תורה כד - נוגע לא נוגע

  • הרב דן האוזר

"א. דַּע, שֶׁ יֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִנַּפְשִׁין וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא אוֹר אֵין סוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, רְדִיפָה דְּמַחֲשָׁבָה לְמִרְדָּף אַבַּתְרֵהּ. וְעַל יְדֵי הָרְדִיפָה, אָז הַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג אוֹתוֹ, בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ כִּי הוּא לְמַעְלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה.

"ב. וְדַע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי, אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה. כִּי עַל יְדֵי שִׂמְחַת הַמִּצְוָה נִשְׁלָם הַקְּדֻשָּׁה וּמַעֲלָה הַחִיּוּת וְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּקְּלִיפּוֹת, בִּבְחִינַת אַחַד עָשָׂר סַמָּנֵי הַקְּטרֶת. כִּי הַקְּלִפּוֹת הֵם בְּחִינַת מוֹתָרוֹת, וְהֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, בִּבְחִינַת "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג), והם תקפא דדינא, בבחינת ''וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'' (בראשית ו, ו). ועקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב: ''נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי'' (תהילים ד, ח). וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עִקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁעַצְבוּת שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת גּוֹבְרִים עָלֶיהָ בִּבְחִינַת ''וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ''. וְזֶה הוּא כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת כְּתִיב: ''כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ'' (ישעיה נה, יב). וּבִשְׁבִיל זֶה שֶׁעַל יְדֵי הַקְּטרֶת מַעֲלִין מֵהַקְּלִפּוֹת חִיּוּתָם כְּתִיב בָּהֶם: ''וקְטרֶת יְשַׂמַּח לֵב'' (משלי כז, יט). נִמְצָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה, אֲזַי מַעֲלֶה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַלֵּב מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת, וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה הָעוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת."

*

אור אין סוף

אם יש טוב שאי אפשר להשיג אותו אז מדוע הוא מעניין אותנו? מדוע מורה לנו רבי נחמן לדעת אותו? רבי נחמן עונה בעצמו: "אף על פי כן, רדיפא במחשבה אבתרה, ועל ידי הרדיפה, אז השכל משיג אותו, בבחינת מטי ולא מטי". בין שאנו מודעים לכך ובין אם לאו – המחשבה שלנו רודפת אחרי השלמות הזו כל הזמן. היא נמצאת במודעות שלנו, באופק מחשבותינו. על אף שאף פעם איננו מגיעים אל שלמות זו, ומרגישים אנו שבכל פעם שמנסים אנו לגעת בה מיד היא נעלמת, היא עדיין מנהלת אותנו ומדריכה אותנו.

האם יש שלמות בעולם? האם יש אהבה שלמה, שמחה גמורה, בטחון גמור, אמונה שלמה?שאלות אלו חלפו כנראה בראשו ובלבו של כל אחד בחיפושיו אחר האושר. נדמה שבכל פעם שניסה מישהו לגעת בשלמויות אלו, מיד הן נעלמו להם. נראה כאילו מטבען, נוזלות הן מבין האצבעות בכל פעם שמנסה מישהו להגדירם. ר' נחמן מכנה מצב זה "מטי ולא מטי", ומכוון אותנו 'לדעת' את מצב זה בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", אותה מזכיר רבי נחמן בהמשך התורה. לדעת שיש דברים שבהגדרה אי אפשר להשיגם, ובכל זאת הנוכחות שלהם גבוהה. כמו האור אשר בלתי ניתן למישוש ולהגדרה (גל או חלקיק) ובכל זאת נוכח בכל מקום.

על פי רוב אנו מרגישים את אור האינסוף הזה בהיעדרו. אז ניכרת ביותר רדיפת המחשבה אחריו. הייאוש, העצבות והדכאון, כולם אינם אלא אחיזה אחרונה בשלמות האבודה שאיננה, בניסיון לתפוס את שאיננו נתפס. אנו נוגעים בשלמות, אך מצידה השני, מן השלילה שלה. כך היא נכנסת לאופק תודעתנו ואנחנו שוב מרגישים קצת שאנחנו בכיוון הנכון. כביכול מתקרבים אליה, ובכל זאת הולכים ומתרחקים. שמא תופעה זו מסבירה יותר לעומק את התיאור "מטי ולא מטי" – נוגע ולא נוגע. כאשר אדם מנסה לגעת באותו האור, מיד מתגלה לפניו חוסר האפשרות לגעת בו, 'לא מטי'. אך גם הפוך– כאשר מתחוורת להאדם לעומק אי היכולת לגעת, דווקא אז הוא מרגיש שהוא מעט נוגע בו. כמה מתעתע!

