דילוג לתוכן העיקרי

תורה מב | כי אני ה' רופאך

לרפואת יורם יצחק ישעיהו בן רבקה רגינה בתוך שאר חולי עמך ישראל
16.04.2019
קובץ טקסט

 

"כי אני ה' רפאך" (שמות ט"ו) - ראשי תבות: אמן כן יהי רצון. (ועין במקום אחר באור ענין זה):

שני המשפטים שר' נחמן קושר ביניהם בראשי תיבות (כאשר שם ה' נכתב ביו"ד תחילה) בתורה קצרצרה זו, נשמעים כמו קביעה והצהרת אמונים עליה. אמנם נראה שמדובר במשאלה שתבוא רפואה מה' ותקווה שאכן ירצה ה' בכך, אך מסתבר שהקשר בין ראשי התיבות מורה על קשר אדוק יותר ביניהם. לא מדובר רק על שני משפטים המתכתבים זה עם זה, אלא שניהם כרוכים זה בזה ומהווים בבסיסם (ובראשי תיבותיהם) אחד. אבל  מה הקשר ביניהם?
הפסוק "כי אני ה' רופאך" איננו רק הצהרה בדבר שלטונו של ה' במציאות, שהרי ה' איננו רק "רופאך" אלא גם 'מכלכלך', 'שופטך', 'מורך' ועוד. ה' יכול לחולל ניסים בכל, לא רק ברפואתו של האדם. אמנם, מטרתו של הפסוק הינה להוציא ממחשבתו של האדם כל מקור רפואה אחר, ולקרוא לו להישען רק על "מקור הכל", ממנו תמיד באה הרפואה. מצרים העתיקה הייתה מפותחת מאוד במדעי הרפואה ובסגולותיה, אך למרות זאת לא ידעו הם להתמודד מול "מדווי מצרים הרעים" ומכות מצרים שנפלו עליהם. למרות שכלולה ויופיה של הבריאה, כשהאדם נופל למשכב, הוא מרגיש שכל כוחות החיים נלקחים ממנו. או אז, יכול הוא להודות בפה מלא שהחיוניות שהייתה לו קודם שחלה, ותפקודו הפעיל שהתנהל למישרין עד כה, הגיעו מה' לבדו, וכלל לא מובנים מאליהם. כשגופו של אדם בוגד בו אין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמיים. הוא מרגיש בפועל ממש את התלות הזו בבוראו, שהייתה כל כך מובנת מאליה כשהיה בריא. וכך, מצרים הכוחנית ורבת העוצמה לא מסוגלת הייתה להבין כיצד מתמוטט בטחונה בכוחה ובעוצמתה, כשהדברים הברורים והמובנים מאליהם נשמטים ממנה.
אלא שה'מצרי' שבטוח בכוחו ובשליטתו מצוי גם בתוכנו אנו. מסתיר מעינינו את המובן מאליו והפשוט שנמצאים בעצם קיומנו, בכוחות החיים הזורמים מאליהם בתוך עורקינו. שוכח את ה' ומתוך כך משכיח גם את חוקיו. ל'מצרי' הזה שבתוכנו אומר ה': "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות ט"ו, כ"ו). רגישות מוסרית ודתית אם כן נובעת ממקום של הכרה במובן מאליו ובהתייחסות אליו. התייחסות אל המובן מאליו הינה פרדוקסלית, כיוון שהיא מבקשת לגעת בבסיס לעצם קיומה ולצלול אל מה שמהווה אותה בעצמה. תנועה פרדוקסלית זו הינה תנועת האמונה והיא יכולה להיעשות רק מתוך הרפיה הנשענת על המובן מאליו, שוקעת בו וחשה אותו מבפנים. זאת בניגוד לתנועת הכוח המצרית, המשתמשת במובן מאליו כקרש קפיצה להשתלטות על העולם. משום כך טוענת התורה שיש בבשורה הדתית בשורה של רפואה –"כי אני ה' רופאך", שכן הן האמונה והן הרפואה נובעים מתוך הרפיה. האמונה כפי שהסברנו, והרפואה כשמה מכוונת גם להרפייה זו. מנסה לצלול אל אותן מחוזות של המובן מאליו, אליהם מגיעים רק מתוך הרפייה, ולתקן שם את הדרוש תיקון. אם כן, חולשתו של החולה איננה אלא קריאה מה' להרפות על מנת לתת לגוף לתקן את עצמו במחוזות אלה. הדבר בא לידי ביטוי בכוחות הריפוי העצמיים המצויים בגוף, המפליאים כל כך, שבדרך כלל מתוחכמים ומדויקים יותר מהמכשור הרפואי המודרני והמשוכלל ביותר. בעת תפקודו התקין של האדם עושה הוא לבדו במרץ ובחיוניות דברים שעשרה אנשים לא יכולים לתת לו כשהם סועדים אותו אם נפל למשכב. סודו של ריפויו יהיה ביכולתו להרפות ולהאמין.
