תורה סה | קנאות

כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כמו צדקה. כמו שכתבו התוספות בפרק השתפין, על מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא י: ): "צדקה תרומם גוי" - 'אלו ישראל', "וחסד לאמים חטאת" - 'אלו העכו"ם', שכל חסד שעושין וכו'. והביאו ראיה מנבוזראדן, עין שם. וכתבו התוספות שם: 'ונבוזראדן עשה אז צדקה, שקנא להקדוש ברוך הוא'. נמצא שקנאת ה' צבאות הוא כמו צדקה:

 

לאחר חורבן בית ראשון, נבוזראדן שר טבחים, שליחו של נבוכדנצר מלך בבל, מוציא את ירמיהו הנביא מחצר המטרה, שם נאסר על ידי אחיו היהודים, ואומר לו דברי תוכחה: "ויבוא ויעש ה' כאשר דיבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה" (ירמיהו מ', ג'). דבריו של נבוזראדן נשמעים כדברי תוכחה בשם ה' ומזכירים הם את דברי התורה בספר דברים, כפי שמעיר ה"דעת מקרא" שם – "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים" (דברים כ"ט, כ"ג-כ"ד). לכאורה לא היינו צריכים לשמוע על נבוזראדן בכדי לשמוע דברי תוכחה, בוודאי לא בספר ירמיהו המלא בתוכחות. כבר הגמרא מצטטת את הפסוק הנ"ל ומביאה אותו כדוגמה לכך ש"כל צדקה וחסד שאומות העולם עושים, חטא הוא להן שאין עושים אלא לחרף אותנו בו" (ב"ב י:). בעלי התוספות מנסים להתחקות אחר הקשר שבין פסוק זה לצדקה והם מביאים שתי תשובות: האחת – קנאתו של נבוזראדן לה' הרי היא כצדקה לעם ישראל, והשנייה – שחרורו של ירמיהו מאזיקיו ומכלאו בחצר המטרה הרי הוא כצדקה לירמיהו עצמו. ר' נחמן מצטט את תשובתם הראשונה של בעלי התוספות כראיה לכך שקנאת ה' נחשבת כצדקה. ואנו שואלים: וכי מפי נבוזראדן אנו חיים שממנו אנו צריכים לשמוע פרק בעבודת ה'?! מה גם שהגמרא בעצמה מגנה את דבריו אלו. מדוע נחשבת קנאת ה' לצדקה ומהי המשמעות של עובדה זו? מדוע חשוב למי שמקנא לה' שיידע שקנאה זו נחשבת כצדקה? ובכלל, איך מקנאים לה'?

 

קנאה הינה רגש ששייך לעולם הדין. בהקשרו החברתי והאנושי רגש זה מורה על חֶסֶר גדול שאיננו מוצא את מילואו אלא על ידי קטרוג על השני. מילוי זה הינו כמובן 'מילוי מדומה' ומשאיר הוא את המקנא בתחושת חֶסֶר מתמיד ללא יכולת מילוי – ככל שינסה המקנא למלא חֶסֶר זה בקטרוג, ילך החֶסֶר ויגדל. במשלי מתואר תהליך זה באופן ציורי: "ורקב עצמות קנאה" (משלי י"ד, ל') – כלומר, הקנאה אוכלת את האדם מפנים, ממלאה את עצמה בקטרוג על השני ובתוך כך הולכת וחסרה יותר ויותר.

 

קנאות לה', לעומת זאת, מתאפיינת בכך שגם אם הורסת היא, אין היא מתמלאת מהרס זה אלא רואה בו צו ה' – כורח המציאות והדבר הנכון לעשותו. אמנם 'אין אפוטרופוס' לקנאות זו ואין מי שיידע לאשורו מבלעדי ה' אם אכן הקנאי עושה את מעשהו לשם שמיים ללא שום נגיעה אישית, אך אם אכן קנאות זו אמתית, תהיה היא ניזונת מהתוצאות החיוביות שקנאות זו תביא עמה ותתמלא מהן. ועל כן מדגיש ר' נחמן שקנאות אמתית הרי היא כצדקה.

