תורה קעו | הריקנות והרוח הנושבת ממנה
צָרִיך הָאָדָם לְמַהֵר מְאד לְגָרֵשׁ מִקִּרְבּוֹ הָרוּחַ שְׁטוּת מַה שֶּׁלִּבּוֹ מָלֵא מֵרוּחַ שְׁטוּת הַדָּבוּק בּוֹ, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְקַשֵּׁר לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְהִתְקַשְּׁרוּת הַיְנוּ אַהֲבַת נֶפֶשׁ מַה שֶּׁאוֹהֵב לְהַצַּדִּיק מְאד, וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל לִבּוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיק. וּלְפִי שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא מֵרוּחַ שְׁטוּת, וְהָרוּחַ הוּא הָאֲוִיר, וְטֶבַע הָאֲוִיר לְבַקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם פָּנוּי לָצֵאת שָׁם, כַּמְבאָר אֵצֶל הַמְחַקְּרִים וּכְשֶׁמּוֹצֵא הָאֲוִיר מָקוֹם פָּנוּי לָצֵאת שָׁם הוּא בּוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵר בִּמְהִירוּת וּבְבֶהָלָה, וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּכְלָל לִבּוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיק, וְלֵב הַצַּדִּיק הוּא חָלָל בִּבְחִינַת: ''וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי'' (תְּהִלִּים ק''ט), וְעַל כֵּן הָאֲוִיר שֶׁל הָרוּחַ שְׁטוּת הַדָּבוּק בְּלִבּוֹ, שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא מִזֶּה הָאֲוִיר, הוּא בּוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵר לִבּוֹ בְּבֶהָלָה וּבוֹרֵחַ לַחוּץ מֵחֲמַת שֶׁמָּצָא מָקוֹם פָּנוּי בְּלֵב הַצַּדִּיק. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁמְּגָרֵשׁ בִּמְהִירוּת הָרוּחַ שְׁטוּת מִקִּרְבּוֹ עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לֵב נִשְׁבָּר, כִּי נִשְׁבָּר לִבּוֹ עַל יְדֵי מְהִירוּת וּבַהֲלוּת הָרוּחַ שְׁטוּת לָצֵאת כַּנַּ''ל. וְעַל כֵּן לא מָצָא לְפִי שָׁעָה מָקוֹם לָצֵאת וְעַל כֵּן נִשְׁבָּר הַלֵּב.
התיאור שר' נחמן מספק לתהליך יציאת ה'רוח שטות' מהלב, משתמש במושגים מדעיים, של 'המחקרים'. ואכן אין מבין כר' נחמן במדעי הלב, אולם בכל זאת דורש התיאור בתורה שלפנינו הסבר נוסף במלים וברגשות המוכרים לנו.
ראשיתה של תורה זו בהדרכה. "צריך האדם למהר מאד לגרש מקרבו הרוח שטות, מה שלבו מלא מרוח שטות הדבוק בו". רוח שטות איננה דבר שולי, לדברי חז"ל, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א). רוח זו היא מקור החטא וממילא ברור מדוע מתחיל ר' נחמן את הדרכתו במילה המחייבת "צריך"! כמו שצריך להימנע מן החטא, כך וודאי צריך להימנע מן הגורם לו.
ר' נחמן מגדיר את רוח השטות כאויר. שכן כידוע הרוח הינה אויר זז. ומדוע האויר זז? אם נמשיך את הסברנו המדעי – משום שהוא מחפש מקום להתפשט בו, מחפש מרחב, כפי שמתאר ר' נחמן בדבריו. או במלים אחרות – הריקנות מחפשת מקום, מרחב שיכיל אותה – כלי. אך כיוון שאין כלי שיכול להכיל אותה, היא שואפת להתפשט יותר ויותר ולחפש את מקומה.