 

הסוסים של הבעש"ט

ידגים את התופעה הסיפור הבא:

על התקרבותו של רבי יעקב יוסף מפולנאה לבעל שם טוב מספרים:

רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבה של שרדיגר, היה רחוק מדרך החסידות וקפדן באופיו ובהתנהגותו. פעם אחת נקלע לעיירה אחת, ובבוקר כשהשכים לתפילת שחרית הגיעלבית הכנסת וגילה כי הוא סגור. רבי יעקב יוסף המתין בסבלנות עד שהגיעו המתפללים באיחור לבית הכנסת. הקפיד עליהם רבי יעקב יוסף מאוד ושאלם בכעס מדוע אחרו לתפילה? והוא עומד לבדו ומחכה להם בלא מנין. וכי לא ראוי לבוא בזמן לתפילה? ענו לו המתפללים שהתעכבו הם אצל איש אחד שהיה מספר להם מעשיות ברחוב העיר. היה זה הבעל שם טוב שדבר עם פשוטי העם ברחוב וקרבם לעבודת ה'. רבי יעקב יוסף מפולנאה רתח מזעם על אותו האיש המעכב את הצבור מתפילה והלך אליו לגעור בו. "הכיצד זה אתה מעכב את הצבור מלהתפלל ותחת זאת מספר להם מעשיות?!" שאג כלפיו. הסתכל בו הבעש"ט בעיניו הטובות ואמר לו: "אספר לך מעשה."

"פעם עליתי על עגלה רתומה לשלושה סוסים, האחד שחור, השני לבן והשלישי ורוד, ורציתי לנסוע. משכתי במושכות והסוסים לא זזו. משכתי יותר והסוסים לא זזו ממקומם. וכך אני מנסה ומנסה, עד שבא איכר אחד וקרא לעברי: אם אתה רוצה שהסוסים יצהלו וידהרו, עליך להרפות מהמושכות!"

דבריו של הבעש"ט פגעו כחץ בלבו של רבי יעקב יוסף ומאז היה לתלמידו הנאמן.

הסוסים של הבעש"ט מוציאים אותנו מהחשיבה בשחור – לבן. לא רק 'כן מבין' או 'לא מבין', 'כן יודע' או 'לא יודע', 'כן אוהב' או 'לא אוהב', 'כן מאמין' או 'לא מאמין'. לא עוד שלמות אידיאלית או ייאוש, דכאון ועצבות, אלא אור אין סוף שהוא למעלה מנפשין, רוחין ונשמתין. שאי אפשר להשיג אותו, אבל אפשר לגעת – לא לגעת בו, מטי ולא מטי, סוס ורוד, אפשרות שלישית שצריך לשחרר את המושכות בשבילה, להסכים לא לדעת, כדי לדעת! לא להגיע כדי להגיע.

הבעש"ט מוציא אותנו לרחוב, מחוץ לבית הכנסת ולבית המדרש. לשם הוא גם מוציא את ר' יעקב יוסף, הרחק מן המקום המוקפד בכלליו, חוקיו וזמניו. הוא רוצה ללמד את ר' יעקב יוסף לשחרר, על מנת לצאת מן הדיכוטומיה שהגבולות הברורים מאפשרים לנו, משני עבריי הגבול. הסוס השלישי ידהר עבורנו גם באזורי הדמדומים, במקומות האפורים. אל תוך האמיתות המורכבות שהחיים מזמנים לנו, המלאות שניות, לבטים, מאבקים פנימיים ועוד ועוד.

יותר מזה–הסוס השלישי, כך מלמד אותנו ר' נחמן, יכול להדהיר אותנו אף במקומות גבוהים יותר,  למעלה מנפשין רוחין ונשמתין. דווקא בגלל יכולתו לקבל את המציאות כפי שהיא ובאשר היא, דווקא בגלל שמרפה האדם מן היד הרוצה לגעת, לשלוט ולהבין ברורות. דווקא בגלל זה, זוכה היא לגעת מעט, 'מטי ולא מטי', במה שמעבר לה.

ר' נחמן ממשיך באותה מלה שפתח בה את התורה, מלה שעתה מקבלת משמעות יתירה, "ודע"! ידיעה כמו בעץ הדעת, שממנו נצטווו אדם וחווה להתרחק. משעה שאכלו ממנו והתקרבו אליו יתר על המידה, גורשו ממנו לנצח.

