דילוג לתוכן העיקרי

תורה קמח | היראה של היראה

קובץ טקסט
מדת היראה בעצמה היא יראה מהשם יתברך, ואם כן יש לה גם כן יראה. וזאת היראה היא גם כן יראה מהשם יתברך, ואם כן יש לה גם כן יראה. וכן נכלל יראה אחת בחברתה, למעלה למעלה עד אין סוף: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תנחומא ד' א' שיר השירים רבה סדר א' ירושלמי שבת פרק א' ועין שם בפני משה): 'מה שעשתה ענוה עקב לסלותא עשתה חכמה עטרה על ראשה, שנאמר: "עקב ענוה יראת ה', ראשית חכמה יראת ה'". נמצא שעקב הענוה היא יראה, וכן "ראשית חכמה" היא גם כן יראה, נמצא שיש יראה למעלה מיראה, כי היראה בעצמה יש לה גם כן יראה, וכן למעלה למעלה עד אין סוף כנ"ל.
 
אכן צריך הרבה יראה בכדי להתבונן ביראת השמיים ולהתייחס אליה. שהרי מי בכלל יכול לומר שיש לו יראת שמיים. למי יש בכלל תפיסה במה שבהגדרתו מביט כל כך רחוק, כל כך למעלה, עד לשמיים? בכל זאת כבר משה רבינו ממעיט בקושי להגיע ליראת שמיים, באומרו: "מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך" (דברים י', י"ב) וכבר הגמרא (ברכות לג:) שואלת על כך "אטו יראת שמיים מלתא זוטרתא היא"? (=וכי היראה דבר קטן הוא?!"). ועונה הגמרא (שם) "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא" (כן, לגבי משה דבר קטן הוא). אך למרות תשובתה של הגמרא אנו רואים שמשה בעצמו פונה אל עם ישראל לגבי באופן של המעטת הקושי להגיע ליראה. אם כן, האם חלילה תשובת הגמרא באה לומר שמשה פנה אליהם מנקודת מבטו הצרה בלבד? האם משה רבינו היתמם חלילה כאשר המעיט בקושי של דבר שידע שלגבי שומעיו הינו קשה ביותר? דברי חז"ל בתורה שלפנינו ודברי הסברו של ר' נחמן יכולים ליישב שאלות אלו. כבר בדברי חז"ל אנו רואים שבמידת היראה מטבעה יש 'שניות' – הינה גם גבוהה ונעלה וגם נמוכה ובסיסית. וכך עולה גם מדברי חז"ל אותם הזכרנו קודם לכן: "מה שעשתה הענווה עקב לסילותה, עשתה חכמה עטרה על ראשה" (תנחומא ד', א', שיר השירים רבה א', ירושלמי שבת פרק א'). כך גם בהסברו של ר' נחמן לשניות זו, המתאר את היראה כסולם ספירלי העולה ויורד כל העת, כאשר ברמה אחת היראה משמשת ככתר, וברמה הגבוהה ממנה, משמשת היא כעקב לסולייתה וכבסיס נמוך ופשוט לרמה שעליה. שניות זו יכולה אולי להסביר את דברי חז"ל: הגם שמשה רבינו היה בדרגה גבוהה מעם ישראל במידת היראה, ידע הוא שאותה מידה עצמה, במקום נמוך ב'ספירלה' הינה דבר פשוט ובסיסי לכל אחד ואחד.
 
אם ננסה להגדיר בתמצית את מידת היראה, ניתן לומר שהיא למעשה ההכרה באחר והכבוד לו. על אף היותה דבר מובן מאליו, הינה בעצם דבר פלא. שהרי איזה רצף יכול לחבר אדם אחד עם רעהו, ויתר על כן, עם אלוקים? במשך אלפי שנות פילוסופיה ניסתה האנושות למצוא את הרצף הזה וכשלה, כאשר למעשה התורה מציינת את היראה כחוש בסיסי הקיים בליבו של כל יהודי. חוש המכיר וחש את האחר, ואת נוכחותו (בדומה לראייה, הדומה באותיותיה ליראה), מכבד את הווייתו ומבין את קוצר השגתנו בו. ייתכן ומידה זו הוטבעה בליבותיהם של ישראל מימות מעמד הר סיני, כשנחשפו להתגלות ויראו ממנה. אשר על כן ביקשו ממשה לתווך ביניהם לבין האלוקים (כלשון הפסוק "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ") ועל כך משבח אותם ה': "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי... כָּל הַיָּמִים" (דברים ה', כ"ו). וכשם שהתגלות היא דבר פלא, הרי שגם היראה ממנה היא פלא. ייתכן גם שמידת היראה הינה מידה טרומית טבעית בליבו של כל אדם – שכחלק מפלאי הבריאה יש לאדם חוש בזולתו, ויותר מכך, שיש לו חוש בשמימי ובאלוקי (ראה בספר על הקדושה פרק 4,  שנכתב על ידי רודולוף אוטו).
 