 

אמנם קנאת ה' יכולה גם היא להיות ניזונת ממילוי מדומה. הרס השני יכול להיראות בעיניה כמגדיל אותה, למרות שבעומקם של דברים מקטין הוא אותה יותר ויותר; יכולה אף היא למצוא את עצמה מתנפצת על קיר המציאות שוב ושוב בניסיון לשנותה, אך ללא הועיל. קנאת ה' עלולה להיות אף היא מלכוד עצמי של מידת הדין העסוקה בעצמה ומשתמשת בכליה בלבד, בלא יכולת לצאת ממלכוד זה, כיוון שאיננה יודעת להשתמש בכלים אחרים. כך, תנסה היא בדפוס חוזר להתמודד ולהתמלא שוב ושוב בכלים שישנם ברשותה בלבד – עוד ועוד מאותו הדבר אך ללא הועיל. כל זאת יכולה היא לעשות בשם ה' ובעוצמות הולכות וגוברות אשר בעצם מכילות בתוכן הרס עצמי והרס הזולת.

נראה שכשהגמרא מגנה את קנאת ה' של נבוזראדן מתכוונת היא לקנאה כזו. מבחינתו חושב הוא שעושה צדקה לעם ישראל בכך שמוכיח הוא אותם בשם ה' לכן הורס הוא את בית מקדשם, על כי לא שמעו בקולו של ה'. אך בעצם מפעפעת בתוכו תאוות הרס המתמלאת מ'איון' של השני, מביקורת עליו, ומקבלת את כוחה מהשפלתו והריסתו – "שאין עושים אלא לחרף אותנו בו".

 

מה אם כן ניתן ללמוד מקנאה שכזו? ככל הנראה עלינו לומר שגם כשירמיהו הנביא ציטט את נבוזראדן לא היה זה בכדי לשבח את דבריו – כוונותיו של נבוזראדן עמו והגמרא מתייחסת אליהן בביקורת. אולם אין הדבר מוציא מן התועלת שמקבלים עם ישראל מכך, ועל כן ציטטו ירמיהו; מהי תועלת זו? "צדקה". כשם שצדקה הינה נתינה מעבר למצופה ולפנים משורת הדין, כך גם קנאת ה' היא מעבר למצופה ולפנים משורת הדין. ההבדל בין צדקה לקנאה הוא שהמקנא לא מעניק יותר שפע אלא יותר דין וצמצום ובכך מצמצם את השפע. למרות זאת, לפעמים רק מעשה שכזה יכול לחלץ את המצב ממקומו התקוע. לפעמים בכדי לשנות את ההתנהלות העכשווית יש צורך במישהו חזק שיידע 'לדפוק על השולחן' ולהפסיק אותה; להפר את שלוות החסד הנעימה והרכה שפונה אל האנשים בכלים של אהבה ותמיכה – במילים חיוביות בלבד, ולהחליפה בתוקף הדין השם גבולות, מצמצם ואף מעניש. עבור העומדים מולו תוקף זה יהיה דומה לצדקה – המתנה הטובה ביותר שהיו יכולים היו לבקש במצבם. אף אחד לא היה מוכן לצאת מגדרו כדי לעשות את ה'עבודה המלוכלכת' הזו מלבדו, שהרי נעים הרבה יותר לדבר במילים רכות או להמשיך עם 'שורת הדין' ולא לעשות דבר. אך רק מי ש'קנאת ה' צבאות' מפעפעת בעורקיו ומניעה את נפשו יידע לעשות מעשה מבלי לחשוב על ההשלכות שלו, ובלי 'לעשות חשבון' איך הדבר ייראה בעיני אחרים. במעשהו זה יזרים הוא דם חדש למערכת ויצוק 'כלים חדשים' למצב, שהרי דומה הדבר לצדקה הניתנת לעני, שאיננו יכול להיחלץ ממצבו בכוחות עצמו ונזקק לעזרה מבחוץ.

 

כשר' נחמן משבח את המקנא לה' ומחשיב אותו כנותן צדקה, רוצה הוא להאיר את עינינו כיצד נראית קנאת ה' מבחוץ דווקא בעיניי המקבל. יודע ר' נחמן עד כמה המקנא, שחי בתוך עצמו ופועל מתוך דחף פנימי, יכול לקבל מסרים של דחייה מן הסובבים אותו, ועד כמה הוא צריך חיזוק למעשיו. לא מעשהו של פנחס בהורגו את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור ולא מעשהו של אליהו הנביא בהרגו את נביאי הבעל היו 'פופולריים'. בוודאי ובוודאי שהריסת בית המקדש איננה דבר המתקבל בברכה על ידי הציבור. אך בכל זאת, באין מנוס, הרי הם תוכחה טובה ושינוי השיח, הדרך היחידה שיכולה להוביל לשינוי.

 

כמו שבצדקה ההלכה אומרת שאין מדקדקים בכוונתו של הנותן וזאת בגלל תכליתה של הצדקה שהיא המקבל, כך גם בקנאת ה' התכלית הינה המקבל. אם הקנאי עושה חשבונות אישיים הרי הוא פסול למעשהו, אך אין הדבר מוציא מן התועלת שמעניק הדבר למקבל. נבוזראדן היה "חוטא" כדברי הגמרא אך בכל זאת עשה הוא צדקה עם ישראל.

 

אך מהו הלקח שיכולים אנו ללמוד מכך? מה לנו ולחשבונות השמימיים על נבוזראדן? וודאי שאין ר' נחמן קורא לנו להיות קנאיים לה' כקנאתו של נבוזראדן – קנאה כמו שלו אינה רצויה ואף מגונה על ידי הגמרא, אך בכל זאת חשוב לר' נחמן שנדע שגם היא נחשבת כצדקה. לא כדי ש'תשחרר הרצועה' וכל אחד יקבל לגיטימציה לעשות מעשה קנאות ללא חשבון, אבל אם המצפן הפנימי אומר לנו שכאן נדרש מעשה קנאות הרי שאין תחליף למעשה זה. או אז רוצה ר' נחמן לדרבן אותנו לצאת מגדרנו, לעשות לה', גם אם כלפי חוץ נראה הדבר כ"הפרו תורתך", גם אם יגידו אחרים שמעשה זה הרסני כמעשיהם של נבוכדנצר ונבוזראדן שליחו; כדי שנזכור את העיקרון החינוכי שנצרב בתודעתנו עוד מימי חורבן הבית – שגם מה שנראה כלפי חוץ כהרסני, אם אכן הוא רצון ה' ואכן הוא הדבר הנכון לעשותו, הרי שנחשב גם הוא כ"צדקה".

 

אין מתאים מירמיהו לשאת מסר זה. שנים על גבי שנים היה הוא זה שניבא את החורבן הקרב ובא, כנגד כל העם והמלכות. לכאורה כשחרב הבית על ידי נבוזראדן, עמד ירמיהו לצדו של נבוזראדן, כשזה האחרון מתירו מכבליו ומבחינה מסוימת אף עושה עמו חסד אישי. בעיניים דמעות ובלב נשבר ידע ירמיהו עמוק בתוכו שאף חורבן זה הינו צדקה.

 

ייתכן שצירוף המילים של ר' נחמן "נחשב כמו צדקה" איננו מקרי ובא הוא להפנות אותנו לפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו'). פסוק זה מופיע לפני ברית בין הבתרים, וייתכן שמהווה הוא הקדמה לה; כבר בברית בין הבתרים מתבשר אברהם כי עם ישראל יהיה בגלות, וייתכן שיש צורך בהקדמת אמונה חזקה על מנת לקבל שגם גלות זו נחשבת לעם ישראל כצדקה. אם כך, קיבלנו פירוש מחודש לפסוק זה, שהאמונה מביאה את האדם לקבל בצדקה גם את התוכחה.