*

מותר אך מיותר

וְדַע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי, אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה. כִּי עַל יְדֵי שִׂמְחַת הַמִּצְוָה נִשְׁלָם הַקְּדֻשָּׁה וּמַעֲלָה הַחִיּוּת וְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּקְּלִיפּוֹת בִּבְחִינַת אַחַד עָשָׂר סַמָּנֵי הַקְּטרֶת, כִּי הַקְּלִפּוֹת הֵם בְּחִינַת מוֹתָרוֹת וְהֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, בִּבְחִינַת "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (מִשְׁלֵי יד, כג), והם תקפא דדינא בבחינת ''וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'' (בראשית ו, ו).

לדברי ר' נחמן השלמות הקדושה הינה העלאת החיות והקדושה שבקליפות. זאת אומרת, הקדושה לא הייתה שלמה כל עוד הקליפות לא הצטרפו אליה. חיות דקדושה, בבית הכנסת, בבית המדרש בדבקות בהשם – חצי קדושה, ואילו חיות גם בקליפות – קדושה שלמה. כידוע, זהו סוד הקטורת, שבאחד עשר סימניה מצויה גם החלבנה שריחה רע. ללמדנו ששלמות הטוב היא לא כשטוב (!) אלא כשמוצאים את הטוב שברע. אם טוב רק כשטוב, הרי שהטוב מותנה וממילא חצוי ולא יציב. אך אם הטוב מצוי גם ברע, הרי שהטוב יציב ומתמיד. שוב אנו רואים תמונה 'משולשת', חשיבה שמעבר לבינאריות של שחור ולבן. אך איך זוכים לזה? איך מדהירים את שלושת הסוסים גם יחד? איך משחררים את המושכות? כיצד מוצאים את החיות שבתוך הקליפות?

הקליפות, מסביר רבי נחמן, הן המותרות, והעצבות באה מריבוי מותרות, שנאמר "בכל עצב יהיה מותר". פשט הפסוק בא להסביר שבכל מאמץ ויגיעה שמביאים לכאורה עצבות, יש בכל זאת יתרון ותמורה (מותר). אולם, רבי נחמן קורא את הפסוק הזה בעין ביקורתית ושואל אותנו: האם העצבות היתה שווה את מה שקבלנו תמורתה, או שמא הכל היה מיותר? האם השימוש בפשט הפסוק הזה לא הפך מופרז וההמלצה להתאמץ בשביל המותר שיוצא ממאמץ זה, נוצלה עד בלי די? האם לא נצלנו יתר על המידה את היכולת להתאמץ למען תמורה שתבוא אחר כך? האם לא עקדנו את ההווה בשביל העתיד, את העיקר בשביל הטפל, את הפנימי בשביל החיצוני? את המותר בשביל המיותר?

בדרך כלל אנו רואים את המותרות כיעד נכסף. ככל שלאדם יש יותר מותרות הוא יותר מאושר. ככל שיש לו מעבר לצרכיו הבסיסיים, הוא חופשי יותר ובעל יכולת. אולם אין אנו שמים לב לכך שיש גם מחיר לכך. ככל שיש לאדם יותר מותרות הוא צריך אמנם לדאוג פחות לצרכיו הבסיסיים, אך הוא גם מתרחק מהאני הבסיסי והגולמי שלו, מן המרכז של עצמו. האני הבסיסי איננו תלוי, הוא ישנו ועומד, ואילו האני העסוק במותרות תלותי בחוץ, נמצא בפריפריה של עצמו, רחוק מן המרכז של עצמו, רחוק מן הלב. זאת הסיבה שבחברת השפע שלנו המחלה הנפוצה ביותר היא דווקא העצבות והדכאון. באופן מפתיע, ככל שיש לאדם יותר מותרות, הוא נהיה עצוב יותר, או כפי שדרש רבי נחמן: "בכל עצב יהיה מותר" – העצבות באה מן המותרות.

ה'מיותר' הוא קליפה קשה לפיצוח. הוא נראה תמים ולכן כל כך קשה לזהותו. בקבלה נקראת קליפה זו "קליפת נגה", היא הקליפה שאין בה טוב ואין בה רע. לכאורה רוב העולם נמצא בקטגוריה זו, סתם עולם, חפצים ודברים. ובכל זאת טוענת הקבלה – זוהי קליפה המסתירה יותר מכל את המשמעות של הדברים. הן הטוב והן הרע מלאים במשמעות ובתוכן של השגחה ומוסריות, בעוד ה'סתמי' מסתיר רכיבים אלו. כדברי הבעש"ט– "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", מיד ב"וסרתם", הרי שעבדתם אלהים אחרים. אין אמצע. אין סתמי. הסרת המבט והלב מן הטוב גם היא "אלוהים אחרים". אך אדם יכול לשחות בסחי של כלום ולא לדעת כלל עד כמה הוא הפסיד את העיקר. אדם יכול לעשות את הטוב החשוב והנכון, את האהוב והמרגש בעיניו ובכל זאת בסופו של דבר הכל היה מיותר, מותרות כלשונו של ר' נחמן, כיוון שלא היה מכוון לטוב, לנכון ולחשוב– לשליחות שלו בעולם.