אולי כדי להסביר תופעה זו, אפשר לתארה מן הכיוון השני – לא רק שהרוח מחפשת מקום להיות בו, אלא הואקום רוצה להתמלא, ועל כן מנסה להתפשט לכל עבר. כלל הוא בעולם שאין ריק, ועל כן הכל שואף למילוי. אם יש במה למלאו הרי שהריק מתמלא, אך אם אין, כמו במקרה אותו אנו מנסים לתאר, הריק בעצמו הולך ומחפש חומר להתפשט אליו כביכול. שתי התופעות הן שני צידי אותה מטבע. שתיהן מנסות לאזן את הפער שבין הפנים לחוץ, הריק שבפנים והמלאות שבחוץ. או על ידי מילוי הואקום הריק שבפנים במלאות שבחוץ. או על ידי התפשטות הריק שבפנים החוצה. כתוצאה מהחוקים הללו נושבות רוחות בעולם, ובאמת במפות סינפטיות של מטראולוגים, הדבר שלפיו משערים לאן הרוח תנשוב הוא הפרש לחצי האוויר, כאשר האוויר תמיד 'מחפש' את המקום ה'ריק' ביותר מאוויר, ומנסה להשוות לחצים. חוק השוואת הלחצים הזה הוא שמשיב את הרוח בעולם. אותו כלל ש"אין ריק בעולם" הוא זה שלא מאפשר לריק מנוחה ולא נותן לשום כלי להחזיקו. נוקש הוא שוב ושוב על דפנות הכלי לצאת לחופשי למצוא לו מקום!
אם נתרגם את תיאור זה, לשפת הלב, נוכל לזהות את הריק הזה בתוכנו, בשעמום ובריקנות, שייתכן והם "אם כל חטאת". מהם באה רוח השטות, ומרוח זו מגיע לאחר מכן גם החטא.
שאלה קיומית מקשקשת בדפנות הלב כל העת, גם אם לא תמיד אנו מודעים אליה. 'מי אני ומה אני באשר אני'? ללא שום תוספת, ללא שום הקשר, ללא איש, ללא שום חפץ, עבודה או עיסוק? אין ספק שמקומה של שאלה זו הוא בלב, מקום הנפש וה"אני". אך על פי רוב שאלה זו נשארת מיותמת ללא מענה, ומשאירה בו בלב פיסה של ריקנות המקשקשת ומטרידה, ומניעה את האדם ללא הפוגה למלא את החלל הזה. כמו לואקום אליו נכנס כל שבנמצא, גם לאדם המשועמם והריקני שבתוכנו נכנס כל מה שבאקראי נמצא שם. הכל כשר להפיג את השעמום ולמלא את הריקנות. אולם מה שלא נכניס לשם ובמה שלא נמלא ריקנות זו, תמיד הוא יהיה בבחינת 'רוח שטות', בעלת קשר אקראי, סתמי ומקרי.
על פי רוב, האדם בעצמו לא יראה סיפוק בקשר של השטות, וינסה בחוזקה להדק קשר רופף זה על מנת למצוא בו סיפוק ומגע. הידוק קשר סתמי זה הוא מקורו של החטא. ככל שיהדק את הקשר עם הסתמי יגבר תסכולו וחוסר הסיפוק שלו יעצים. קשר של שטות, אקראי, הנובע מריקנות יישאר ריק גם אם תהדק אותו עד כלות. גם התאווה גם הקנאה וגם הכבוד – שלושת ראשי התאוות (המייצגים את כל התאוות) – כולן מתנפצות על סלע הריקנות הזו. כאותו ניסיון נואש להתחבר חיבור חיצוני, המתגלה שוב ושוב כבלתי אפשרי. כולן מונעות מכוח ועוצמה כמעט בלתי נשלטים. כוח הנובע מאותו ואקום המחפש את מילויו. החוטא ירגיש שהוא נדחף אל החטא על מנת למלא את הריק הפנימי והוא זקוק לו כסם – אולם בסופו של דבר כיוון שהחטאים כולם מונעים הם מריק, הרי שאל ריק זה תמיד ישובו גם לכשיבואו על סיפוקם. כשחז"ל אומרים ש"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א) הם מתארים גם את הגורם לחטא, כפי שתיארנו אנו, השעמום והריק. אך גם ברצונם להזהירנו שגם מה שנראה כצורך גדול, איננו אלא שטות.
אולם כפי שתיארנו לפני כן, שאלת הריקנות לא רק מושכת אליה מעשי שטות, קשרים שאין בהם ממש ותקשורת שאין בה אמת. היא גם נוקשת על דפנות הלב ללא הרף לצאת אל המרחב, להתפשט ולמצוא מקום. אחרי ככלות הכל, שאלה זו שבה ונשאלת גם אחרי כל התחליפים שמנסה האדם לצרוך. שכן תמיד ישוב האדם אל אותה ריקנות, ולאחר שחטא יידרש לה אף ביתר שאת.זוהי רוח השטות עליה מדבר ר' נחמן בתורה שלפנינו ואותה הוא ממליץ להוציא "מהר". שכן הוא יודע שלולא כן היא תמשוך אליה את אותם תחליפים ותגרור את האדם לעבר החטא.
