תורה פז – תאבה האשה

  • הרב דן האוזר

מוקדש לעילוי נשמתו של ארז בן קרן ואורי אורבך הי"ד ושאר הקרבנות של פיגוע הדריסה בירושלים.
מאחלים החלמה מהירה לנפגעים.

 

דע, שֶׁכַּוָּנַת אֱלוּל הֵם תִּקּוּן לִפְגַם הַבְּרִית כִּי סוֹד כַּוָּנוֹת אֱלוּל הוּא ''הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶך'' (יְשַׁעְיָה מג, טז) (וְכַמְבאָר בְּכַוָּנַות הָאֲרִ''י זַ''ל) לְהָאִיר בְּחִינַת דֶּרֶך בַּיָּם וְדֶרֶך זֶה נִפְתָּח בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל (וְעַיֵּן שָׁם בַּכַּוָּנוֹת כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁל אֱלוּל) וְעִקָּר פְּגַם הַבְּרִית הוּא בִּבְחִינַת דֶּרֶך הַזֶּה, כִּי הָיָה צָרִיך לְהָאִיר בְּחִינַת הָרכ''ד [מָאתַיִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה] אוֹרוֹת, בִּבְחִינַת יָם, בְּחִינַת אֱמוּנָה. וְהוּא נָטָה מִזֶּה, וּפָגַם בִּבְחִינַת דֶּרֶך, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ו, יב) : ''כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ'', כִּי אִשָּׁה נִקְרֵאת דֶּרֶך, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין ב ע"ב). וְיֵשׁ דֶּרֶך אַחֵר, בְּחִינַת ''דֶּרֶך אִשָּׁה מְנָאֶפֶת'' (משלי, ל, כ). וְהַכְּלָל שֶׁעִקָּר הַפְּגָם בִּבְחִינַת דֶּרֶך, שֶׁלּא הֵאִיר הַדֶּרֶך בַּיָּם. וְלִפְעָמִים מֵחֲמַת זֶה הַפְּגָם יוּכַל לֶאַבֵּד אֶת זִוּוּגוֹ (עין תיקון יד) כִּי מֵאַחַר שֶׁנָּטָה מִזִּוּוּגוֹ, קָשֶׁה לוֹ לִמְצא אֶת זִוּוּגוֹ וַאֲפִלּוּ אִם יִמְצָא אֶת זִוּוּגוֹ, תִּהְיֶה לוֹ מְנַגֶּדֶת וְלא תִּהְיֶה נוֹטָה אַחַר רְצוֹנוֹ, מֵחֲמַת שֶׁנָּטָה מִמֶּנָּה וְלא הֵאִיר בָּהּ מִזֶּה נִתְהַוֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ רָצוֹן אַחֵר כְּנֶגְדּוֹ וְאָזלא זָכָה כְּנֶגְדּוֹ (יְבָמוֹת סג). וְחֹדֶשׁ אֱלוּל שֶׁאָז יְכוֹלִין לְתַקֵּן זֶה וּלְהָאִיר הַדֶּרֶך בַּיָּם כַּנַּ''ל [עַל כֵּן כַּוָּנַת אֱלוּל הֵם תִּקּוּן לָזֶה] וּכְשֶׁמְּתַקֵּן זֶה, אֲזַי מוֹצֵא זִוּוּגוֹ, וְהִיא אֵינָהּ כְּנֶגְדּוֹ, רַק כִּרְצוֹנוֹ.

