תורה לג סעיף ד – סוד הצמצום והאהבה

  • הרב דן האוזר
וזה ידוע, שהתורה הינו המדות, הינו הימים, שורה בהם אהבתו יתברך שמו. כמו שכתוב בזהר הקדוש (בלק קצ"א:, בראשית מ"ו.) "יומם יצוה ה' חסדו", שהחסד הינו האהבה, כמו שכתוב (ירמיה ל"א): "אהבת עולם אהבתיך" [על כן משכתיך חסד] וכו', הוא יומא דאזל עם כלהו יומין, הינו המדות. כי המדות הם צמצומים לאלקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת בא מ"ב: ): 'בגין דישתמודעין לה', כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלקותו במדות התורה. וזה בחינות של תרי"ג מצוות, כי השם יתברך שער בדעתו שעל ידי המצוה הזאת נוכל להשיג אותו, ועל ידי זה צמצם את אלקותו דוקא באלו התרי"ג מצוות.
 
אם אכן יש אהבה בימים ובמידות, אהבה הזורמת לנו דרך הזמן ("הימים") וניבטת אלינו דרך המציאות על כל גבולותיה ותווי פניה ("המידות"), שומה עלינו להרגיש אותה. אך איך זוכים לכך? ר' נחמן מכנה קשר זה שבין הימים והמידות לאהבה כדבר "ידוע". כיצד זה אם כן שלא שמענו על כך מעולם ולא הרגשנו אהבה זו זורמת אלינו?! כיצד אפשר להבין גם את הקשר שבין התורה לימים והמידות כפי שפותח ר' נחמן את דבריו?
 
נראה שהמפתח לשאלות אלו נעוץ "בסוד הצמצום", אותו מזכיר ר' נחמן כשמסביר הוא את דבריו. סוד הצמצום מתאר איך האלוקים האינסופי צמצם את עצמו ופינה חלל פנוי לקיום העולם. אותו סוד מפנה את תשומת לבנו לפרספקטיבה אחרת כלפי המציאות: לא מנקודת המוצא של האדם אלא מנקודת המבט של הבורא. נראה כי מתוך הפרספקטיבה האנושית שלנו, המידות (של כלל הדברים בעולם) מראות לנו את קיצם של דברים, את סופם, את גבול ההתפשטות שלהם במרחב. אמנם, אנו מסתכלים על הדברים מבחוץ ומנקודת המבט הזו הגבולות נראים בעינינו כמשטיחים את המציאות וכמסתירים את תכנם הפנימי, אולם, מנקודת מבטו של הבורא, המידות הינן מבט אלוקי הפורץ ממנו אלינו, מנקודת ה'אין' של הבריאה אל ה'יש', מבפנים החוצה. ככאלו, המידות מבטאות התייחסות אל מה שמחוצה להן ובהיותן תנועה מהבורא אל האדם הן מבטאות מסר, או כפי שמכנה זאת ר' נחמן- תורה.
 
במובן זה ניתן אם כן לומר שב"סוד הצמצום", האלוקים המצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לעולם מתואר בעצם כמי שמכיר את גבולות המציאות ומעצב אותם על מנת להעביר מסר לאדם הנברא. הגבולות במציאות אינם ביטוי של הסופיות של המציאות, אלא ביטוי לאינסוף התוכן והמסר האלוקי המנסה לפנות אל האדם ו'נאלץ' לצמצם את עצמו על מנת לדייק את המסר. הגבולות אינם הסתר פנים, אלא קצה קציה של פניה אל האדם.
 
אך איך זוכים להעפיל לנקודת מבט גבוהה שכזו?
 
