה תדבר ותבדוק את ההתרחשות שנוצרת מתוך הדיבור תוכל להגיע לתוכם של דברים ומתוכם דבר מתוך דבר למקום אחר, להיגיון אחר, פנימי יותר, עמוק יותר.

העצה של משה רבינו היא אם כן לדבר, לחזור ולדבר על אותם דברים הנראים מובנים מאליהם, על ההצהרות שלנו, אפילו אילו שאנו בטוחים בהם. הדיבור חוזר אל עומקם של דברים .הדיבור הוא שיבה אל המילים, שיבה המבטאת נאמנות למה שמאחוריהם ולמי שמאחוריהם. ללא נאמנות זו לא היה טעם בטרחה שבהוצאת המלים מן הכח אל הפועל שוב ושוב, כעצתו של ר' נחמן. כמו כל נאמנות נבחנת היא דווקא בקושי, בחסר, בחללים, והדיבור מנכיח חללים אלו ומעורר את הצורך בנאמנות כדי לחצות חללים אלה וכדי למלא אותם את הצורך בבינה, בהתמצאות מסוג אחר, כדי להתהלך במקומות ריקים אלו וכדי להיות מוכן לשוב אליהם – לשוב בתשובה. הבינה שיודעת את הערך שבתהליך ושבדרך עצמה, והמבינה את הכלים הנבנים דווקא ע"י חללים אלו היא תוכל לצלוח דרך זו. הבינה החותרת אל תוכם של דברים, אל המי שמאחוריהם אל הלמה, ורגילה אל ההסתר שעוטף כל "תוך". ויודעת את הסוד של הכנת הכלים כדי לקבל את האור, דיבור חוזר ונשנה הולך ומעמיק נאמן בחזרתו, מחפש את הבינה הזו, הבינה לשוב, הבינה לשוב אל החללים אל הריק, אל החסר, אל הקושי, הבינה לשוב בתשובה.

ג.

אומרים האנשים "למטה ירקא ירקא שקול", הירקות נמשלים אצל ר' נחמן לתשובה, כיוון שאחת ההתמודדויות בטיפול בירקות היא הריקנות שנותר עימה החקלאי אחרי שליקט את פירותיו. בפירות העץ נשאר האיכר עם פרדס או כרם גם לאחר שקטף את פירותיו, עצים אלו הם הערובה להמשך בטחונו הכלכלי והם החותם על בעלותו על הקרקע. לעומת זאת, בפירות הארץ אחרי כל עונה ועונה, לאחר ליקוט הירקות, נשאר בעל השדה ריק, ללא בטחון כלכלי, ללא חותם בקרקע וללא מסד להמשך.  בפירות העץ חצי הדרך כבר עשויה תמיד, ואילו בעלי גידולי השדה תמיד צריכים להתחיל מן ההתחלה, ממצב ריק, ומכאן שמם של הירקות אשר בעיניו של ר' נחמן עניינן מאד דומה לבעל התשובה, שגם הוא צריך בכל פעם להתחיל מההתחלה.  גם הוא צריך להתמודד עם הריקון, עם האכזבה, שניהם נתמכים באותן אמירות מלאות בינה, שבעת שנים, הרואות למרחוק ויודעות שהריקון הוא חלק מתהליך הצמיחה. 

גם אברהם אבינו ידע סוד זה, כאשר הכין את חניכיו למלחמה.  עליהם נאמר "וירק את חניכיו" – ז.א. לימד אותם את סוד הריקון, אברהם ידע שאחד הכללים החשובים באומנות הלחימה היא היכולת להפסיד, המוכנות ליפול, והעיקר היכולת לאסוף את הכוחות ולהתחיל כל פעם מההתחלה, ועל כן "הוריקם" אברהם בפרשת שופטים, ז.א. לימד אותם שהיוצא למלחמה צריך לחזור בתשובה דווקא בגלל תחושת הריקנות שפוקדת אותו בהיזכרו בכישלונותיו, מאותו מקום הוא מצא את הכוחות לשוב בתשובה הוא ימצא גם את הכוחות לנצח.

אומרים האנשים: "למטה ירקא ירקא שקול", איזה הגיון מסחרי יש ל"עצת הסבתא" הזו? האם לא יותר הגיוני להפתיע, לחדש, להביא מוצר חדש בשוק, כפי שנוהגים הסוחרים היום, האם לא כך מרוויחים?

אולם לבינה יש עיניים עמוקות יותר, ארוכות טווח יותר, למודי ניסיון. הבינה יודעת את הסוד של החזרה ,של השיבה, בנאמנותה אינה פוסחת על החללים, לומדת מהם, מתקנת את הכלים ומוכנה להתחיל מן ההתחלה. לחזרה על מוצריהם של האחרים בשוק יש היגיון פנימי משלו, אותו היא מציגה למכירה, לא את המוצר אלא את הבינה שמאחוריו – במקום שכולם מוכרים ירקות, מה בודק הקונה? לא מה המוכר מציע, אלא מי מציע, למה מציע, איך מציע, לא האם יש פה ירקות, אלא מאיפה הם, ממתי, האם הם טריים, מי המוכר, כיצד הוא מוכר, איך השירות ??  אומרות הסבתות גם כשאתה מוכר בשוק תהיה אמין, תתרכז לא רק במה אתה מוכר, אלא איך אתה מוכר שכן העיקר במסחר איננו המוצר לבדו, אלא הדרך שבה הוא נמכר, והתוכן הפנימי שלו.  תדע – אומרות הסבתות – שלבסוף מי שמתרכז באלו הדברים מרוויח יותר!

אומר משה ליוחני וממרא "למטה ירקא ירקא שקול", אמנם נכון אני מביא מוצר דומה לשלכם, אבל אם תסתכלו בתוכן הפנימי שלו, אם תרימו מבט מאיפה הוא בא ואיך, תראו שבתוכן שלו הוא אחר לחלוטין! תוכן זה הוא מה שקראנו בתחילת דברינו 'יחודא תתאה',הנאמר בלחישה ומי שמקשיב לתוכנו הפנימי,שומע.

אכן השב בתשובה מבחינה "מסחרית" פשוטה, נראה כמי שהפסיד, הלא הוא נפל, נכשל, הלא הוא ריק!  אבל בעומק נראה שגם מבחינה מסחרית פשוטה, הוא הרוויח. אם ידע להתחיל מן ההתחלה גם במקומות הריקים כמו אותו מגדל ירקות, אם ידע להיות נאמן למי שאמר והיה העולם, למי שציווה את מצוותיו ולמי שבו הוא עצמו בגד בחטאו אם ישוב לחללים הריקים הללו, ילמד בהם הרבה בינה, יתקן את הכלים שלו כאומן למוד ניסיון.  אכן אפשר לצאת נשכר גם מהנפילות אם יש בינה!

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)