מה פשר הצורך להתפשטות של הרוח? אותו צורך המשבר קירות ולב ברגע שנותנים לו מעט מקום לפרוץ בו את דפנות הכלי, דפנות הלב? ייתכן שהאדם בריקנותו מחפש מקום שיכיל אותו ויקבל אותו, על ריקנותו זו. יקבל אותו באשר הוא. לשם כך רוח האדם תשבר קירות, תפרוץ גבולות. אך כל עוד הלב סגור ועסוק בעצמו, ריק זה יישאר סגור בתוך הלב, בחוסר שביעות רצון מתמיד יקשקש על דפנותיו וימשוך אליו תחליפים כדי לספק צורך זה במקום ובקבלה עצמית. בני אדם יחפשו זאת בתאוה, בקנאה או בכבוד. אולם כל עוד הלב סגור, כל מגע עם המציאות יותיר את אותה תחושה ריקנית בתוך הלב ללא מקום וללא מענה. לפעמים אדם יכול לכעוס בכל כוחו, להתנפל בתאוה על משהו, לשגות בדמיונות שווא של כבוד או להתייחס בתחושת קנאה האוכלת את לבו, ובעצם הוא רק מחפש מקום, כי אותה רוח שטות ריקנית דופקת על סגור לבו.
עתה אפשר להבין את הדרכתו של ר' נחמן – להתקשר לצדיק האמת. ר' נחמן מסביר מהי התקשרות: "היינו אהבת נפש, מה שאוהב להצדיק מאד". אם נפרק את עצתו של ר' נחמן לשניים, נעמוד על שני חלקיה. ראשית כל, עצתו הראשונה – לאהוב ולקשר את הלב. ובמלים שנקטנו לעיל – לפתוח את הלב! לתת דרור לשאלת הקיום: מי אוהב אותי, מי מכיל אותי ומקבל אותי באשר אני. אותה שאלה ילדותית אשר בתחילת דרכו של אדם הוא לה מוצא מענה בחיק הוריו,כשלבו עודנו סגור, מחפשת מענה בבגרותו כשלבו רוצה להיפתח. לילדים לא משעמם, כי אין הם מרגישים ריקנות, שכן הם אהובים באשר הם. ברור גם לפי דברינו מדוע אין לילדים טעם של חטא, שכן אין רוח השטות מקשקשת בלבם. אולם, לבם עדיין סגור בתוך עצמו. ההתבגרות היא פתיחת הלב וחיפוש אחרי מקום מחוצה לו. במקומות של קבלה הדדית ושיתוף פעולה, יגלה האדם מעט מאד קנאה תאוה וכבוד. לא יהיה לו צורך בתחליפים, כיוון ששאלתו הקיומית ביותר מצאה מענה.
אולם, האם ייתכן שהחלק השני של הדרכתו של ר' נחמן להתקשר ולאהוב דווקא את צדיק האמת מרמזת על כך שיש ריקנות קיומית עמוקה יותר, שלא יכולה לקבל מענה באהבת אשה חברים או משפחה. לכאורה אהבת כל אלה היא אהבה ללא תוכן ממשי, ובזה גם יתרונה, שכן היא מקבלת את האדם באשר הוא, ללא תנאים.אהבת הצדיק לעומת זאת מלאה בתכנים של עבודת השם שהוא מייצג, ולכאורה אין בה את האהבה נטולת התנאי שאותה הלב מחפש?! כיצד אפוא יכולה אהבת הצדיק לענות על הצורך לאהבה ולקבלה של האדם כמות שהוא?
אולם שאלה ותשובתה בצידה: צדיק האמת הוא אותו צדיק האוהב כל יהודי באשר הוא, ואולי אף כל אדם (כפי שפותחת התורה במלים "צריך האדם") באשר הוא. אך דווקא מן המקום רווי התוכן, הערכים וההדרכות, מקבלת אהבה זו מימד נוסף, עמוק יותר. מענה לשאלה עמוקה יותר המקננת בלבו של אדם ומקישה על דפנות לבו. לא רק מי אוהב אותך באשר אתה, אלא מה תוכן חייך באשר הם, ומה תכליתם.