נדמיין לעצמנו אדם היושב לאכול ארוחת ערב עם בני משפחתו, כשהילדים הקטנים מרעישים והוא טורח להאכילם – ללא ספק, סיטואציה פרוזאית ביותר, שבדרך כלל לא יחוש בה האדם תחושות מיוחדות מלבד חוסר סבלנות וקושי שגרתי. כך נראים הדברים מנקודת המבט הרגילה שלנו, מלמטה. אך אפשר שנדמיין שוב לעצמנו סיטואציה מעט שונה: אותו אדם מהסיטואציה השגרתית שבסיפור הקודם, נלקח לאיזו הרפתקה לא רצויה והוא מסתבך בה ועובר ייסורים ותלאות שלא שיער שיעבור. או אז מן הסתם אותו איש יתגעגע לסיטואציה הפרוזאית ממנה נלקח, ואם נשיב אותו אליה ירגיש מיד את זרם האהבה המחלחל בכל עורקיה של סיטואציה זו. ירגיש הוא את החסד הגדול של עצם העובדה שיש לו ילדים, יקשיב לקול צחוקם כאילו היו אלו קולות פעמונים, ולא יזכור כי פעם ראה בקולות אלו "רעש". חוסר הסבלנות בעת האכלתם יתחלף בשמחה, ובתשומת לב רבה ובתענוג יתבונן עליהם לועסים את האוכל בבריאות אל חיקם. הנה מצאנו דרך להרגיש את החסד והאהבה השורים במציאות הפרוזאית ביותר, בימים ובמידות כפי שהם. דרך זו נעשתה בצורה פשוטה – קח לו לאדם את אותו החסד, ותראה איך ידע להעריכם.
 
תיאור האהבה הזו הזורמת בעורקיה של המציאות איננו רק ביטוי לתובנה ששום דבר איננו מובן מאליו, ואיננו רק דוגמא לכך שכשלוקחים לנו דבר מה אנו יודעים יותר להעריכו בהימצאו. תיאור האהבה הזו הינו גם ביטוי לשינוי גישה של המתבונן, מעין הסתה של נקודת המוצא. האפשרות הרעה שיכולה לבוא על האדם במקום המציאות הפרוזאית בה הוא נמצא, מזכירה לו לאדם את אינסוף האפשרויות שיכולות להתרחש בכל רגע, ואת הבחירה האלוקית דווקא באפשרות הפרוזאית המציאותית בה הוא נמצא, בסופו של דבר. בדרך זו גם מזכירה היא לו את "סוד הצמצום" – הצמצום מהאינסוף אל ה'ספציפי', מתוך התכוונות אלוקית דווקא אליו.
 
יותר מכך, האפשרות הרעה שתקפה את האדם והסיתה אותו מאזור הנוחות שלו במציאות כפי שהיא, הביאה את האדם גם הוא ל"צמצום": פתאום הבין הוא עד כמה אין הוא שולט על העניינים ועד כמה המציאות איננה סובבת סביבו בלבד. מוכרח הוא, בעקבות זאת, להכיר בכך שהוא הרבה פחות חשוב ממה שחשב לפני כן. צמצום האדם מעורר אצלו את היכולת להכיר בצמצום האלוקי שהתחולל בבריאת העולם. רק כשהאדם זז ממקומו "הממלא כל עלמין", בו היה הוא בטוח שהוא הינו מרכז העולם, רק אז יכול הוא להכיל את הרעיון שאפילו הקב"ה בכבודו בעצמו, שאף הוא, שלפחות "ממלא כל עלמין" כמוהו, ו"לית אתר פנוי מיניה" אף הוא צמצם את עצמו. יוצא מכך, אם כן, שעל אף שהצמצום נחווה אצלנו ככואב, הרי שהוא פותח בתוכנו מרחב להכיל את השפע האלוקי של החסד הזורם אלינו כל הזמן שלא שמנו לב אליו, כיוון שמילאנו את כל המרחב ולא הותרנו בו מקום לאחר.
 
הצמצום האנושי אם כן הוא המפתח לחזור אל הצמצום האלוקי, אל ה'אין' ו'החלל הפנוי' שהעניק מרחב לבריאה להיות. החזרת המבט האנושי אל 'אין' זה על ידי צמצום עצמי, הדומה לזה של הבורא, מאפשרת נקודת ראות חדשה למציאות: לא רק הכרה בעצם עובדת המציאות, אלא גם הרגשת התנועה של היות המציאות, תנועה המאופיינת על ידי ר' נחמן כ'תנועה של אהבה'.
 