מכאן אפשר להתחיל ולהבין את הקשר שבין שני המשפטים אותם מציין ר' נחמן. הדרך להכרה בכך ש"אני ה' רופאך" עוברת קודם כל דרך האמונה הפותחת את ההצהרה "אמן כן יהי רצון". ר' נחמן מציין את הקשר הזה שכן יודע הוא עד כמה קשה להגיע להכרה ש"אני ה' רופאך". הכרה שמתחילה במקום המרוחק ביותר מן האדם - ה"אני" של השני. ולא עוד אלא גם ה"אני" של ה', כפי שמופיע בפסוק – "אני ה' ". האני, המכונס בתוך עצמו ושנחווה על ידי עצמו בלבד, פונה בפסוק לזולת ואומר לו "אני" –  אין רחוק מזה. כיצד יוכל אם כן האדם לקבל את הבשורה המרוחקת כל כך הפונה אל האדם ואומרת לו "כי אני ה' רופאך"? ר' נחמן פורט את התהליך לפרוטות ופותח באמונה –  "אמן"!
"גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך" (ברכות נג:) שכן המברך, על אף שבברכתו מתמסר לה', חושב שעשה בכך דבר מה. ואילו העונה "אמן" סבור שאיננו אלא הד לברכתו של השני. אין הוא אפילו "דבר מה", ומתוך כך הרפייתו שלימה לתנועת האמונה.
הרפיית האמונה מתמסרת לה' בכל מקרה, בין אם "כן" יענה לבקשתו ובין אם "לא". חולשתו של החולה מבקשת ממנו להתמסר לשתי אפשרויות אלו, לקבל עליו את שתיהן בהרפייה גמורה שאיננה כניעה וחוסר אונים אלא אמונה. היכולת להפוך את חוסר האונים לאמונה ולהישענות זו למעשה משימתו של החולה וניסיונו. אם יזכה לעשות זאת בשלימות, ייתכן והמילה "כן" תצוץ ממחוזות המובן מאליו שהחיו אותו במרץ בימי בריאותו. שכן להפוך את חוסר האונים לאמונה, משמעו להתייחס באופן חיובי גם לחסר, וכנגד אמירת ה"כן" האנושית ייתכן ואף ה' יענה כנגדו "כן"!
המחלה מטבעה מעוררת מחשבות והרגשות על עצם הקיום. אלא שאם ההרפייה להכרה בכוחות החיים הייתה פרדוקסלית, הרי שההכרה בעצם הקיום פרדוקסלית שבעתיים. שהרי אין דבר שנראה מובן מאליו יותר מעצם הקיום – אין בסיס יותר ראשוני ממנו. גם אליו צוללים מתוך הרפייה מוחלטת, כניעה וקבלת החולשה. אלא שיותר מקבלת החולשה עומד בפני החולה ניסיון גדול יותר, לקבל את הכאב ולהרפות גם בו. בכאבו החולה יכול להרגיש שגם קיום זה הינו עליו לטורח וגורם לו אך סבל. או אז נבחן החולה – לא רק באמונתו (אמן) ולא רק בחשיבתו החיובית (כן) אלא גם בנחישותו להתקיים. נחישות שאיננה באה בכוח אלא מתוך התמסרות לקיום שהוענק לו מלמעלה, התמסרות לקריאתו של הקב"ה "יהי"!
אם יתמסר האדם לכך יסלול את הדרך הראשונית ביותר אל הבורא, זו שנסללה עוד מימי בראשית. החולה הכאוב יתמסר לקיומו לא מתוך הרפייה שותקת אלא מתוך כאב צועק ומאמין. ניסיונו של החולה יהיה לכוון את צעקותיו וגניחותיו לה', להפכם לתפילה ולשוועה ולא לטרוניה. אם יזעק כך לה' בקול "נהי" ייתכן ויקרא ה' כנגדו, לאמר לו "יהי"!
כל זעקות הכאב של החולה מעוררות אותו להתנגד, לקרוא "אף על פי כן". אם מצליח הוא להפנות קולות אלו לקב"ה מוציא הוא בכך את הטרוניה מליבו והופך אותם להתעוררות להתקומם כנגד מצבו., זועק החולה כמו ילד הקורא לאביו ומבקש ממנו לחלצו ממצבו זה. דבר זה מרומז כבר במילה "כאב" – היזכר ב"אב" וראה בכאב "כ"קריאה ל"אב" שבשמיים. החולה מפנה את האנרגיות הבלתי אפשריות של כאבו לאנרגיות של רצון לחיות. אנרגיות אלו למעשה עומדות בבסיס כאבו וזעקותיו, אלא שהר של סבל מכסה אנרגיות "רצון" אלה ומשכיח אותן. אם יצליח החולה להתעורר אל ה"רצון" הזה, להביע את כאבו "כ"קריאה ל"אב"א שבשמיים המשוועת "אני רוצה לחיות", ייתכן וב'עת רצון' יתגבר ה"רצון" האלוקי על מידת הדין שנמתחה על החולה. ייתכן שכשם שהחולה הצליח להיות מעבר לכל כאביו וחופשי מעבר לכל מצב חיצוני, כך הקב"ה יגביר את ה"רצון" העליון להיות חופשי מכל שיקול חיצוני, ויהפוך את מידת הדין לטובה. אמן כן יהי רצון!
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)