הצדיק אמנם יודע לכוון את האדם לתוכן ולתכלית, אך צדיק האמת יודע לאהוב את האדם גם ללא תוכן וללא תכלית. לא בגלל שאינו רוצה חלילה שהאדם יגיע לתוכן ולתכלית, אלא בגלל שרוצה הוא שהאדם יגיע לכל אלה באמת ולא מתוך תחושת ריקנות קיומית. לא מתוך דחף למלא את הואקום בחייו ולא מתוך רוח שטות, אלא מתוך לב נשבר. אותה הרגשת ריקנות – רוח שטות – יכולה הייתה לדחוף את האדם למילוי ולכאורה אין דבר טוב ממילוי זה. אולם מילוי זה – שוברו בצידו, שכן מה שנעשה מתוך דחף של שטות דבק בו משהו מהשטות הזו. בקשת תוכן ותכלית המונעת מסוג זה של מילוי יכולה להיראות כתרבות דתית המחפשת רק להפיג את שעמומה ושוקעת בגינוני נימוס שמטרתם בסופו של דבר הוא בידור בעלמא. ללא מענה עמוק לשאלות הקיום היסודיות ביותר קשה יהיה לבנות את קומתה של היהדות. דתיות אמיתית תהא מושתת על בסיס איתן של קבלה עצמית וממילא תחפש היא בסופו של דבר – אמת! ולכך חותר צדיק האמת!
האמת באה אל המציאות מתוך קבלתה כפי שהיא. איש אמת יודה על האמת באשר היא, למרות הסיכון שבכך. צדיק האמת הוא זה שיורד אל עומק הסיכון הזה לקבל את המציאות גם אם היא ריקה, ובכל זאת למצוא שם את ה'. צדיק האמת הוא זה שיבשר ליהודי 'ה' אוהב אותך גם כשאתה ריק וחלול'.
גם חייו של צדיק האמת מושתתים על בסיס ריק זה, כפי שמעמיק ומרבה להסביר ר' נחמן בתורה עח, "כי לפעמים הצדיק האמת הוא איש פשוט ממש" (ראה שם), ומוסיף על כך "ועל כן מוכרח הצדיק הגדול לירד וליפול לתוך פשיטות ולהיות איש פשוט ממש איזה עת, כי על ידי זה הוא מחייה את כל הפשוטים, יהיה מי שיהיה, ואפילו אומות העולם." (שם). הצדיק הוא זה היודע לעלות, אולם צדיק האמת הוא זה היודע גם לרדת. ידוע שהתנסויות, התמודדויות ומעלות שמשיגים במקומות הנמוכים, אמיתיות הן. זאת הסיבה שהתחושה האופפת את העומד מול צדיק אמיתי היא תחושה של שפלות, כפי שמציין ר' נחמן בתורה עב: "וזה סימן שהוא אצל צדיק אמיתי, שנמשך עליו קדושה ושפלות". מכאן גם הלב הנשבר מרוח השטות השוברת את דפנות הלב אל ליבו של צדיק האמת, כפי שמסבירר' נחמן בתורה שלפנינו. לב שמכיר בריקנותו, אך לא נופל ממנה. לב שפורץ את גבולות האני ואת דפנות הלב, כיוון שאינו יכול להכיל עוד את הריקנות שבתוכו בלי לתת לה מענה ומקום. את מקום זה הוא מוצא בליבו של צדיק האמת היודע לרדת גם עד המקומות הנמוכים והריקניים שבהם הוא נמצא.
מכאן גם אפשר לענות לשאלה שודאי מטרידה כל עובד ה' כאשר הוא נתקל בדברים כאלו על אהבת צדיק האמת. האם אין כאן תחליף לאהבת ה'? וכי לא אהבת ה' היא זו היכולה בעצמה לתת מענה השאלות הקיומיות עליהן דיברנו? האם אין ה' בעצמו אוהב את האדם באשר הוא ללא תנאי ותוכן?
והתשובה היא –בודאי שכן! אלא שייתכן שהיות צדיק האמת בשר ודם, היא גם יתרונו, באמצעותו הוא יכול ליישב על לבו של האדם הפשוט, הריקני והמשועמם את אהבת ה' אליו. 'כמו שה' אוהב אותי כאדם, כך הוא גם אוהב אותך באשר אתה' יאמר לו צדיק האמת. רוח השטות תצליח לגעת יותר בדפנות לבו של הצדיק ולהרגיש בטוח במקומה, מאשר בלבו של האינסופי של אלוקים. אהבתו המופשטת של הקב"ה לאדם יכולה אמנם לחבק את נפשו של האבל המתייסר בייסורי הקיום והאין, ועל כן ינחמו אותו בנחמת "המקום ינחם אותך", בחיקו של האל ימצא האדם מקום ונחמה. אולם לא תוכל אהבה אינסופית זו לחבק את נפשו של האדם בקטנותו, בקטנוניותו, בריקנותו, בשעמומו ובפשטותו – שם צריך אדם. לא בגלל שה' לא אוהב אדם שכזה, אלא בגלל שהאדם הקטן לא יוכל לחוש אהבה זו בשל קטנותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)