עד כה הזכרנו את הצמצום בהקשר של ה"מידות", שהם כפי שהסברנו, גבולות העולם ומידותיו המוגדרות. אולם, אם במידות היה עלינו לעשות 'תרגיל' מחשבתי של דמיון מודרך, המראה לנו את קצה גבולם של דברים ותוך כדי כך חושף בתוכם את סוד הצמצום, הרי שב"זמן" כמעט ואין צורך לעשות זאת על מנת שנחוש את סופיתו. כל רגע שחולף חושף לנו את מעופו של הזמן, כל יום שעובר לא מתעכב לחכות לנו על מנת שנספיק בו יותר, ויותר מכל אלו – סופיותם של החיים שאין מי שיתחמק מהם. כל אלו מזכירים לנו את הימים ה"מצומצמים" שהוענקו לנו בכדי שנחיה. למרות כל זאת, אין תזכורות אלו מונעות מאתנו לשקוע באשליה של נצח, ולפעמים רק תזכורות כואבות מעוררות אותנו להגיע לסוד הצמצום ולגלות מחדש את שפע האהבה והחסד שיש בכל רגע ורגע, את המתנה הגדולה מכל – החיים עצמם והזמן למצות אותם.
 
החסד האלוקי הנמצא בעורקי המציאות מופיע באזורים של צמצום. מתעתע הוא בנו בתנועה של רצוא ושוב: אם תרצה אותו יברח החסד, אך אם תשוב ותתרחק ממנו, ישוב הוא אליך ויזכיר את קיומו. אם ירבה אצלך החסד והשפע, אז תתרגל אליו ותמאס בו, אך אם ימעט החסד, תדע להעריכו אף על המעט שבו. תנועה פרדוקסלית זו מקופלת כבר בצמצום האלוקי, שכשברא את העולם "נאלץ" בורא עולם 'לצמצם את עצמו'. מאז, תנועה פרדוקסלית זו מנהלת את העולם ומתעתעת ביושביו, כך שבעצם הקיום והנוכחות תלויים בשלילה העצמית ובצמצום.
 
סוד האושר מקופל בתודעה זו – היודע להצטמצם יזכה לאושר. מפתח האושר גלוי לכל, אך קשה הוא להשגה בגלל התנועה הפרדוקסלית הטמונה בו. על בסיס מפתח זה בנוי גם הפסוק המשמש ככותרת לתורה שלפנינו: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" – "רצוא", "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" – "שוב": למען הטוב והחסד הרצוי (ה"רצוא") צריך האדם ללמוד לסגת מרצונותיו (ה"שוב"), לצמצם את עצמו ולהגיד לעצמו לא!
 
סוד המפתח הזה תעתע כבר באדם וחווה בגן עדן בחטא עץ 'הדעת'. גם שם מצינו ש"מי האיש החפץ חיים" צריך לא (!) לאכול מעץ הדעת, להצטמצם ולהגיד "לא" לעצמו. כלומר, מהות עץ הדעת, היא ש"לא" אוכלים ממנו – רק מתוך כך זוכים לחסד האינסופי שבגן העדן. עיקר הדעת היא אם כן זו שלא יודעים אותה (!), זו שנמנעים ממנה, ובמילותיו של ר' נחמן, השאולות מהרמב"ם ומאחרים: "תכלית הידיעה שלא נדע". באותו אופן פרדוקסלי שהזכרנו קודם, כך גם כאן, רק הצמצום מאפשר לשפע החיצוני להיכנס והוא משמש לו ככלי. רק פסיעה אחורה של המנסה, לדעת ולהכרה שאכן אין הוא יודע כלום, מפנה מקום ל"דעת" אמתית וחדשה להיכנס לתוכו ללא תבניות מוקדמות אשר יכולות לעוות אותה.
 