וְיֵשׁ בָּזֶה סוֹד נִפְלָא, כִּי דַּע, שֶׁזֶּה הַסּוֹד מָסַר אַבְרָהָם לֶאֱלִיעֶזֶר עַבְדּוֹ כְּשֶׁשְּׁלָחוֹ לְבַקֵּשׁ הַזִּוּוּג שֶׁל יִצְחָק בְּנוֹ הַיְנוּ סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל, שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לְתִקּוּן הַבְּרִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מוֹצְאִין הַזִּוּוּג. כִּי עַל יְדֵי הַתִּקּוּן הַנַּ''ל נַעֲשֶׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כִּי מִקּדֶם לא הָיְתָה נוֹטָה אַחַר רְצוֹנוֹ, כִּי נָטְתָה מִמֶּנּוּ כַּנַּ''ל וְעַל יְדֵי זֶה אִי אֶפְשָׁר לִמְצא זִוּוּגוֹ וַאֲפִלּוּ אִם מוֹצְאָהּ, אֵינָהּ נוֹטָה אַחַר רְצוֹנוֹ כַּנַּ''ל אֲבָל עַל יְדֵי כַּוָּנַת אֱלוּל שֶׁהֵם הַתִּקּוּן לָזֶה עַל יְדֵי זֶה חָזַר וְנַעֲשָׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כַּנַּ''ל. וְזֶה הַסּוֹד מְבאָר בַּתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת אֱלִיעֶזֶר כִּי אַבְרָהָם מָסַר לוֹ הַסּוֹד הַזֶּה וְזֶה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם לֶאֱלִיעֶזֶר: ''וְאִם לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיך'' (בְּרֵאשִׁית כד, ח). רְאֵה וְהַבֵּט נִפְלְאוֹת תּוֹרָתֵנוּ, כִּי רָאשֵׁי תֵבוֹת פָּסוּק זֶה הֵם אוֹתִיּוֹת אֱלוּל, וּבָאמְצַע הֵם תֵּבוֹת תֹאבֶה הָאִשָּׁה. כִּי עַל ידי אֱלוּל, הַיְנוּ סוֹד כַּוָּנוֹת אֱלוּל, עַל יְדֵי זֶה תֹאבֶה הָאִשָּׁה, כִּי עַל יְדֵי זֶה נַעֲשָׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כַּנַּ''ל. נִמְצָא שֶׁבְּאֵלּוּ הַתֵּבוֹת בְּעַצְמָן שֶׁדִּבֵּר אַבְרָהָם עִם אֱלִיעֶזֶר מֵעִנְיַן הַחֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא לא תִּתְרַצֶּה לֵילֵך אַחֲרָיו דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ: ''וְאִם לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיך'', בְּאֵלּוּ הַתֵּבוֹת עַצְמָן גִּלָּה לוֹ סוֹד הַתִּקּוּן לָזֶה דְּהַיְנוּ סוֹד אֱלוּל, הַמְרֻמָּז בְּרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת, שֶׁהוּא הַתִּקּוּן לָזֶה שֶׁעַל יְדֵי זֶה תֹאבֶה הָאִשָּׁה וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה סוֹדוֹת נוֹרָאִים מְאד גַּם עַיֵּן בַּמַּאֲמָר הַמַּתְחִיל: ''וַיּאמֶר ה אֶל משֶׁה קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ'' [בְּלִקּוּטֵי א סִימָן ו] כִּי שָׁם מְדַבֵּר מִכַּוָּנוֹת אֱלוּל, וְהוּא תִּקּוּן לִפְגַם הַבְּרִית כַּנַּ''ל, הַייְנוּ לְעַיֵּן בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר וְלִזְכּוֹת לְהָבִין בּוֹ וְלַעֲשׂוֹת עִמּוֹ אֵיזֶה עֲבוֹדָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, עַל יְדֵי זֶה יְתַקֵּן פְּגַם הַבְּרִית.

 

ים החיים

החיים נדמים לים סוער, מלאי תהפוכות, לחצים ואתגרים. המאפיין את השוהה בים הוא שניטלת ממנו קרקע הקיום. הוא חסר את היכולת הפשוטה להיות באשר הוא, קיום ללא צורך בכל מאמץ. השוהה בים צריך כל הזמן לפרפר בידיו וברגליו על מנת להשאיר את ראשו לצוף מעל פני המים. אם יבטל לרגע קט ממלאכתו – הוא יטבע במצולות. עצם הוויתו איננה מובנת מאליה ודורשת מאמץ תדיר. רבים האנשים שחיים כך את חייהם, עם צורך מתמיד להצדיק את קיומם ולהוכיח את עצמם על מנת לשרוד. לעומת זאת, "הנותן בים דרך" היא היכולת למצוא בתוך הים הסוער הזה הוויה פשוטה באין קרקע. למצוא את המעוף של החיים כשאין על מה לדרוך. את היכולת לשחות בים החיים. רבים מאתנו זוכרים את הרגעים הראשונים שבהם למדו לשחות, את תחושת האין אונים המשקיעה כלפי מטה באין קרקע מוצקה לדרוך עליה, את המאמצים חסרי ההצלחה לצוף, בזמן שדווקא הרגיעה, חסרת המאמץ, הנשענת, הבוטחת, היא המאפשרת את השחייה וההתקדמות. למצוא את דרכנו בים הסוער של החיים, משמעו למצוא את היכולת הפרדוכסלית הזאת, בה דווקא ההישענות על החיים וקבלתם היא הנותנת לנו את היכולת להיות. במילה אחת קוראים לזה – להאמין. כך בקריעת ים סוף שהיא בדיוק 'מציאת דרך בים', מסכמת התורה – "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".

למעשה ניתן לומר שכל התנהלות אחרת משמעה דריכה במקום. האדם השורד, המפרפר בידיו וברגליו במים, עסוק בלחפש בטחון, וודאות והצלחות ידועות מראש, ומתוך כך הוא בעצם אף פעם לא לוקח את הסיכונים שבחיים, איננו פתוח לדברים חדשים השונים מתוכניותיו הידועות מראש. כל מה שנראה בעיניו כהתקדמות איננו אלא שכפול ושעתוק של הצלחות האתמול או תכנוני ההווה. עיניו עצומות לכל מה שאחר ושונה, לכל מה שחדש באמת. למעשה, הוא מעולם לא הלך ב"דרך" של החיים, כיוון שפחד מן הים, פחד לטבוע. תחת זאת, אחז בכל מיני בטחונות כאחוז בקרש על פני המים.

המאמין לעומתו, איננו בוטח בעולם. הוא מרגיש שמשענתו של עולם זה היא 'משענת קנה רצוץ', סופית וחלקית. מעבר לזאת, היא אף גובה מחיר יקר מדי אשר המאמין אינו מוכן לשלמו – התניית הקיום בדבר חיצוני לאדם. קיום מותנה זה נוגד את אינסטינקט החיים הבסיסי ביותר שבמאמין, את תחושת הקיום הפשוטה. תחושת חיים זו שואבת את כוחה, את ביטחונה ואת חירותה מהקב"ה. כדי לזכות לה, על האדם להיות מוכן לסיכון שבעזיבת הביטחון שבעולם הזה ולהשליך את יהבו על ה' ו'להסתכן להיות'. עליו לקחת את הסיכון של הקיום הבלתי מותנה תוך הידיעה הברורה ש"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". המאמין איננו נשען על הקרקע, אלא מתהלך בעולם כמעופף, נשען על עצם ה'היות' ועל הקב"ה. הוא מקבל את המציאות ללא תנאי, מבלי לנעוץ בה את ציפורניו, צף על גבי החיים, שוחה, עף.

 

זיווגים- שניים שהם אחד

ניתן לומר כי החשיבה שדיברנו עליה עד כה הינה חשיבה מהסוג הנחשב באופן ארכיטיפי כחשיבה נשית. חשיבה ש'הולכת בדרך', שנשענת על עצם הקיום, שמקבלת. לעומתה, חשיבה 'גברית', מזוהה עם חשיבה מכוונת מטרה, המתגברת על עצמה ומתעלה מעבר לקיום הפשוט, ובהחלט לא מקבלת את המציאות כפי שהיא. המפגש של הגבר עם האשה מלמד אותו בעל כורחו על 'החשיבה הנשית'. זו הדרך אל האשה – ידע כל גבר, ואין אחרת. אם ינסה להשיג את האשה כמטרה מכוונת מראש, ללא הדרך המפותלת אל לבה של האשה, ללא קבלה של עצם קיומה ורגשותיה, בלא שיעניק לה את הבטחון ואת הנאמנות שהיא זקוקה להם, נאמנות ללא תנאי, בלא בטחונות חיצוניים – אם לא ידע הגבר את סוד האשה בכל אלה, היא תהא 'מנוגדת' לו. 'לא זכה' – כנגדו. ספק אם בכלל ימצאה, שהרי בחשיבה גברית כזו הוא ידרוך במקום, לעולם לא ייקח את הסיכון של החיים, של הצפון המוכן והממתין לו לגילוי. לא ימצא לא את העבודה המתאימה לו, לא את האשה המוכנה, גם לא את המעשה הנכון לו היום. הוא יהיה עסוק בהישרדות, לצוף בים הסוער של החיים.

במדרש מסופר, על אותה מטרוניתה ששאלה את רבי יוסי בר-חלפתא, מה עושה הקב"ה מאז שברא את עולמו. רבי יוסי בר חלפתא ענה כי הוא 'יושב ומזווג זיווגים' (בראשית רבה, סח, ד). הוא נמצא שם בין האיש והאשה, בתוך המרחק התהומי ביניהם, בתוך הפירוד. ורק מי שידע את הסוד הזה, הוא הוא סוד הקיום, ידע לקחת את הסיכון של החיים, של עצם ההוויה. לשחות בים החיים, למצוא את זיווגו המוכן לו עוד טרם הולדתו.

זכו – שכינה ביניהם. וכמאמר הבעש"ט על הפסוק "טובים השניים מן האחד" – כששניים יודעים שהם מן האחד טוב להם. כשהם יודעים שמפגשם הוא לא מקרי, שהוא צופן בתוכו תכלית. האדם המאמין, השוחה בים החיים, מרגיש את יד השם המזווגת בכל מפגש ומפגש בחיי היום יום. "תיקון הברית" יהיה לזכור זאת ולשמור על התקשרות פנימית, אמיתית, נאמנה, עם כל דבר במציאות. קלקול הברית יהיה לשכוח את הברית הבלתי כתובה שכך צריך להיות המפגש עם כל דבר במציאות.

אך איך זוכים לכך? איך זוכים לזכור שהכל אחד בעולם? בעולם שכולו פירוד. איך זוכים לזכור שהשם ממתין שם בין הדברים לזווג זיווגים? איך זוכים לקחת את הסכון של החיים ולא לטבוע, ולא לפרפר בידיים וברגליים, לא לנסות לשרוד?

 

אלול- סוף והתחלה

"לולא האמנתי לראות בטוב השם". 'לולא' אותיות אלול. ללמדנו שהאמונה בהשם ובטובו איננה רק בשורה, אלא גם כורח. אין לו לאדם ברירה אלא להאמין. אמנם נכון, כפי שהטעמנו עד עתה, האמונה היא בשורה גדולה לאדם שידע למצוא את "דרכו" בחיים, את זיווגו, שילמד לקחת סיכון, שיעיז להיות הוא באשר הוא, ללא תנאי. זוהי בשורה גדולה. אבל במוקדם או במאוחר האדם יגיע אליה גם בעל כורחו. לא תהיה לו לאדם ברירה אלא לקבל את המציאות, אלא להיות אחד עימה, אלא להישען עליה, אם לא בחייו לפחות במותו. בסופו של יום, בסופו של שבוע, בסופה של שנה, ייאלץ האדם להיכנע. החכמה הגדולה של האמונה היא לדעת לעשות את זה עוד קודם לכניעה בלית ברירה.

רבי נחמן אמר: "אין ביני ובין משיח שום דבר אלא שלמשיח ישמעו ולי לא שומעים". גם כאן אנו רואים את אותו עקרון. ר' נחמן איננו מתהדר בתוארו של המשיח, הוא מודע לכך שאין שומעים לעצותיו. ובכל זאת רבי נחמן מסתכל רחוק, רואה את התכלית ואת הסוף, יודע שלבסוף לא תהיה ברירה אלא לקבל את המציאות. או אז ישלים האדם עם החלקי, יודה על מה שיש, וידע שאין לו אלא לנצל את הפוטנציאל הגלום במציאות כפי שהיא. לכן יש להקדים את המאוחר וכבר עכשיו להיות בשמחה ולא להתייאש. אלו הן עצותיו של רבי נחמן, ורק מנקודת מבט זו, אפשר להבין את עומקם של עצות אלה. שהרי מי לא רוצה להיות בשמחה תמיד, ומי איננו מעוניין שלא להתייאש.

חדש אלול חותם את השנה. על כורחו של האדם הוא נאלץ להיכנע, לקבל את המציאות כפי שהיא, להודות עליה, להודות בה ולחזור בתשובה. סוף זה יכול לטלטל ולעורר את האדם למה שלבסוף לא יוכל להתחמק ממנו. ומכיוון שמיד אחרי סוף זה מתחילה שנה חדשה, מהווה זמן זה הזדמנות פז ליישם את מה שהאדם קיבל והודה בו, מכורח או מרצון. 'הסוף' פותח לאדם חלון לראות את מה שכל הזמן עצם עיניו ממנו מלהביט בו, אלא שהפעם, בזכות 'ההתחלה' הצמודה לסוף – זה לא מאוחר מדי.

בחדש אלול, אם כן, נפתחת הדרך בים הסוער של החיים. להאמין, להישען, לקבל ולפתוח. לקחת את הסיכון של עצם ההוויה ולהאמין שרק כך יוכל למצוא את זיווגו האמיתי. בלי פגמים, בברית אמיתית כנה ופנימית, בסוד האחד. המאמץ יכול לחבל בזיווג ודווקא השחייה הנשענת והמקבלת יכולה לקרב את השניים שהם מן האחד.