מי שחוזר למרכז של עצמו יראה שלמעשה גם העצבות עצמה הייתה "מותרות". היא לא קידמה שום דבר בחייו. מקורה באותו מרדף בלתי אפשרי אחרי השלמות האבודה, אשר באופן מתעתע מתרחקת ככל שמתקרבים ומנסים לגעת בה. היא הייתה מיותרת כי היא השאירה את האדם עם הברירה הדיכוטומית שבין השלמות לבין היעדרה, בין ה'כל' לבין ה'לא כלום'.היא לא השאירה מקום לאפור, לחלקי ולמורכב, וממילא מנעה מן האדם לעבוד ולהתקדם עם המעט שיש ולהתמודד עם המורכבות האמתית. התמודדות מורכבת תהיה תמיד "העלאת חיות מבין הקליפות". עבודה דקה, עדינה ומורכבת של העלאת הטוב מהרע. אלא שלשם כך צריך להצטייד בהרבה הרבה שמחה.

*

שמחה גדולה להיות במצווה

"ועקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תְּהִלִּים ד) : ''נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי'' (תהילים ד, ח). וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עִקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁעַצְבוּת שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת גּוֹבְרִים עָלֶיהָ בִּבְחִינַת ''וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ''. וְזֶה הוּא כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת כְּתִיב: ''כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ'' (ישעיה נה, יב). וּבִשְׁבִיל זֶה שֶׁעַל יְדֵי הַקְּטרֶת מַעֲלִין מֵהַקְּלִפּוֹת חִיּוּתָם כְּתִיב בָּהֶם: ''וקְטרֶת יְשַׂמַּח לֵב'' (משלי כז, יט). נִמְצָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה, אֲזַי מַעֲלֶה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַלֵּב מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת, וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה הָעוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת."

מה הרבותא בכך שר' נחמן מציין ש"השמחה היא בלב", הלא דבר ברור הוא?! אולם על פי מה שהסברנו לעיל הדברים מובנים. השמחה היא החזרה למרכז של עצמי. המקום בו מרגיש האדם שיש לו לב. כל הקליפות והמותרות הן גלות כיוון שהאדם גלה מעצמו ומליבו. משעה שאין לו לאדם לב, כבר נדבקים בו המותרות והקליפות החיצוניות והוא מוצא את עצמו בגלות. הצעד הראשון ביציאה יהיה להחזיר את הלב, וזאת על ידי שמחה.

"כי בשמחה תצאון", מסביר רק נחמן: השמחה איננה בגלל שיצאת מן הגלות, כפי שנראה מפשט הפסוק, אלא השמחה היא הכלי והאמצעי על מנת לצאת מגלות זו. ואם כן נשאל אם עדיין אנו בגלות, איך נשמח? התשובה גם היא, כמו שציינו לעיל, תהיה בוויתור על המרדף הבלתי אפשרי אחר השלימות, בשחרור המושכות, בהתבוננות על האפור (וורוד?) וביכולת לחלץ את הטוב מהרע, את המרכז מן הפריפריה. הדרך הפשוטה והזמינה ביותר לעשות זאת, היא על ידי אחיזה בממשות של המציאות. כמו קרש הצלה בים סוער, יכול כל מי שנמצא מסובב ומבולבל בקליפות מיותרות, לאחוז במצווה פשוטה הממשית ומעשית, ב'טוב' פשוט וודאי, ולשמוח בה. ובכך "להעלות את המלכות דעשייה מבין הקליפות". כי היא, העשייה הפשוטה שבקיום המצוות והשמחה בהם, לבטח מקום של מרכז יציב וזמין של יחדות עם ה'. זוהי חכמתה של היהדות הבנויה קודם כל על מצוות מעשיות. להציל את האדם מים של בלבולים וקליפות. אך ר' נחמן מוסיף ואומר שיכולת זו של היהדות לרדת מן העץ גבוה (עץ הדעת) של השלמויות המופשטות אל עבר המעשה הקונקרטי, משחרר את המושכות הרוחניים של היהודי להיות שמח בחלקו, להיות במרכז של עצמו וממילא להשיג לא רק את האפור והמורכב, אלא גם את מה שמעבר. "למעלה מנפשין רוחין ונשמתין".

ואם תשאל אז מה הוא האור הזה? הרי הבטחנו שלא לגעת בו... שנזכה!