מכאן, אולי, כוונתו של ר' נחמן כשהוא פותח את הפסקה המצוטטת לעיל במילים "וזה ידוע". ואנו שאלנו: לא רק שאיננו מרגישים את שפע האהבה בימים ובמידות, בוודאי שאין הדבר "ידוע" לנו! אולי מרמז לנו ר' נחמן על אותו מפתח האושר ה"ידוע" לנו עוד מימי עץ ה'דעת' בגן העדן. הוא "ידוע" לנו לא בגלל שהשגנו דרכו את האושר הנכסף, אלא להיפך, בגלל שנפלנו בו ונכשלנו בתעתוע שהוא הכניס את כולנו אליו. אמנם, דווקא בשל כך אפשר לומר שנצרבה תודעתו בבשרנו, שאנו מבינים אותו לא רק בראש או בלב אלא מתוך הכרה בלתי אמצעית הקרויה "דעת". אכלנו מעץ ה'דעת', גלינו מגן עדן, ועל כן אנו "יודעים" עתה היטב להעריך כל חסד שיבוא עלינו (בדומה לתיאור על האיש המאכיל את ילדיו לעיל).
 
*
 
מפתח זה הינו גם המפתח להבנת כלל התורה שלפנינו. נעבור עליה בקצרה ובדילוגים על מנת לראות זאת.
 
 ר' נחמן פותח בהוראה להיות בשלום, הן בטוב והן ברע:
 
הכלל הוא, שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אדם במדותיו. הינו שלא יהיה מחלק במדותיו ובמארעותיו, שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך. הינו (שם נ"ו): "בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר": ועל ידי מה ימצא השם יתברך בין בטיבו בין בעקו (לג, א)
 
לפי דברינו, ברור שכדי להשתמש ב"מפתח האושר", על האדם להיות מסוגל להתייחס גם ל"צמצומים" בשלום, שהרי דרכם מגיעים אל ה"חסד" האבוד.
 
בסעיף ב' ר' נחמן נותן הקדמה לתורת הצמצום בכללותה וגם אותה הוא פותח ברמיזה לספירת ה"דעת":
 
וצריך לדעת, ש"מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו)...כי הקדוש ברוך הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקדת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקלפות: ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה, אלקותו מלבש שם במלבושים רבים יותר. וזה שגלו חכמינו, זכרונם לברכה, ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ל"ד: ): 'טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים', להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה: וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". (סעיף ב)
 
תחילת האהבה בין האדם לאלוקיו מתחילה אם כן דווקא בשיא הצמצום והריחוק מה'. רק אם יצליח האדם להיות שם ב"שלום" ולדבק את עצמו לה' דווקא במקום שרבו הקליפות והלבושים, הרי שיעלה בדרגה, יסיר את הלבושים ויגיע לאהבה יתירה עם ה' יתברך.
 
בסעיף ג' מזכיר ר' נחמן לראשונה את מה שהבאנו לעיל מהמשך דבריו (בסעיף ד), שהתורה הינה הימים והמידות ושעל מנת לחלץ את ה"ימי טוב" מה"ימי רע" המעורבבים במקומות הנמוכים, יש לכפות את היצר הרע הגלום בהם ומתוך כך תתגלה התורה ויאירו אותיותיה בקרבו:
 
והנה יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז'): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה". הינו שצריך לאדם להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב, הינו תורה; והימים נקראים מדות, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): "ומדת ימי". והמדות הם התורה, כי אוריתא כלה הם מדותיו של הקדוש ברוך הוא...נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, [גם] שם יכולין למצא אותיות התורה. אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום, אינם נתראים אותיות התורה, הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם. אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר. כי מתחלה לא היו מאירין כל כך, כי לא קבלו אור מלמעלה, כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו. ועכשו שנתבטל הרע, ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה: נמצא, זה שכופה את יצרו, הינו שכופה את ימי רע. כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם, אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה, נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר (סעיף ג)
 