את הסוד הזה של אלול, מגלה אברהם לאליעזר בשלחו אותו למצוא את זיווגו של יצחק. אברהם עושה זאת תוך הישענות גמורה על הקב"ה. יצחק נשאר מרחוק ומתוך אמונה ובטחון שזיווגו בוא יבוא אליו מרחוק. נראה שגם היום כששיטת הזיווגים מלווה בבירורים וחקירות, עדיין אי אפשר בלי מסר זה של אמונה ובטחון בכל זיווג, ובחיים בכלל.

את הסוד הזה של הבטחון, הוא סודו של אלול, מגלה אברהם לאליעזר עבדו בפסוק שכל עניינו לספר "אם לא תאבה האשה ללכת אחריו". ולכאורה, פלא, איך הפסק המורה על מה שיקרה, אם לא תאבה האשה הוא הסוד שאכן היא אבה תאבה?! אולם לפי דברינו, ברור הדבר, שה"דרך" לזיווג הנכון והאמיתי והאחד עוברת דרך הסיכון, והמוכנות לעבור דרכו. דרך הקבלה של האפשרות שהזיווג לא יצלח ושל חוסר האפשרות לשימו כמטרה ידועה ובטוחה מראש (שהרי אז לא נפסע ב"דרך" אליו). דרך זו היא ים שצריך לדעת לשחות בו, מעוף שצריך לדעת לפרוש בו כנפיים. כי אין בדרך הזו קרקע יציבה ובטוחה, זולת קרקע עצם הקיום והאמונה. אותה קרקע שלבסוף נאלץ לקבל אותה ולהישען עליה ואם נזכה – נעשה זאת לא בתוך הקרקע, אלא מעליה, כשעודנו בחיים. זה סודו של אליעזר.

וזהו גם סודו של אלול, אשר אותיותיו מקופלות בדבריו של אברהם. הבה נביט בהם אחת לאחת:

"ואם" – ראשית כל - וו החבור, שהיא אולי כל הספור שלנו. כיצד מחברים וכיצד מזווגים. פרנץ רוזנצוויג טען שכל טעותה של המחשבה המערבית היא שאיננה יודעת את וו החבור, ועל כן מאלצת את העולם להסבר אחד. וו החבור, לעומת זאת, מכירה בנפרדות שבין הדברים ודווקא מתוך נפרדות זו מנסה לחבר ביניהם. מלאכה זו איננה פשוטה כלל ועיקר בדומה לוו, הארוכה הדקה, מזכיר לנו גשר צר מאוד, חסר כל משענת חיצונית. האחד הוא זיווג של שניים נפרדים. הוא סוד שאמור להתגלות, אם ידעו השניים להיות בפירודם מן העולם ואפילו האחד מן השני ומתוך כך ימצאו דווקא את החיבור ואת המעוף זה אל זה.

שנית, "אם" – זוהי דרך שאין בה שום דבר בטוח. דרך האולי, דרך הסיכון. היכן שמוכן האדם לפרוץ דרכים חדשות ולהסתכן, שם גם מצויים הסיכוי והתקווה.

שלישית "לא" – יש לקחת בחשבון בדרך זו באופן העמוק ביותר שבהחלט ייתכן שהתשובה תהיה "לא"! למרות הביטחון והמאמץ, לא תמיד המאמין מקבל את מבוקשו ועליו לקבל זאת מראש, שהרי דרך זוגית יש כאן, וזכותו של הצד השני לסרב.

רביעית, "ללכת" – יש לקחת בחשבון ש"דרך" זו היא תנועה מתמדת של הליכה ואין בה אפשרות לעצירה. ללא התנופה והתנועה לא ייווצר החבור. מי שיעצור לעשות חושבים, לבדוק מבחוץ ולבחון, יגלה מיד איך שהגשר הצר נשמט תחת רגליו וכמו בשחייה הוא שוקע במים עמוקים.

חמישית, "אחריך" – קריאת הפיקוד הצה"לית "אחריי" אולי מדגימה את הצורך בתעוזה במצב של חוסר שליטה במה שקורה מאחורי הגב. האם יצטרפו החיילים להסתערותו של המפקד? זוהי שאלתו של כל מנהיג המבקש היענות אמיתית וחופשית שלא מתוך כפייה. גם אליעזר מחפש היענות שכזו והיא לעולם 'מאחוריו', ללא שליטה. הליכה בעיניים עצומות (כדרכו של יצחק שהתעוור). כך גם המאמין הנשען על ה' ומצפה שהמציאות תענה לו. רק אם יפלס האדם בלבו את כל הכללים הללו יהיה בהם מקום למישהו אחר להצטרף אליו, לאיש אחר, לאשה ואף לאלוקים.