מכאן אפשר להבין גם את השניות שיש במידת היראה. מצד אחד אין קל ופשוט יותר מ'להבין שאינני מבין' ומלהכיר את קוצר השגתי – זוהי בעצם מידה של ענווה. אין בסיסית ממנה. שהרי בכל מידה אחרת על האדם להתקדם, להצליח לממש יכולת כזו או אחרת, ואילו מידה זו נתונה לו כ'עקב לסוליית הנעל', עליה דורך האדם גם מבלי שהוא מודע לכך ומבלי שעושה שום מאמץ לכך. מצד שני, האופקים שמידה זו יכולה להשקיף עליהם, רחוקים לאין סוף. אלא שהמסך הגדול ביותר המסתיר באדם את רעהו איננו אלא הוא בעצמו. וכשהאדם באמצעות הענווה מצליח להסיט מסך זה, נפתח כל עולם החכמה בפניו. זוהי "ראשית החכמה" עליה מדבר ר' נחמן: "ראשית" במובן של התחלה ו"ראשית" גם במובן של "ראש" עליון ונישא, ככתר ועטרה על ראשו של אדם. אם יצליח האדם להגיע בליבו להכרה באחר, הרי שהצליח להרחיק ראות ולהגיע לתכליתה של החכמה ולכתרה, וכל זאת מבלי לפסוע קדימה, אלא עשה זאת דווקא, באופן פרדוקסלי, כשפסע אחורה בענווה.
 
שניות זו גורמת לכך שמידת היראה זקוקה לדיוק רב באופן מתמיד. כל פסיעה אחורה יכולה בעצמה להביא את האדם לתחושה יתירה של התקדמות ולחבּל בענוותנותה. איזון אמתי בין ההתקדמות קדימה לבין הפסיעה אחורה, בין החכמה וכתרה לבין הענווה על עקב סולייתה, יהיה נרכש רק בשיווי משקל עדין ומתמיד. כמו הולך אדם על חבל דק ומאזן את שני צדדיו ההופכיים. ר' נחמן ממשיל בתורה ל' את היראה לסכין, ולדברינו ניתן להוסיף ולהמשיל אותה להולך על חודו של סכין. אם ימעד חלילה, יחתוך בבשרו שלו או בבשרו של האחר. אך אם יילך תוך כדי שילוב השניים גם יחד יפתח חלון נדיר בין השניים מבלי שהאחד יאפיל על חברו. חלון זה הינו אכן פלא – התגלות.
 
יראה שיש לה בעצמה יראת שמיים, כפי שמציין ר' נחמן, היא כזו שגם את התקדמותה תסייג וגם את הישגיה תיקח בערבון מוגבל. שלא תתמלא בתחושה של חשיבות עצמית ככל שתזכה להצלחה, שהרי לא יהיה מסך גדול מתחושה זו – אם יראת השמים בעצמה מסתירה את האלוקות, אין מי שיוכל להסיר מסך זה. אם פסיעתו אחור משמשת לו לרועץ, לאן יפנה ממנה? תקיעות כזאת מאפיינת יראה שעסוקה בעצמה בלבד ואיננה מנהלת דיאלוג עם הקב"ה. ר' נחמן, שדיאלוג זה הוא 'אבן הראשה' של משנתו, ידרבן גם את מידת היראה להישאר בשיח עם הבורא. פתיחת שיח היא פתיחת האפשרויות, היא היכולת לקחת את הסיכון להשתנות ולהתחדש. ר' נחמן נענה בשמחה לאתגר הזה. מוכן הוא להשתנות, על אף שיודע הוא ששינוי כמוהו כירידה מכתר המלוכה ומתחושת השלטון, אפילו היא רוחנית. ירידה זו, לדידו של ר' נחמן, כמוה כעליית קומה לעקב הסוליה של המדרגה הגבוהה יותר ב'ספירלה'. כמו הולך על חבל, יודע ר' נחמן שכל תקיעות קלה הינה מסר לתזוזה וקריאה להתקדמות. ירא הוא שלא להקשיב למסרים המתחדשים ובאים אליו משמיים כל העת, ועל כן מטה הוא אוזן לקראתם.
 
ר' נחמן יודע שבגלל האופי 'ההמנעותי' של היראה, בה האדם פוסע אחורה ומצמצם את עצמו, עלולה יראת השמיים לגלוש למקום צייתני, מפוחד ועסוק בקטנות. יכולה יראת השמיים להפוך לעיסוק בשלטון בעצמה ובאחרים, להיות מפוחדת משינוי, ולא קשובה למתרחש מסביבה. לטעמו של ר' נחמן, יראת שמיים שכזו מנהלת דיאלוג עם עצמה ולא עם ה' – יראת שמיים שכזו בוודאי שלא תתקדם, כפי שר' נחמן מדריך אותנו בתורה שלפנינו. כך, תהיה עסוקה היא ב'דקדוקי עניות', בהרגלים דתיים יבשים, אך באופן מפתיע ה' יתברך לא יהיה ברקע של כל אלו. ר' נחמן מתריע על כך: הוא איננו רוצה לוותר על דקדוקי ההלכה, לשנות את מסורת ישראל סבא, או לרופף את היכולת לצמצם, להימנע ולסרב למה שאסור. כל רצונו הוא שכל אלו ייעשו אל מול ה' יתברך ואל מול רצונו. 'אל תתיישן, אל תמחזר את עצמך, אל תשכח מול מי אתה עומד, ואל תמחזר את השיח עמו'.
 
ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ז' סעיפים ד'-ה', עוסק ב'דיבור עם חברו ביראת שמיים'. נראה שאין הכוונה בשיחה זו על דיבור על הלכות, דינים ואיסורים כאלו או אחרים, כפי התפיסה הרווחת של יראת שמיים. אלא מדובר על דיבור חי בין שני עובדי ה', על השיח שביניהם לבין הבורא, על כמיהתם לעשות את רצון ה' ועל חיפושם המתמיד אחר רצון זה. כך, יספרו הם זה לזה על השיח עם הבורא ועל מענהו של ה' דרך השגחתו את חייהם. אם כן, השיח עם החבר איננו אלא ביטוי לשיח עם הבורא, ונותן הוא בכך מקום קרוב וממשי לשיח עם הבורא המתנהל במקום רחוק, מופשט ולא ממשי. השיח עם החבר מהווה הזמנה לקיים את השיח עם הבורא, ומהווה מקום חי ו'דיאלוגי' כמותו. על כן אין מתאים ממנו לבוא בו לידי ביטוי ולהורידו מן השמיים לארץ.
 
שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר אִלּוּ הָיִינוּ רוֹאִין אוֹצָר הָיִינוּ רָצִים בְּוַדַּאי אֵלָיו וְהָיִינוּ חוֹפְרִים וּמְלַכְלְכִים עַצְמֵנוּ בְּרֶפֶשׁ וָטִיט בִּשְׁבִיל לַחְתּר אַחֲרָיו וּלְמָצְאוֹ. וַהֲלא אֲנִי אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם וּמַדּוּעַ לא יִהְיוּ לְהוּטִים וְרָצִים אַחֲרַי לְקַבְּלוֹ. וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אֵיךְ אֶפְשָׁר לְקַבֵּל? וְהֵשִׁיב עִם הַפֶּה וְהַלֵּב צְרִיכִין לַחְתּר וּלְבַקֵּשׁ." (חייי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו רצ"ה)
 
ובכן, את יראת השמיים של ר' נחמן רוכשים "עם הפה והלב", בשיח עם הבורא ולא במונולוג מקובע ומפוחד. כמו בכל שיח חי, גם בו יש עליות וירידות וצריך לדעת להרפות מן הידוע והמוכר על מנת לאפשר תנועה חיה שכזו. להיות מוכן לרדת גם ל"רפש וטיט", ומתוך היכולת לרדת להיות מסוגל גם לעלות בסולם הספירלי של היראה. שכן מה שלענווה ייראה כעקב לסוליית הנעל יכול להתברר ככתר לראשה של החכמה.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)