מיד אחר כך מביא ר' נחמן את סעיף ד', אותו ציטטנו לעיל בראש דברינו, ומסביר לנו על האהבה הזורמת בעורקי המציאות. בהמשך דבריו (ראה שם סעיפים ה', ו') הוא חותר להבנת ה"אהבה שבדעת". ה"דעת" מתוארת בדבריו כ"פנימיות התורה" וכאהבה שהיא מעבר ל"ימים ולמידות", אהבה עקרונית המצויה בעולם עוד לפני שהתלבשה במציאות הגשמית והממשית. דעת זו הינה חזון אחרית הימים בו "מלאה הארץ דעת ה' כמים לים מכסים", אך בכל זאת ניתן "לטעום" ממנה כל אחד לפי בחינתו אפילו עכשיו "בתוך הימים". כיצד אפשר לעשות זאת? "כשיקשר את ליבו לדעתו". ר' נחמן מסביר שאם אדם מסוגל לכופף את ליבו לדעתו, משמע שליבו ברשותו, ורק לב כזה יכול לקבל את אור האהבה שבדעת:
 
ויכול כל אדם לטעם טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפילו עכשיו בתוך הימים, הינו כשיקשר את לבו לדעתו. כי כל אחד מישראל יודע שיש אלוקים בכלל, אבל הרשעים הם ברשות לבן (בראשית רבה נח פרשה ל"ד). והמידות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (זהר תרומה קס"ב: ועין סנהדרין ק"ו: ): 'רחמנא לבא בעי', ובלבד שיכון את לבו לשמים (ברכות ה': ), כי עקרן של המידות הוא הלב. נמצא כשמקשר את לבו לדעתו, שיודע שיש אלוקים (יודע) בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה. וכשכופה את לבו לדעתו הזה, הינו שלבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המידות שבלבו לדעתו. ואזי מקבלין המידות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו. הינו שהצדיקים והתורה שהיה גנוז וצפון עד עתה ממנו, כשכופף את לבו להדעת, אזי מקבל הלב שהוא שרש לכל המידות, ומקבל אור האהבה שבדעת, הוא האהבה שהיה בכח בין הקדוש ברוך הוא לישראל קדם הבריאה (סעיף ז)
 
אותה "אהבה שבדעת" עליה מדבר ר' נחמן הינה בעצם נקודת המוצא לבריאת העולם. היא שורשית כאותה נקודת 'יש מאין' שממנה ברא ה' את עולמו ובה פתחנו את דברינו. היא אהבה כל כך בסיסית, עד כדי כך שהיא הייתה קיימת עוד לפני הבריאה, ועל כן היא מעבר לימים ולמידות. אהבה זו זורמת בעורקיה של המציאות כולה, אלא שלא קל להעפיל אליה ולהרגיש אותה. במאמר זה ניסינו לגעת ולו במעט בהרגשה עילאית זו. כפי שכתבנו, המפתח לכך נעוץ בסוד הצמצום ובתעתועי עץ ה'דעת'. כדי להמחיש לנו את אותה אהבה באופן הברור ביותר, תיארנו בהתחלה את הצמצום במובנו הכואב, המטלטל את האדם למקומות לא טובים, או כפי שמכנה אותם ר' נחמן בתורה זו "ימי רע". זו הדרך החריפה להביא את האדם לצמצום והיא "ידועה" עוד מראשית תולדות האנושות, מן הגירוש מגן עדן. אך אם זכה, די לו לאדם לכוף את יצרו הרע על מנת לצמצם את עצמו, ואזי אין הוא צריך "צמצומים" מבחוץ לשם כך. בכל מקרה, מעט תשומת לב וריכוז של הלב בקישורו אל הדעת יכולים גם הם להטעים את האדם מעט צמצום, על מנת שירגיש מעט מן ה"אהבה שבדעת" הזורמת בעורקי המציאות. תשומת הלב והריכוז כמוהם כצמצום עליו דברנו כד כה, אך לא כשלילה עצמית אלא מתוך התרכזות המצמצמת את תשומת הלב שלה אל מקום אחד, אל הדעת (מדובר למעשה בשלילה של כל מסיחי הדעת שמסביב).
 
שלוש האפשרות שמנינו אמנם שונות, אך כולן נמצאות על ציר אחד, ציר הצמצום המשמש כלי לאור "האהבה שבדעת".
*
 
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *